הרב אורי שרקי

הקודש העליון

סיכום שיעור

"לאורו", גליון 100, תש"פ

'הקדושה' היא מושג שאפשר להתבלבל ביחס אליו, במיוחד בגלל ה'ריח' שהמושג הזה קיבל בתרבויות אחרות, שחדר גם לתוך היהדות, וגורם לאי-הבנות מסוימות. מורי ורבי הרב יהודא אשכנזי היה רגיל לומר שהחברה הישראלית מתחלקת לשני סוגי אנשים: דתיים וחילוניים, החילוניים מושפעים מן התרבות המערבית, והדתיים מושפעים מן הדת המערבית. ואפשר לומר שמושגים של קדושה מזוהים הרבה פעמים על-פי משמעותם בנצרות; אנחנו רוויי-ספוגי נצרות בתרבותנו בתת-מודע. ולכן, יש לנו קושי מיוחד כאשר אנו באים לדבר על מושגי יסוד של היהדות שהשתמשו בהם גם הנוצרים.

הרב קוק בספר 'אדר היקר', כשהוא מנתח את מצבה של היהדות בימיו, הוא כותב שספגנו מן הנצרות את המחשבה שעניינים של 'קדושה' ו'דת' הם דבר רציני ועצוב, וזה בניגוד מוחלט למסרים של "עבדו את ה' בשמחה" (תהילים ק, ב), וכל הקישור שקיים ביהדות בין קדושה לבין שמחה, כגון "אין עומדין להתפלל... אלא מתוך שמחה של מצווה" (בבלי ברכות לא, א), ולכן, כשאנחנו באים לדבר על הקדושה, יש צורך קודם כל להבין בדיוק על מה מדובר.

בספר בראשית נאמר: "ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אותו" (ב, ג), וזו הפעם הראשונה שמופיע המושג 'קדושה' בתורה. בכל יום מימי הבריאה ישנן משימות: המשימה של היום הראשון היא - "יהי אור", של היום השני - "יהי רקיע", השישי - "נעשה אדם", והמשימה היום השביעי - "ויקדש אותו". כדאי להזכיר ש'יום השביעי' של מעשה בראשית איננו השבת, אלא 'יום השביעי' זה ההיסטוריה; כל יום מימי הבריאה מסתיים ב"ויהי ערב ויהי בוקר יום.." מלבד היום השביעי, לאמור שהוא לא הסתיים. ואם הוא לא הסתיים, זה אומר שאנחנו, בהיסטוריה האנושית, נתונים בתוך היום השביעי. והמאפיין של היום השביעי, קרי של ההיסטוריה האנושית, הוא העובדה שהקב"ה שובת, שרבש"ע איננו מתגלה בו. אם-כן, ליום השביעי ישנה המשימה של "ויקדש אותו", אך היא איננה מוטלת על הקב"ה, השובת ביום זה, כי-אם על האדם, ע"פ הציווי "דבר אל כל עדת בני ישראל לאמור קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב). הקדושה היא המשימה של ההיסטוריה האנושית, ואם היא תצליח במשימה - יחתם היום השביעי ב"ויהיו קדושים, וירא א-להים כי טוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי" ונוכל לעבור למשימות החדשות של היום השמיני.

מה היא המשימה של "קדושים תהיו"? יש קריאה מוטעית ברש"י ש"קדושים תהיו" פירושו "פרושים תהיו". רש"י כותב: "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות.. שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה", כלומר, אם תהיו פרושים מן העריות - תגיעו בסוף גם לקדושה. משמע שהקדושה איננה הפרישות! רש"י לא הסביר מהי 'הקדושה' אלא איך להשיג אותה; הדרך אל הקדושה עוברת דרך הפרישות, שהיא וויתור על עוצמות חיים נמוכות כדי להגיע אל הקדושה שהיא עוצמת חיים הרבה יותר גדולה. משל למה הדבר דומה? לאדם שזמן רב לא עסק בהתעמלות. אומר לו הרופא: "תשמע, אתה קצת חלש, כדאי שתלך לעשות קצת התעמלות, זה יחזק אותך". לאחר שעת התעמלות הוא חוזר לרופא מפורק לגמרי, בטענה: "זה מה שהצעת!?" ועונה לו הרופא: "כך זה כשאתה ניפגש עם עוצמת חיים גדולה מזו שהייתה לך עד עכשיו, בהתחלה זה מחליש אותך ואח"כ תתחזק".

