הרב אורי שרקי

ישעיהו - פרקים ט"ו, ט"ז

סיכום שיעורים 20, 21 מסדרת שיעורים תשע"ד - עוד לא עבר את עריכת הרב





פרק ט"ו


"מַשָּׂא מוֹאָב כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר מוֹאָב נִדְמָה כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד קִיר מוֹאָב נִדְמָה" (ט"ו-א').

פה הנביא ממשיך לערוך חשבון לכל העמים. פלשת היא האויב ממערב, ומואב - ממזרח.

"מַשָּׂא מוֹאָב" - מין חזון, או נבואה, שנאמרת לגבי מואב.

"עָ֤ר" - כינוי לאחת מערי הבירה של מואב.

"כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר" - העיר נתפסה בלילה.

"קִיר מוֹאָב" - שם מקום במואב.

"נִדְמָה" - אותו מקום שהיה שוקק חיים הפך להיות מקום דומם.

 

"עָלָה הַבַּיִת וְדִיבֹן הַבָּמוֹת לְבֶכִי עַל נְבוֹ וְעַל מֵידְבָא מוֹאָב יְיֵלִיל בְּכָל רֹאשָׁיו קָרְחָה כָּל זָקָן גְּרוּעָה" (ט"ו-ב').

יש כאן רשימת החטאים של מואב.

"עָלָה" - בעברית המילה 'עָלָה' מתארת תנועה ממקום נמוך למקום גבוה, אבל בארמית (וגם בערבית) פירושה 'להיכנס'. "עָלָה הַבַּיִת" - הכוונה היא שהאויב נכנס לבית.

"וְדִיבֹן הַבָּמוֹת לְבֶכִי" - דיבון, מקום שהיה מרכז של במות, הפך למקום אבל.

"נְבוֹ" - שמה של העיר, כי המואבים לא עבדו לנבו. (משה נפטר בהר נבו ולא בנבו - כמו שיש חברון והר חברון, וזה לא אותו מקום). זה גם שם של אל בבלי (המואבים לא עבדו לנבו). יכול להיות שהייתה התפשטות בבלית שהגיעה עד למואב והבבלים קראו לעיר הגבול של מואב על שם אותו אל.

"מֵידְבָא" - עיר במואב. למואב היתה תפארת הערים שלה.

"יְיֵלִיל" - מלשון 'יילל'. הכוונה היא לשרו של מואב, למואב הקדמון, בנו של לוט, שמילל. כמו שנאמר: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם" (שמות י"ד, ל') - חז"ל אומרים שמדובר על מצרים בנו של חם שהוציאו אותו מקברו בשביל שיראה את נפילת אומתו, ואז בני ישראל ראו את אותו מצרים (שכבר מת) על שפת הים.

שאלה: האם המילה הזאת באה מארמית?

תשובה: לא, זו עברית. בשפה העברית הקדומה, במיוחד בקטעים שיריים, יש דמיון בין משמעות המילים למילים בארמית. יש חוקרי המקרא שסוברים (מתוך שטחיות) שזו תוצאה של השפעה מאוחרת של ארמית על עברית, אבל האמת היא שזה שריד קדום של התקופה בה העברית והארמית היו שפות מאוחדות. שורשים מסוימים שבעברית מופיעים רק בשירה מופיעים בארמית בביטויים של יום-יום. למשל: "וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ" (דברים ל"ג, ב') - 'אתא' בארמית זה 'בא'. או: "עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (בראשית ח', י"א). בארמית "טַרְפָא" זה 'עלה רענן'. (המילה 'טָרָף' בפסוק זה לא פועל). גם פירושה המקורי של המילה 'לחם' הוא 'סעודה'. בעברית נשארה המשמעות החלקית של 'סעודה' כפת דגני, ובערבית נשארה המשמעות החלקית של 'בשר' ("לאחם" בערבית זה 'בשר'). לפי זה, מובן הפסוק "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי" (במדבר כ"ח, ב') - זה גם לחם וגם קורבן, שהוא בהמה או עוף.

"כָּל זָקָן גְּרוּעָה" - גרועה מלשון נגרעה, נתלשה. באותם הימים היו מקריחים ראש ותולשים זקן כסימן לאבלות. הרי התורה אומרת: "לֹא יקרחה [יִקְרְחוּ] קָרְחָה בְּרֹאשָׁם" (ויקרא כ"א, ה') - משמע שזה מה שהיה נהוג לעשות.

 

"בְּחוּצֹתָיו חָגְרוּ שָׂק עַל גַּגּוֹתֶיהָ וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה יְיֵלִיל יֹרֵד בַּבֶּכִי" (ט"ו-ג').

