הרב אורי שרקי

ל"ג בעומר - רבי שמעון בר יוחאי

סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא




רבי שמעון בר יוחאי הוא דמות מופלאה בעלת השפעה גדולה בחוגים רחבים עד עצם היום הזה.

רבי שמעון בר יוחאי במפעלו ההיסטורי היה מלכתחילה דמות אנטי-מיסטית, ארצית, השייכת לעולם הזה במלוא מובן המילה. כבר בהופעותיו הראשונות במרחב הציבורי, הוא מסית למלחמה נגד רומאים. מסופר בתלמוד (שבת לג, ב) שגדולי תלמידי רבי עקיבא, רבי יוסי, רבי יהודה ורבי שמעון ישבו יחד כדי לדון במגמותיו של השלטון הרומי, אשר החל לשקם את ארץ ישראל מבחינה כלכלית ועל ידי בנייה, לאחר מלחמת בר כוכבא. רבי יהודה התפעל מאוד ממעשיה של האומה הרומית, שלמרות כל זוועותיה, בסופו של דבר מיישבת את העולם. לעומתו רבי שמעון טען: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן", מדובר בתרבות הדוניסטית אגואיסטית שבונה "שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס", ואין להתפעל כלל מכל זה. רבי שמעון מסית נגד השלטון הרומי גם אחרי שדוכאה יהודה ביד קשה אחרי המרד. בעקבות דבריו רבי שמעון נרדף, והיה עליו להתחבא, תחילה בבית המדרש ולאחר מכן במערה. מכאן שהפניה של רבי שמעון למערה והסתתרותו בה איננה נובעת משאיפה מיסטית להתבודדות מן העולם, אלא היתה הכרח השעה. מובן מאליו שההשגחה העליונה השתמשה במצבו הדחוק של רבי שמעון כדי לחדש על ידו עיונים עליונים, שמהם נעשה לאחר מכן ספר הזוהר וכל תורת הקבלה, שראשיתה באותה התבוננות מיוחדת של רבי שמעון במערה.

הרב צבי-יהודה היה רגיל לומר שספר הזוהר הינו הפרי של ההשתוקקות הגדולה של עם ישראל לחיות חיים שלמים ועצמאיים, כאשר המציאות בשטח היתה בדיוק ההיפך מזה. שאיפה זו הלכה והתכנסה לתוך המערה והפכה להיות ספר הזוהר. כך שניתן לומר שספר הזוהר, פרי רוח קודשו של רבי שמעון, שומר את הקנאות הלאומית. לא בכדי רבי שמעון הוא זה שלימד: "טוב שבגויים" - במלחמה - "הרוג" (מכילתא בשלח ע"פ תוס' ע"ז כו, ב). הוא היה אישיות מלחמתית. אין זה סותר את דברי חברו לספסל בית המדרש, רבי מאיר, שאמר שאפילו נכרי שעוסק בתורה שהוא ככהן גדול (ע"ז ג, א), אלא מדובר בשני מימדים שונים: קנאות לאומית יחד עם רוחב לב אוניברסלי.

גם כאשר רבי שמעון יוצא מן המערה, הוא שוב דואג לבנות את העולם, ומטהר את השוק של טבריה מן הטומאה שהצטברה שם. רבי אלעזר בנו של רבי שמעון, גם כן עסק בביעור הקוצים מן הכרם ואפילו שיתף פעולה עם המשטרה הרומית נגד פושעי ישראל. מדובר במשפחה מחוברת אל העולם הזה ואל האידאל של תיקון העולם.

ניתן לראות אצל רבי שמעון מחשבה שתמיד רואה את העיקר בצד המופשט. נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אם דרשינן טעמא דקרא (בבא מציעא קטו, א ועוד), כלומר כשפסוק אומר מצווה האם ההלכה נקבעת על פי טעמה של אותה המצווה או רק על פי הנתונים הכתובים בפסוק. רבי שמעון דורש טעמא דקרא, משום שנטייתו היא לראות את הצד המופשט. זו גם הסיבה שבהלכות שבת, רבי שמעון סובר ש"דבר שאינו נתכוון מותר" ו"מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה". רבי שמעון אינו מחשיב מעשה שאינו נעשה מתוך מחשבה ממוקדת וברורה. אף על פי כן, אין הלכה כמותו ברוב המקומות. הסיבה לכך היא שרבי שמעון כל כך עליון, שהלכותיו אינן שייכות לכל בני האדם אלא רק ליחידי הסגולה.

בזכות תורתו של רבי שמעון, הקשר הלאומי של עם ישראל אל ארצו והשאיפה אל עצמאות מדינית לא נמחקו מן הזיכרון הלאומי, עד שניתן לומר שכבר במערה של רבי שמעון נוסדה מדינת היהודים.