אבל מהו התוכן של הקדושה? "קדושים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט, ב). במבט ראשון, פסוק זה בכלל לא מובן, אתה הקב"ה 'קדוש', יפה מאוד, אבל למה אתה רוצה שגם אנחנו נהיה קדושים?! אלא, כביכול הקב"ה אומר לנו: "אני הקדוש היחיד. אני מרגיש קצת בודד, אז אולי תהיו גם אתם קדושים, ואז נוכל לשחק ביחד; אני זקוק לעוד קדושים". כלומר, הציווי "קדושים תהיו" הוא פנייה של הזדקקות מצד הבורא למי שיוכל להיות בקשר איתו. אם-כן, ניתן להגדיר את המצב של קדושה בתור מצב של מערכת יחסים בלתי אמצעית בין הבורא לנברא [1]. בדרך-כלל, המפגש הזה בלתי אפשרי, יש מסך - המסך של הטבע, של ההכרה, המבדיל בין הבורא לנברא ומונע את המפגש הבלתי אמצעי ביננו לבינו. אבל צריך מידי פעם להסיר את המסך, וזה דבר מסוכן! לכן, כדי להיות מוכנים לזה, יש אסטרטגיה שלימה של "קדושים תהיו" ואז נוכל סוף-סוף להיפגש, אנו והבורא.

אם-כן, אמרנו ש"קדושים תהיו" היא המשימה של היום השביעי. אך אל לנו ליפול לטעותו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שאמר - אם כתוב "קדושים תהיו" סימן שאתם לא קדושים, והקדושה היא ייעוד, משימה, אך לא מציאות [2]; שהרי כתוב "כי עם קדוש אתה ל-ה' א-להיך" (דברים יד, ב). אז כיצד יש להבין את הציווי פשוט מאוד, "קדוש אתה" - זו מציאות קיימת בכלל [3], "קדושים תהיו" - זה ציווי לפרט [4].

עכשיו, ננסה להיכנס קצת יותר למשמעותה של המשימה "קדושים תהיו"? מהי המשימה הזאת? אפשר לתפוס את הקדושה כמציאות מאגית - כל מיני כישופים וטריקים. לפי זה, הקדושה היא דבר השייך לתחום המיסתורין - מושג שמאוד אהוב על הנוצרים, והם ירשו אותו מן 'המיסתורין של אלואוסיס' של יוון העתיקה, כלומר, איזו מן תחושה של משהו בלתי מובן, ואפילו קצת מסוכן, שלא כדאי יותר מדי לחקור. זו הקדושה בעיני הגויים. ואילו אצלנו, הקדושה היא מכלל המידות המוסריות של האדם: "אמר ר' פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות...מביאה לידי קדושה" (בבלי עבודה-זרה כ, ב), ואומר המסילת ישרים (פ' כו): "ענין הקדושה.. תחילתו השתדלות וסופו מתנה". מהו התוכן של ההשתדלות הזאת? על מה מדובר?

לשם כך עלינו לחזור קצת אחורה אל מורה הנבוכים להרמב"ם, המסתיים בתכלית האדם (ח"ג, נד). אומר הרמב"ם: יש כל מיני תכליתות שבני אדם מציירים לעצמם לגבי מהי תכלית החיים, והוא מדרג אותן:

