הרב אורי שרקי

בין קבלה לפילוסופיה - מידת המלכות

סיכום שיעור מתוך הסדרה "בין קבלה לפילוסופיה" בערוץ אורות

בעריכת ר' אברהם כליפא




הספירות כולן נותנות את שפען למידת המלכות - המידה העשירית של חכמי הקבלה, ומכוח מידת המלכות - מלכותו של הקב"ה - מתקיים העולם. ישנה כביכול שאיפה פנימית עליונה של ריבונו של עולם להיות מלך, ומאחר ואין מלך בלא עם, המוטיבציה של בריאת העולם הינה גילוי מלכותו של הבורא על עולמו. מלכות זו איננה עריצה כמלכות בני האדם, אלא אדרבה מלכות נעימה שכוללת עימה את כל נתיניה.

מכל זה אנו לומדים שהקב"ה מתגלה גם דרך המדינה, שהרי אין מלכות בלא פוליטיקה. דבר זה מגלה את המימד הפוליטי של מה שמכנים "המיסטיקה היהודית". בעוד שאצל אומות העולם המיסטיקה מהווה בריחה מן העולם המציאותי, מן העולם הממשי, שמתנהל על ידי המדינות, אדרבא, כל ספר הזהר כולו הוא כמין קינה אחת גדולה על העדר המלכות מישראל, והשאיפה שכל הערכים הא-להיים העליונים יתגלו דרך מלכות ישראל.

המלכות גם מבטאת את מידת הדין, "מלך במשפט יעמיד ארץ", שהוא האופן שבו העולם הממשי מתבסס. אלא שבנוסף לכך, יש צורך ברחמים, המכונים "אמה של מלכות", שהיא מידת הבינה העליונה, המאירה בתוך המלכות של מטה. מידת הבינה, מכונה בשם ה"א ראשונה של שם הוי"ה ואילו המלכות מכונה בשם ה"א תחתונה של שם הוי"ה. החיבור ביניהם מחבר את הרחמים העליונים, של המגמה הכללית של הא-לוהות, לבין המציאות הארצית והפוליטית של הה"א התחתונה.

נשאלת תמיד שאלה: כיצד ניתן לחבר את הה"א התחתונה אל הפרצופים שמעליה? הרי אותיות "י-ה-ו" כנגד כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד, אך קיימת סכנה של הפרדה, של קיצוץ בנטיעות, שמתבטא בראיית המלכות כעומדת בפני עצמה ולא מחוברת אל ההויה הא-לוהית. העבודה הגדולה של כוונות המקובלים וגם של עבודת ה' של כל אחד ואחד היא להראות ש"מלכותו בכל משלה", דהיינו שמידת המלכות הארצית הינה גילוי של הקודש העליון, דבר שהתחלנו לעשות מזה שבעים וארבע שנה במדינת ישראל, בחסדי ה' עלינו.