הרב אורי שרקי

בלק - גוי ונביא?

העלון של בית הרב קוק, תמוז תשפ"א




באוצרה הרוחני של כנסת ישראל, מצויה הידיעה המרנינה המכריזה: "מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם" (רמב"ם יסודי התורה פ"ז ה"א). באמירה קצרה זו מצויה כל הנחמה של המין האנושי, שיודע שאינו עזוב בידי הטבע וההפקר, שהבורא מקיים עמו דיאלוג ומגלה לו את רצונו ושיש צינור בינו לבין האינסוף.

באופן עקרוני אין הרמב"ם פוסל את אפשרות הנבואה מבני האומות. כך מפורש בהלכות יסודי התורה פרק ט: "אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל... ויאמר שה' שלחו". באגרת תימן (תרגום ר' נחום מערבי), דבריו נחרצים: "שלא נאמין בנבואת זיד ועמר, אין זה בשביל שאינם מישראל, כמו שחושבים ההמון, ... שהרי איוב וצופר ובלדד ואליפז ואליהוא כולם אצלנו נביאים, ואף על פי שאינם מישראל, וכן חנניה בן עזור נביא שקר, ואף על פי שהוא מישראל. אבל נאמין בנביא או נכחישהו מצד נבואתו, ולא מצד יחוסו". יחד עם זאת מבחין הרמב"ם בעצמו באופן חד בין ישראל לעמים בעניין הערכת הנבואה, שכן השיב לתלמידו שסבר שכבר הגיע למעלת הנבואה, על סמך דברי הרמב"ם עצמו והפילוסוף הערבי אבן רושד: "ובשני עדיך העברי והערבי עלי הגדלת, ובין קדש לחול לא הבדלת, ונשאך לבך להמנות בלהקת הנביאים" (אגרות הרמב"ם מהד' ד"צ בענט עמ' 29).

נראה לברר את ההבחנה בין נבואת בני ישראל ובין נבואת האומות, הבאה לידי ביטוי בנאומי בלעם, על פי דברי של מרן הראי"ה קוק במאמר "המחשבות" שבספרו עקבי הצאן:

ישנן מחשבות כלליות גדולות וקדושות שאינן נוגעות כלל בנחלת כל גוי ואומה, וכל חכמי לב, וכל קדושי רוח, שבכל האדם אשר על פני האדמה, שוים בהן לטובה. "מעיד אני עלי שמים וארץ בין ישראל בין נכרי, בין איש בין אשה, בין עבד ובין שפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו" (תנא דבי אליהו).

הרי לפנינו שהשגה של שפע עליון – רוח הקדש – אינה מנועה מאומות העולם.

ממשיך הרב:

"כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם מלמד שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול" (חגיגה יג, א; סנהדרין נט, א). הדברים הכלליים הללו, מצד עזוז גבהם, אינם מקבלים שום שינוי מצד המצב של האדם המשיג אותם, כיוון שהאדם מגיע לכוון דעתו כלפי מעלה במובן הנעלה והנשגב,

אם כן מצאנו ערך של דביקות על ידי לימוד אצל ישרי דרך בעולם כולו.

יתר על כן, הכרות אלה מצויות גם אצל מי שעובדים את ה' דרך מסכים רוחניים:

שבשביל כך אפילו אותם שאינם מכירים לא את ישראל ולא את אביהם שבשמים קורים לשם אלהי עולם, רבון כל העולמים, "אלהא דאלהיא" (מנחות קי, א), "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי" (מלאכי א, יא).

לא זו אף זו, מצביע הרב על כך שיש שהתכנים האלה ראויים אף להתקבל כהשפעה טובה בקרב ישראל:

סוג הדברים מצד עצמם מאירים ומשלימים, כל זמן שהם עומדים ברום גבהם, ואינם משתפלים לרדת להעסיק עמם איזה צביון חברותי מיוחד. ומזה המין נהגו גדולי הדורות מעולם לקבל באהבה את הנאמר "מן החסידים והחכמים שבכל אומה".

ניתן להסיק מדברי הרב זצ"ל ששני מיני נבואה יש בעולם: זו המבטאת את התוכן הכלל אנושי, ובה שותפים גם בני האומות, וזו המבטאת דעות נשגבות הייחודיות לעם ישראל, המאפיינות את הנבואה הישראלית.