1. היותר מצויה אצל רוב בני האדם, והיא קניין הרכוש. כלומר, אם אני אהיה מיליארדר - אשיג את מטרת החיים. אומר הרמב"ם: זה לא יכול להיות מטרת החיים, כיון שכל קנין הרכוש נישען על מוסכמה חברתית, של פעולה כזו או אחרת של קנין, אך שום דבר לא השתנה במציאות באמת. כך שכל זה דמיון, וחבל שאדם ישקיע את תכלית חייו בדבר שכל כולו דמיון.
2. שלימות הגוף, שהיא דבר השייך לאדם עצמו, ולא דבר חיצוני לא. אומר הרמב"ם: גם זו לא יכולה להיות מטרת החיים, שכן בזה נעשה האדם לא יותר מאשר בהמה, ובודאי לא יגיע האדם לכוחו של פרד חזק, וקל-וחומר לא לכוחו של פיל.
3. תיקון המידות, שהוא אכן דבר המיוחד לאדם. אבל, אומר הרמב"ם: גם זה לא יכולה להיות מטרת החיים, שכן תיקון המידות מסדיר את היחסים החברתיים, אבל זה שלימות לאדם באשר הוא חלק מן החברה, אבל לא שלימות לאדם באשר הוא אדם, שכן מה מועיל האדם עם המידות הטובות שלו באי בודד? הוא מלא נדיבות, אבל אין לו למי לתת!?
4. לכן, אומר הרמב"ם: מה שמיוחד לאדם, ולו לבדו, זו דעת א-להים, והיא תכלית החיים.

וממשיך שם הרמב"ם ומביא לימוד לכך ממה שכבר אמר ירמיהו הנביא: "אל יתהלל חכם בחכמתו.. הגבור בגבורתו.. עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי" (ט,כב-כג), כלומר, פסילה של שלוש התכליתות דלעייל: "חכם בחכמתו" = תיקון המידות, "הגבור בגבורתו" = שלימות הגוף, "עשיר בעשרו" = קנין הרכוש, אלא, תכלית החיים היא "השכל וידע אותי" = דעת א-להים. ואומר הרמב"ם: היה אפשר לעצור בזה, אך הנביא ממשיך, ונותן לנו תכלית חמישית: "השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'" (שם). ולכאורה, חסד, צדקה ומשפט הם מידות, וכיצד הפכה התכלית השלישית - תיקון המידות, לתכלית חמישית? אלא, שלא הרי תיקון המידות לפני דעת א-להים כהרי תיקון המידות אחרי דעת א-להים; כאשר יש דעת א-להים, אז גם תיקון המידות הוא חלק ממנה, מתכלית החיים, ונהיה 'קדוש'.

היינו מצפים מהרמב"ם, שאם יש אפשרות לקדש את הערך של תיקון המידות אז תהיה גם אפשרות לקדש את הערך של שלימות הגוף, ואת הערך של קנין הרכוש, אך בזה הרמב"ם נעצר. אולם המסילת ישרים ממשיך ומלמד שהאדם הקדוש מקדש את הכל; כל מה שהוא אוכל ושותה וישן, וכל המעורבות שלו בעולם - הכל מתקדש מכח היותו אדם קדוש. זה המסילת ישרים במידת הקדושה, ואחרי-כן גם החסידות חיקתה את זה.

אבל, יש קדושה נוספת שעליה הרב קוק מדבר, והיא - קדושת החול ממש. יש בתנ"ך ספר נפלא שכל כולו חולין - שיר השירים, המשבח את העולם, את האהבה ואפילו את הארוטיקה, ועליו אמר ר' עקיבא שהוא 'קודש קודשים' [5]! ומסביר הרב קוק שר' עקיבא רואה את הקדושה בכל, ואז, איפה שיש חיבור בין הקודש לבין החול - הכל מתאחד. אמנם, מסביר זאת הרב בעולת ראיה בפירושו על 'שיר השירים', אולם לא הוא כתב אותו, אלא תלמידו - הרב בנימין מנשה לוין: הרב בנימין היה הולך בדרך עם הרב קוק וכותב את דברי הרב, וכשהרב דיבר על שיר השירים הוא העתיק את זה מילה במילה; ואח"כ זה הוכנס ל'עולת ראיה', עם שינוי קל. ומעניין שהרב 'הנזיר', בספר 'קול הנבואה', כותב שהוא שמע מהרב קוק שלא ייתכן לומר ששיר השירים כפשוטו, ולכאורה יש סתירה בין מה שהרב בנימין מנשה לוין כתב בשם הרב לבין מה שהנזיר כתב בשמו!? אלא, כנראה יש לומר שתורתו של הרב קוק היתה מספיק רחבה כדי לפרנס, גם את השקפת עולמו של הנזיר, וגם את השקפת עולמו של הרב בנימין מנשה לוין. אבל מה שבסופו של דבר החליט הרב להדפיס זה מה שהרב לוין כתב, כלומר, המגמה של הרב קוק היא לפייס בין הקודש לבין הטבע.

