הרב אורי שרקי

בין קבלה לפילוסופיה - שמותיו של הא-ל

סיכום שיעור מתוך הסדרה "בין קבלה לפילוסופיה" בערוץ אורות

בעריכת ר' אברהם כליפא




תורת הקבלה מרבה לעסוק בשמותיו הרבים של הקב"ה. נשאלת השאלה, מדוע יש לקב"ה כל כך הרבה שמות? בכל שפה ושפה, ישנו ריבוי שמות עצם ביחס לנושא חשוב ומרכזי בהתאם לרקע הסוציולוגי וההיסטורי שבה היא צמחה והתפתחה. למשל, בשפה הערבית יש הרבה מאוד מילים המתארים סוגים שונים של גמלים. רגילים לומר שבאסקימואית ישנם כחמש עשרה ביטויים שונים כדי לתאר קרח. בעברית ישנם הרבה מאוד שמות לקב"ה, ומכאן ניתן להסיק שהנושא המרכזי החשוב בשביל עם ישראל הוא הא-לוהות, וכפי שכבר עמד על כך המתרגם הגרמני של התנ"ך בהקדמתו, מרטין לותר. יש אם כן לברר מה משמעותם של השמות. כבר עמדנו על כך שישנה התפתחות היסטורית במהלך ההתגלות של הא-לוהות משום שהשמות אינם מתארים את הקב"ה בעצמו, שאם כן היה אסור לנו להשתמש בהם כלל, מלבד שם אחד, שם הויה, הנקרא גם "השם המפורש", שהוא "השם העצמי" של הקב"ה אם אפשר לומר כך, שאותו אנחנו דווקא לא מבטאים ככתבו, לעומת שאר כל השמות האחרים שאנו כן מבטאים.

המילה הראשונה המתארת את הא-לוהות בתורה היא "א-לוהים". כשהקב"ה בורא את עולם הטבע, הוא נקרא בשם "א-לוהים", יש אפילו גימטריא מפורסמת, א-לוהים בגימטריא הטבע. אלא שבמהלך הזמן הא-לוהות מתגלה לאדם, שבנוסף לטבע שבו, הוא מורכב מתוכן מוסרי. ביחס לתוכן המוסרי הזה מתגלה הקב"ה בתור "ה' א-לוהים": ה' - הפונה אל הנשמה, אל היכולת המוסרית של האדם, א-לוהים – על שם החלק הטבעי של האדם, דהיינו גופו, ואפילו נפשו הנמוכה. כל זאת רק ביחס לפניה מלמעלה למטה, אך עדיין אין האדם מכיר באדנותו של הבורא, מלמטה למעלה. כאשר האדם מקבל את הקב"ה כאדון, הוא קורא לו בשם "א-דוני", האדון שלי. הראשון שעשה כן היה אברהם אבינו. עם אברהם יש מהפכה בהתגלות השמות הא-לוהיים. שם אדנות מתחיל להתגלות, ויכול גם לשנות את מהלך ההיסטוריה מבפנים, אז הקב"ה מכנה את עצמו בשם "א-ל ש-די", כלומר מי שנותן הבטחות, הבטחת הזרע והבטחת הארץ. כאשר הקב"ה מתחיל לקיים את דברו, הוא אומר "אני ה'", השם לבדו. לכן ביציאת מצרים, אומר הקב"ה למשה: עד עכשיו דיברתי בתור א-ל ש-די, עכשיו אני מתגלה בתור "ה'", מי שמקיים את דברו. ואכן, לאורך כל יציאת מצרים הוי"ה הוא השם המופיע תמיד. כאשר הקב"ה נותן את התורה הוא מכנה את עצמו "אנכי ה' א-להיך", כלומר שם "אנכי" מבטא את הא-לוה בתור נותן המצוות. אלא שאין התגלות שלמה כל זמן שאין מדינה. לכן כאשר מופיעה המדינה והמלכות על ידי דוד ושלמה, הקב"ה נקרא בשם "ה' צ-באות", על שם צבאות ישראל. עם החורבן, הקב"ה נקרא בשם "א-לוהי השמיים" או "שם שמיים". כאשר נפסקת הנבואה, אנחנו משתמשים בביטויים מעין פילוסופיים: הקדוש ברוך הוא, "הקדוש" דהיינו הטרנסצנדנטי, "ברוך הוא" שהוא בעצמו האימננטי. זאת, עד הקמת מדינת ישראל, שאז הקב"ה חוזר להיקרא בשם "צור ישראל" במגילת העצמאות, ולאחר מכן הולך ונקרא יותר ויותר בשם הנעלם "אהיה אשר אהיה", שהוא השם הגדול של אחרית הימים, שעליו נאמר "הבו גודל לא-לוהינו".