"שָׂק" - חתיכת בד מפשתן. פשתן אינו מעובד ולכן בד זה מאוד לא נח ולא נעים לעור. לכן אבל חוגר שק.

 

"וַתִּזְעַק חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה עַד יַהַץ נִשְׁמַע קוֹלָם עַל כֵּן חֲלֻצֵי מוֹאָב יָרִיעוּ נַפְשׁוֹ יָרְעָה לּוֹ" (ט"ו-ד').

"חֶשְׁבּוֹן", "אֶלְעָלֵה", "יַהַץ" - שמות של ערים.

אם נשים לב, רוב הערים הנ"ל, הן בנחלת שבט ראובן, וזה סימן שבאותם הימים מואב התפשטה צפונה. בכתובת מיישה, שמוצגת כיום בלובר בפריז, כתוב שמיישה הרג הרבה אנשים משבט גד. הוא מתגאה בזה. היו חוקרים שטענו שלא היה שבט גד, ואחרי שגילו את כתובת מיישה, בה כתוב שמיישה הרג 30,000 איש בגד, הם צריכים לחפש תירוץ.

"י֖הַץ" - עיר מאוד צפונית במואב. כתוב שעוג מלך הבשן הגיע למלחמה "יהצה". זה הרבה יותר צפונה ממואב, קרוב להר הדרוזים, בדרום סוריה קרוב לירדן. הכוונה היא לכך שהאבל הולך כה רחוק עד ששומעים אותו אפילו ביהץ - לא שהמואבים שלטו ביהץ.

 

"לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק בְּרִיחֶהָ עַד צֹעַר עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה כִּי מַעֲלֵה הַלּוּחִית בִּבְכִי יַעֲלֶה בּוֹ כִּי דֶּרֶךְ חוֹרֹנַיִם זַעֲקַת שֶׁבֶר יְעֹעֵרוּ" (ט"ו-ה').

"לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק" - יכול להיות שהנביא באמת משתתף בצער מואב, אבל יכול גם להיות שהוא מדבר בציניות, כי מואב הם אויב של ישאל.

"צֹעַר" - עיר באזור הדרומי יותר של סדום.

"יְעֹעֵרוּ" - פועל נדיר. אולי הנביא רומז לערוער, עיר דרומית במואב.

 

"כִּי מֵי נִמְרִים מְשַׁמּוֹת יִהְיוּ כִּי יָבֵשׁ חָצִיר כָּלָה דֶשֶׁא יֶרֶק לֹא הָיָה" (ט"ו-ו').

"ִמְרִים" - עיר במואב.

"מְשַׁמּוֹת" - שממה.

 

עַל כֵּן יִתְרָה עָשָׂה וּפְקֻדָּתָם עַל נַחַל הָעֲרָבִים יִשָּׂאוּם. ככִּי הִקִּיפָה הַזְּעָקָה אֶת גְּבוּל מוֹאָב עַד אֶגְלַיִם יִלְלָתָהּ וּבְאֵר אֵילִים יִלְלָתָהּ. ככִּי מֵי דִימוֹן מָלְאוּ דָם כִּי אָשִׁית עַל דִּימוֹן נוֹסָפוֹת לִפְלֵיטַת מוֹאָב אַרְיֵה וְלִשְׁאֵרִית אֲדָמָה" (ט"ו-ו', ז', ח', ט').

 


פרק ט"ז


"שִׁלְחוּ כַר מֹשֵׁל אֶרֶץ מִסֶּלַע מִדְבָּרָה אֶל הַר בַּת צִיּוֹן. וְהָיָה כְעוֹף נוֹדֵד קֵן מְשֻׁלָּח תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב מַעְבָּרֹת לְאַרְנוֹן. הביאו [הָבִיאִי] עֵצָה עֲשׂוּ פְלִילָה שִׁיתִי כַלַּיִל צִלֵּךְ בְּתוֹךְ צָהֳרָיִם סַתְּרִי נִדָּחִים נֹדֵד אַל תְּגַלִּי. יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי מוֹאָב הֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹדֵד כִּי אָפֵס הַמֵּץ כָּלָה שֹׁד תַּמּוּ רֹמֵס מִן הָאָרֶץ" (ט"ז-א',ב',ג',ד').

שאלה: למה הנביא כל כך מאריך בתיאור מפלתה של מואב?