והפיוס בין הקודש לבין הטבע-החול, הוא משימה מאוד לא פשוטה, בגלל שהתרגלנו במהלך ההיסטוריה, בעודנו בגלות, להתנגד לטבע, וכמו שכותב הרב בספר אורות [6]:

"הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ-ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בנגוד לטבע".

כלומר, בחוץ-לארץ, אם אתה רוצה להחזיק מעמד - תהיה קדוש בניגוד לטבע, ואילו בארץ-ישראל - קדושה שבטבע.

"אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה, צריכה היא להיות בלועה בתמציתה העליונה בקדושה העליונה, שהיא הקדושה שבטבע עצמה, שהוא יסוד תקון עולם כולו וביסומו הגמור, והקודש שבגולה יחובר אל קודש הארץ".

המילה 'קדושה' בדברי הרב כאן מתייחסת לכמה נושאים, וכדי לא להתבלבל נביא עוד מדברי הרב, שאומר [7]: בכל חברה, וגם בחברה הישראלית, ישנם שלושה סוגי עיסוקים, היוצרים שלוש מחנות: אלה המתעניינים בקודש, אלה המתעניינים באומה, ואלה המתעניינים באדם; ובצורה מאוד סכמטית וקריקטורית - דתיים, ימניים ושמאלניים. ואומר הרב: במצב שלם צריך את שלושתם; כל מחנה מבטא איזה מימד מסוים של תביעות החיים, ואי-אפשר לזה בלי זה. אלא, שמדבריו היה ניתן לטעות ולחשוב שהקודש היינו הדת! ולכן, ממשיך שם ומפרסם הסתייגות:

"מובן הדבר, כי מה שהכנסנו את הקודש בשדרת שלשת הכחות, שכל אחד צריך לצמצם את עצמו לפעמים כדי להניח מקום לחברו",

כלומר, מה שאמרתי 'קודש' לעומת 'אדם' ו'אומה',

"איננו מובן כי אם בצד הטכני והמעשי של הקודש ובצדדים המחשביים וההרגשיים המתיחסים לזה".

כלומר, הדתיות,

"אמנם עצם הקודש העליון הרי הוא הנושא הכללי, שהצמצום הזה עצמו אף הוא מכלל עבודתו".

כלומר, מלבד 'הקודש', 'האומה' ו'האדם', ראש הפירמידה הוא - 'הקודש העליון', המשקיף על שלושת התביעות האלה כאחד. 'הקדושה הדתית' איננה הקודש העליון כי-אם הקודש הרגיל. אך הדאגה לתחיית הקודש צריכה לבוא מתוך שלושתם.

יש הטוענים כי כל הסיבה שהרב קוק היה בעד הציונות החילונית היא שהוא ידע ש"בסוף הם יהיו דתיים". כלומר, הרב הבין שזו התשתית, אך בסופו של דבר 'תנוח הכיפה על-גבי המדינה'. לפי אמירה זו, אין לציונות כל ערך, ומה שבאמת חשוב זה הקודש-הדת. אבל יש רק בעיה אחת - 'תחיית הקודש' לפי הרב קוק זה החול! החול גונז בתוכו כוחות שבקודש הרגיל הם חסרים, ובלעדיהם - הקודש ילך וינבול! לכן, אומר הרב: נחוצה לנו 'תחיית הקודש'. ומהי 'תחיית הקודש'? החולין, זה מה שמחייה את הקודש.

