הרב אורי שרקי

מידות הראי"ה - כעס (סיכום שיעורים)

מתוך הסדרה "מידות הראי"ה" בערוץ מאיר

בעריכת ר' אברהם כליפא




אמרו חז"ל במסכת שבת (קה, ב) "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". גם בספר שערי קדושה לרבי חיים ויטל, לאחר חלוקת המידות הרעות לארבעה יסודות, אש מים רוח ועפר, מהרח"ו מציין שמידת האש הינה הגרועה מכל המידות מפני שהיא יסוד מידת הגאוה, וכמו שהאש עולה למעלה כך הגאוותן מעלה את עצמו למעלה. הוא כותב שתולדת הגאוה זו מידת הכעס, שאינו אלא ביטוי מוקטן של הגאווה.

הרי הגאוותן סבור: לי בלבד ראויה התהילה. הוא אינו מבין שמעלותיו הינן מעלות שהקב"ה נתן לו, שהוא רכש על ידי בחירתו החופשית, הניתנת לו על ידי הקב"ה.

טענת הכעסן דומה: אני כועס משום שאיני מוכן להשלים עם החוץ,שמתחרה איתי, ופוגע בי. זה דבר מאוד חמור לפגוע בי, כי אני בעל הערך החשוב ביותר.

יחד עם זאת מצאנו בתורה ובחז"ל כעס של צדיקים: "ויחר למשה מאוד" (במדבר טז, טו), ואפילו אצל הקב"ה "ויחר אף ה' במשה" (שמות ד, יד). מכאן שיש כעס שפל ויש חרון אף שיש לו ערך.

איך נבחין בין שני סוגי הכעס? קיימת אמירה, לפעמים טובה מבחינה פדגוגית, שיש להבחין בין כעס פנימי לכעס הפנים. בכעס הפנים, האדם באמת אינו כועס אלא מראה את עצמו כועס, מסיבות חינוכיות או תועלתיות. אלא שיש בזה עדיין סכנות, כגון שכעס הפנים יהפוך לכעס שלילי.

בעיה נוספת, היא שאנו רואים שיש צדיקים שבאמת כעסו, רק שלא איבדו את השליטה העצמית, ואלו שאיבדו את השליטה העצמית, נענשו על כך. לגבי אלישע מצאנו שכיון שבא לידי כעס נסתלקה ממנו נבואתו, ולכן דרש שיביאו לו מנגן על מנת להתנבא בחזרה. גם אליהו הנביא, כיון שכעס, סולק מתפקידו. כמו כן מצאנו גדולי ישראל שכעסו, כגון מהרח"ו - יאמר לשבחו שלא חשש לספר על החסרונות שלו - שמצד אחד מאוד מזהיר שמי שרוצה לעסוק בסתרי תורה צריך להזהר מאוד מן הכעס - כנראה שיש למקובלים התמודדות מיוחדת עם מידה זו - מספר שפעם אחת כעס על אשתו, שהיתה אישה קשה מאוד, והיכה אותה, וכתוצאה מזה הוא איבד את כוח הדיבור, ונתעוותו פניו, עד שהאר"י ז"ל עשה לו תיקונים רבים והחזיר אותו בתשובה. מצד שני מצאנו כעס של צדיקים לשם שמים כגון רתחא דאורייתא.

אומרת הגמרא: ההוא צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא ליה (תענית ד, א). כלומר, אם תראה תלמיד חכם שכועס, זה אינו אלא התורה שרותחת בקרבו. דע לך שזה כעס שיש לו מעלה.

מבאר רבי נחמן מברסלב: אותו חכם השיג איזו שהיא אמת, ואף על פי שהוא יודע שהיא אמת, היא לא הופנמה בקרבו, הוא לא חווה אותה ויש באישיותו מרחק בין האמת לבין המימוש שלה בקרבו. יתכן גם שיש מרחק בין מה שהוא כבר הפנים לבין מה שהעולם הפנים. החיכוך בין המוחלט ליחסי, בין האמת למציאות, גורם לו לכעוס. זהו כעס של אנשים אידיאליסטים, לא משום שפגעו בהם אלא משום שפגעו באמת.