תשובה: אומנם מואב היתה אומה קטנה יחסית לישראל, אבל הם היו על גבול יהודה ועשו לנו הרבה צרות. הם היו אויב אכזרי והייתה להם היסטוריה ארוכה של עוינות כלפי ישראל. לכן הנביא מאריך בתיאור מפלתן. אגב, מי שביטל סופית את האומה המואבית זה לא האשור (אף כי סנחריב בילבל את האומות) אלא היוונים וההלניזם. הם חיסלו את השונות התרבותית וכל הייחוד הלאומי נעלם - כל האומות הפכו להיות חלק של האימפריה היוונית. גם היהודים שחזרו לארץ בזמן כורש התחברו לתרבות ההלניסטית והיו אמורים להיעלם מההיסטוריה. מה שמנע את ההיעלמות הזאת זה משפחת החשמונאים שנלחמה ביוונים עד חורמה, וזה השפיע גם על היהודים בבבל. אפילו מצרים, בעלת התרבות המפוארת, נהפכה להלניסטית לאחר שנכבשה על ידי היוונים.

שאלה: מה היה כזה משפיעה אצל היוונים?

תשובה: הם היו חכמים, אבל זה היה בעיקר משהו אחר. הם המציאו דגם של תרבות-על. הם אמרו, לדוגמא, למצריים שלהיות מצרי זה פשוט להיות סוג של יווני עם גוון מצרי. כלומר, היוונים בלעו בדגם היגמוני הזה את כל הייחודים הלאומיים. כך גם היהודים חשבו שבית המקדש הוא עוד אחד מהמקדשים שפזורים בממלכה - אומנם מקדש מכובד, עם קורבנות...

"וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת בְּאֹהֶל דָּוִד שֹׁפֵט וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט וּמְהִר צֶדֶק" (ט"ז-ה').

"וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא" - בזמן שמואב ופלשת נופלים יהודה מתחזקת.

"ְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת בְּאֹהֶל דָּוִד שֹׁפֵט וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט וּמְהִר צֶדֶק" - הכוונה היא למשיח, ובמקרה הספציפי הזה לחזקיהו שהיה אמור להיות המשיח.

 

"שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּא מְאֹד גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְעֶבְרָתוֹ לֹא כֵן בַּדָּיו" (ט"ז-ו').

"בַּדָּיו" - שקריו, כמו 'בדוי'. כלומר, מואב מתגאה ומתרברב, אבל, "לֹא כֵן בַּדָּיו".

 

"לָכֵן יְיֵלִיל מוֹאָב לְמוֹאָב כֻּלֹּה יְיֵלִיל לַאֲשִׁישֵׁי קִיר חֲרֶשֶׂת תֶּהְגּוּ אַךְ נְכָאִים. כִּי שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל גֶּפֶן שִׂבְמָה בַּעֲלֵי גוֹיִם הָלְמוּ שְׂרוּקֶּיהָ עַד יַעְזֵר נָגָעוּ תָּעוּ מִדְבָּר שְׁלֻחוֹתֶיהָ נִטְּשׁוּ עָבְרוּ יָם" (ט"ז-ז',ח').

"שַׁדְמוֹת" - יש אומרים שזה מלשון 'שדה - מות', השדה של האל הנקרא מות. זה מופיע בדרך כלל בהקשר מקאברי. יכול להיות שזה מקום קברים, מקום בו נמצא מוות.

 

"עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל" (ט"ז-ט').

"הֵידָד" - הצעקה של המנצח הכובש.

"אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי" - 'ארווה אותך בדמעתי'.

דרך אגב, חלק הערים שמופיעות כאן, בנבואתו של הנביא ישעיהו, מוזכרות גם בתורה.

"וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן לֹא יְרֹעָע יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ הֵידָד הִשְׁבַּתִּי. עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ וְקִרְבִּי לְקִיר חָרֶשׂ. וְהָיָה כִי נִרְאָה כִּי נִלְאָה מוֹאָב עַל הַבָּמָה וּבָא אֶל מִקְדָּשׁוֹ לְהִתְפַּלֵּל וְלֹא יוּכָל. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מוֹאָב מֵאָז. וְעַתָּה דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים כִּשְׁנֵי שָׂכִיר וְנִקְלָה כְּבוֹד מוֹאָב בְּכֹל הֶהָמוֹן הָרָב וּשְׁאָר מְעַט מִזְעָר לוֹא כַבִּיר" (ט"ז-י',י"א, י"ב,י"ג,י"ד).

כלומר, יישאר משהו ממואב, אבל לא משהו רציני.

אנחנו רואים, שלעומת נפילת בבל שהתרכזה במלך, שהיה גאוותה של בבל, כאן החורבן מתרכז בערי מואב, שכנראה היו גאוותה של מואב. הנביא מנסה להעביר מסר שהעולם משתנה: כל הממלכות שהתרגלנו לראות אותן כחזקות, נפלו זו אחר זו.