כידוע, הרב קוק איבחן בצעירותו את הציונות המדינית בתור התהליך המכונה בפי חז"ל 'משיח בן יוסף' [8]. 'משיח בן יוסף' מוזכר בספר תהילים [9]:

"א-להים צבאות שוב נא הבט משמים וראה ופקד גפן זאת. וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצתה לך".

מי זה הבן הזה? - 'משיח בן יוסף'. ואיך הוא נקרא? - 'כנה'. מי שניקלע לחקלאות של גפנים יודע שהגפן היא עץ מאוד רך, ואם נוטעים אותה ישירות באדמה - היא לא תחזיק מעמד. אז כדי לתת לגפן כח, נוטעים בתחילה גפן לא-פורייה, שאינה נותנת פירות, אך יש לה שורשים חזקים באדמה, והיא הנקראת 'כנה'. לאחר-מכן, מגיע החקלאי ועם סכין חותך בתוך השורש, ושותל בו זמורה של גפן פורייה, ואז הכנה נותנת עוצמה לזמורה הרכה, ויכולים לגדול ענבים טובים.

מי שמסתכל מהצד, אומר: "מה זה הכנה הזאת, היא לא מוציאה פירות, היא לא נותנת דבר!" וכן ביחס לציונות החילונית: "היא לא שווה כלום!" ולא זו בלבד, אלא כאשר הוא רואה את החתך שעושה הסכין בשורש, מזדעק: "אוי ואבוי, עכשיו מקלקלים את ההישגים שלפחות היו לציונות עד עכשיו!" אבל באמת, אל תדאג, שותלים שם משהו. קצת סבלנות, ותראה איך בסוף דווקא הכנה היא זאת שנותנת את הכח לרוכב, ואז יצא 'פרי הילולים'. זאת-אומרת, שמי שמבין מה היא הציונות, ומה הוא 'הקודש' לפי הרב קוק - מבין את הקדושה העצומה הגנוזה בה, שדווקא ממנה, מתוך הציונות החילונית, יצמח 'הקודש העליון', ולא מתוך התנגדות לה.

ואולי נסביר עוד נקודה מאוד חשובה בהנהגה ציבורית שקיבלנו מהרב קוק דרך בנו הרב צבי יהודה, לגבי אופיים של מאבקים ציבוריים: יש אומרים [10]: 'מאבק ציבורי' - כשמו כן הוא, ומאבק זה להגיד 'מה לא', לא זה, ולא זה, ולא זה... והרב צבי יהודה היה אומר - אתה רוצה לנצח במאבקים? תגיד 'מה כן'. זה 'הקודש העליון'.

[1] בספר שמות פרק כ"ה פסוק ח': "ועשו לי מקדש", ואומר רש"י: "בית קדושה", ואז התוצאה תהיה: "ושכנתי בתוכם" (שם). כלומר, צריך איזשהו מקום שבו המפגש בין הנברא לבורא הוא אפשרי.

[2] לכן הוא אמר: "שלושה אמרו אותו דבר - קרח, ר' יהודה הלוי והרב קוק - "כל העדה כולם קדושים"".

[3] שנוצרה והוטבעה בנו כעם מכח מאמציהם של האבות.

[4] במילים אחרות: "כל העדה כולה קדושה" ולא "כולם קדושים". קרח סבר שכל אחד הוא כבר קדוש, והעביר את הקדושה שכבר קיימת בכלל אל הפרט, ללא מאמצים. ואומר הרב קוק (ישראל ותחיתו טו) שהאמירה "כל העדה כולם קדושים" הייתה לעג לכל המאמץ של ההתקדשות, הסוברת שקדושה היא משימה עבור היחיד אבל היא כבר קיימת בכלל.

[5] משנה ידים ג, ה.

[6] אורות התחיה כח.

[7] אורות התחיה יח.

[8] ע' מאמרי הראיה, המספד בירושלים.

[9] מזמור פ, פס' טו-טז.

[10] הערת העורך: נאמר בעקבות התמודדותה של מפלגת 'נעם' בבחירות לכנסת ה-22 והקמפיין התקיף שהיא הובילה.