הרב אורי שרקי

מידות הראי"ה - חופש (סיכום שיעורים)

מתוך הסדרה "מידות הראי"ה" בערוץ מאיר

בעריכת ר' אברהם כליפא




חופש הדעות הינו מושג שהתחדש בעידן המודרני, שלא היה קיים בימי קדם - או משום שאלה היו חברות שבהן כל אחד אמר מה שהא רצה, או משום שלא היה חופש דעות כלל וגם לא עלה על הדעת שכל אחד יגיד מה שהוא רוצה.

יש לחופש הדעות שני ביטויים: א. כל אחד יכול לחשוב מה שהוא רוצה. ב. כל אחד יכול גם לומר מה שהוא רוצה.

גם כיום, קיימות חברות שמתירות לפרט לחשוב מה שהוא רוצה אך לא לומר כל מה שהוא רוצה, וישנן שדורשות שלטון גם על מחשבותיו של האדם, כגון סין של ימינו. על כל פנים מושג זה הפך להיות מערכי העולם המערבי, והרב קוק דן במשמעותו.

יש גם לברר מה המשמעות של "חופש" ומה המשמעות של "דעות":

החופש הינו מהותי לאדם מצד נשמתו החירותית ביסודה, וזאת משום שאין מקורה בטבע אלא בעולם העליון שבו הכל פתוח, כך שמצד נשמתו האדם שואף לחופש.

הדעות הינן מעלתו של האדם על שאר בעלי החיים, שמשתמשים בכישרונם החשיבתי לשם מטרות הישרדותיות בלבד, בעוד ששכל האדם מסוגל לעסוק בעניינים מופשטים כגון שאלות על מהות הקיום - מי אני ומה אני.

"חופש" ו"דעות" הינן שתי מעלותיו של האדם מצד הנשמה ומצד עליונותו.

"השאיפה לחופש הדעות יש בה צד טוב וצד רע, צד קדוש וצד טמא".

יש לדייק שהרב מנגיד בין קדוש לטמא, והלוא ההיפך של קדוש זה חול, וההיפך של טמא זה טהור. אלא שקודש וחול אינם הפכים, משום שהחול איננו המתחרה של הקודש, אלא הזירה שבה הקודש יכול לחול, מקום החלות של הקודש. טמא הוא אכן הפכו של טהור, אך הוא עוד יותר מנוגד לקודש משום שקודש שמעורב בו טומאה הוא קודש נורא ואיום, כי אז הקדושה אינה מבטלת את הטומאה אלא מעצימה אותה.

"הצד הטוב הוא כשהשאיפה הזאת מתרוממת מהמועקה של הדמיון ושל התאות החמריות".

כלומר אותו אדם רוצה להיות חופשי על מנת לבטא את הצד העילאי שלו.

"אז הדעה מתהלכת במהלכה החפשי ומאשרת את האדם ואת החברה. והצד הרע שבה הוא כשהציור של חופש הדעות עושה את דרכו על פי הנטיות הטבעיות שבאדם, שהמזג והדמיון, הנטיה התאונית וכל מה ששפל מצד הבהמיות של האדם, רושם עליו את רשימתו".

בספר שמות נאמר (ב, יד): הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי? ויירא משה ויאמר: אכן נודע הדבר". מהו הדבר שנודע? מפרש רש"י:

"ויירא משה - כפשוטו. ומדרשו: דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין. אמר: מעתה שמא אינם ראויין להגאל.

אכן נודע הדבר:כמשמעו. ומדרשו: נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך".

כלומר, משה הגיע למסקנה שהעבדות עדיפה על החופש במצב המוסרי שבו היו בני ישראל באותם הימים:

מאחר ויש ביניהם מלשינים על אנשים שבאים להציל אותם, זהו סימן שיש בעצמיותם תכונה רעה, ואם הם יצאו לחופשי, תכונתם זו תחריב אותם ואת העולם כולו, ולכן טוב יותר שיהיו משועבדים. לאחר שנים רבות במדין, הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו ואומר לו (שם ג, ז): "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים". יש לשאול: ידענו שעם ישראל משועבד במצרים, אם כן מה נתחדש בתוספת "אשר במצרים"? אלא כוונתו היא לומר למשה ש"עמי", הם אלו שמשועבדים במצרים לא אנשים אחרים, והם עניים - אין עני אלא בדעת, כלומר בעלי תכונות רעות - משום שהם במצרים. שהותם במצרים עשתה אותם רעים, ואין אלו תכונותיהם העצמיות.

ויכוח דומה התעורר בארצות הברית במאה ה-19 מסביב לשאלת העבדות. מצדדי העבדות טענו שהכושים הינם אנשים רעים ועדיף שיהיו משועבדים, ואף הביאו ראיה ממצבה העובדתי של החברה הכושית. המתנגדים לעבדות השיבו שאמנם העובדה שהחברה של העבדים היא חברה מקולקלת, אבל זהו אך ורק בגלל שהם משועבדים, ולא יתכן שחברה משועבדת לא תפתח תכונות מקולקלות. לכן עליכם לשחררם והם יהפכו להיות דגם של חברה האידיאלית.

הם אף השתמשו במוטיבים של יציאת מצרים וכל השירים שלהם היו מסביב לדימויים של בני ישראל שיצאו ממצרים (let my people go).בסופו של דבר השתחררה החברה הכושית מן העבדות, אך היא לא הפכה להיות דגם של החברה האנושית. מכאן שלא תמיד החברה מנצלת את החופש הניתן לה בצורה הטובה ביותר.

"אז חופש הדעות מביא את האנושיות לידי התכערות נוראה, המאבדת את הון החיים ועוקרת את ההוד והנצח מנפש האדם בצורתו היחידית ובצורתו הצבורית, "וטוב לפני האלהים ימלט ממנה"".

הרב אמנם מצדד בחופש הדעות, אך הוא מזהיר שהחופש לכשעצמו לא יהפוך את האדם לטוב, אלא אם האדם טוב, החופש ישחרר אצלו כוחות טובים, ואם הוא רע, החופש רק יסייע בידו להיות יותר רע.