הרב אורי שרקי

בין קבלה לפילוסופיה - כוונה בתפילה

סיכום שיעור מתוך הסדרה "בין קבלה לפילוסופיה" בערוץ אורות

בעריכת ר' אברהם כליפא

חלק גדול מתורת הקבלה עוסק בכוונות התפילה, דהיינו מה על האדם לכוון כאשר הוא פונv אל הבורא. אחד הסעיפים שמרכז הרבה מאוד כוונות, הוא הפסוק "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד". מה יש לכוון כשאומרים פסוק זה? עלינו לחזור אחורה בזמן אל שאלה גדולה שהעסיקה את בני האדם מראשית האנושות, והיא שאלת הפירוד שיש בין האדם כפי שהוא חווה את עצמו לבין העולם כפי שהוא מופיע לפנינו. כאשר אדם מסתכל על העולם, הוא רואה מכלול חוקים שגורמים שהדברים מתרחשים באופן כמעט אוטומטי. התפוחים נופלים מן העץ, ואף אחד לא שאל אותם אם הם מוכנים לרדת מן העץ. מה שאין כן האדם, שחווה את עצמו בתור אישיות, בתור "אני", בתור מכלול של מחשבות ורצונות. חירות האדם גלויה יותר. נתק זה, בין החוויה של האדם את עצמו בתור אישיות, לבין העולם בתור ישות, תמיד הטרידה את בני האדם. בשפה התנ"כית נוכל לומר שא-לוהי האישיות נקרא בשם הוי"ה, מה שאין כן א-לוהי הטבע שנקרא בשם א-לוהים.

מצאנו ארבעה כיווני חשיבה שונים במחשבה האנושית: המחשבה האלילית סבורה שאם האדם הוא אישיות, אז גם העץ הוא אישיות, וגם התפוח שנופל הוא מישהו שנופל. במונחים תנ"כיים ניתן לומר שלפי תפיסה זו הכל שם "הויה", אין שם א-לוהים. התפיסה שמצויה אצל חלק גדול מן הפילוסופים הפוכה, הכל טבע, והעובדה שהאדם חושב שהוא אישיות, זו אשליה בלבד. לפי זה ניתן לומר שהכל "א-לוהים". כיוון שכזה מצאנו אצל הפוזיטיביסטים במאה ה-19. התפיסה השלישית, היא תפיסתם של הנביאים, שגילו לנו ש-"ה' הוא הא-לוהים" כלומר שבתוך העולם הטבעי מסתתרת הכוונה של ה', בתוך "א-לוהים" מתגלה שהכל שורש אחד, ה' הוא כל הא-לוהים האלה. התפיסה הרביעית, אשר שורשה לפני העיוות נמצא ביהדות, היא שיטתו של הפילוסוף שפינוזה. הוא סבר שהאלוהות היא מכלול כל התופעות. במונחים תנ"כיים ניתן לומר ששפינוזה היה כותב "האלוהים הם ה'". אך הנביאים גילו לנו שההיפך הוא הנכון, דהיינו שמרכז הכובד של הגילוי הא-לוהי הינו המוסר, המתגלה דרך כל הגילויים הא-לוהיים, "ה' הוא הא-לוהים". למרות שאנחנו פוגשים את הא-לוהות בשני צינורות, הסוד הגדול הוא שה' אחד ולא אומרים: אלוהים אחד. היסוד של שם הויה הוא זה שמתגלה במכלול הגילויים של א-לוהים.