גדול תלמידי הלל הזקן היה יונתן בן עוזיאל, שהיה אדם כל כך עליון, שבשעה שהיה עוסק בסתרי תורה, כל עוף שהיה עובר מעל לראשו מיד נשרף. שואלים חסידים: אם התלמיד של הלל שורף עופות, מה היה עושה הלל עצמו? עונים החסידים: הלל היה כל כך גדול שהוא היה מסוגל להשאיר את העוף שלם, משום שהוא הפנים.

"לפעמים רתחא דאורייתא ממה שאדם המעלה, המשוטט במרחבי הדעה העליונה..."

הוא עוסק במלאכים, נשמות, עולמות וכו'.

"...מוכרח להפגש בצמצומי הקצובות, המוכרחים בהגבלותיהן ממעל לתאות גבעות עולם,..."

השתוקקותם הכמעט המיסטית של אותם אנשים נעלים פוגשת הגבלות, וזה מה שגורם לאותו "ריתחא". מחדש כאן הרב שהצימצומים אינם למטה בלבד אלא גם בעולמות העליונים, כמו שמצאנו אצל ברוך בן נריה, תלמידו הגדול של ירמיהו, שהתכונן לקבל נבואה ולא קיבל.

"...והנשמה העליונה מצטערת, ומתעורר על ידי זה כעס הנפש ורתחא דאורייתא".

יש לנשמה צער, שמוזרם גם לנפש, שאינה מבינה מניין צער זה בא, והנפש כועסת.

"ולפעמים זה בא מפני פגישה פתאומית עם המציאות העומדת בשפלותה בחיי המעשה,..."

למשל אדם שהוגה כל מיני מחשבות עליונות ועמוקות על הקב"ה, והנה לפתע אומרים לו: -הגיע הזמן להתפלל מנחה! - אני כעת משוטט במרחבי הדעת, מדוע אתה מגבילים אותי?

מסופר על הרב קוק שכאשר הגיע ללונדון, כל גדולי העיר וראשי הקהל באו אליו על מנת לדון איתו בפלפולי ודקדוקי הלכות. מאחר והרב קוק היה גאון, הוא התייחס, דן איתם וענה להם, אך היה לו צער גדול משום שהוא השתוקק לעסוק בסתרי תורה ללא הרף.

"...מפני ירידת החיים, והנשמה העורגת לנעם ד' ואור א-להי נכבד ומאיר ברב זהרו, מצטערת וסולדת, ומתילד צביון של כעס עצור".

אם כן מצאנו שתי סיבות לכעסם של אנשים נעלים: א. מפני שפגשו גבולות למעלה, דבר שגורם לנשמתם צער שמקרין גם על הנפש, ב. אלו אנשים כל כך עליונים שצמצומי המציאות והחיים בלתי נסבלים בעיניהם.

"אמנם גבה הרוח, ארך-האף [סבלנות] של ההשכלה הרחבה מתרומם על כל אלה, והאדם המסתכל ישכיל איך שכל הירידות עליות הן באמת, והצמצומים וההגבלות מביאות לידי אורה רחבה אלהית עליונה,..."

אותו אדם צריך להבין שכל הצמצומים נצרכים, והם חלק מתהליך ההתגדלות. הם נצרכים על מנת לעשות יחודים. הרי יש בעולם שני מוקדים: מבניות, ואין סופיות. לרוב קשה לאחד ביניהם, מפני שהאין סוף מתבטא ברצון ובהשתוקקות, והנה האדם יכול להשתוקק עד אין סוף. ואילו המבניות מצויה בחכמה, בסדר ובכללים. אך אם נשאיר את העולם בפירוד הזה, עלולה להיווצר הרגשה שישנן שתי רשויות, ומכיון שאנחנו מעוניינים לגלות את יחוד הבורא, עלינו לחבר את האינסופיות עם הגבוליות.

"...אז ישוב הנייח [שלווה] הא-להי להאיר בנשמה, ויפיק נחת ורצון, ואור צדיקים ישמח".