הרב אורי שרקי
קריאת שמע - שמע ישראל (סיכום שיעור)
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
בפרשת ואתחנן מופיע המשפט העיקרי, אם אפשר לומר הסיסמא של היהדות: "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד" (דברים ו', ד'). כולנו אומרים את המשפט הזה פעמיים ביום שחרית וערבית, אך לא תמיד אנחנו מתבוננים במשמעותו העמוקה. מה בעצם המשפט הזה בא לומר? האם הוא בא לומר שיש רק א-לוה אחד? אם כך, מה הדבר הזה מייחד את העם היהודי? הלא עמים אחרים מאמינים שיש א-ל אחד, במיוחד דת גדולה הסובבת והמקיפה אותנו - האסלאם, שגם היא כל הזמן מכריזה שיש רק א-לוה אחד. ומדוע צריך להוסיף את שתי המילים "שמע ישראל" אם זו אמת אוניברסלית הידועה לכל המין האנושי?
אלא שכנראה כוונת הפסוק היא לומר דבר אחר לגמרי. לא שאם יש א-להים - אז יש רק אחד כזה, אלא שהא-להים הזה הוא אחד במהותו: הוא מאחד את הניגודים, וכל דבר בעולם, כל הדברים המנוגדים וההפכיים זה לזה, כמה שיהיו הפכיים, כולם מתיישבים באחדות הא-להית. יש כאן השלכה מוסרית חשובה. אנחנו לומדים מכך שהאידיאל המוסרי של היהדות הוא ייחוד המידות - שתהיה אחדות בין מידת החסד למידת הדין, בין שמים וארץ, בין ענייני החומר לענייני הרוח. כל התחומים של המציאות כולם נצרכים, ולא רק לגיטימיים, אלא הכרחיים לגילוי האחדות הא-להית - לעומת, למשל, אמונת הייחוד המוסלמית המעמידה את הא-להים ביחידיותו מול כל העולם. זה מגיע עד כדי כך שהזרם המרכזי באסלאם כפר בבחירה החפשית של האדם משום שלדעתו הבחירה החפשית היא סתירה לכל יכולתו של הקב"ה, ואילו אצל ישראל הכל א-להי, ובפרט גם הבחירה האנושית היותר חופשית, אף היא חלק מן האחדות הא-להית ונצרכת לגילוי מילואה ושלמותה של האחדות הזו.
גם כאן ניתן להבין את הפסוק הזה בשני אופנים. האופן היותר פשוט הוא מה שרש"י אומר בפרשתנו: 'שמע ישראל: ה' הוא א-להינו - ולא א-להי העמים עכשיו - אלא שעתיד הוא להיות ה' אחד לכל העמים'. יש בפסוק הזה מתח היסטורי בין ההווה לבין העתיד. כל הפסוק הזה הוא צפייה לאחרית הימים צפייה ליום שבו הייחוד יתגלה לעיני כל העמים כולם. ואילו בהווה אין הייחוד הזה מתגלה בשלמותו.
לעומת זאת, הרמב"ם רואה בפסוק הזה נקודה של ההווה. הוא אומר שהאמונה בייחוד ה' היא מצוות עשה שנאמר: "ה' א-להינו ה' אחד" (ספר המצוות, עשין ב'). אבל לצורך זה היה צריך הרמב"ם להשמיט את שתי המילים הראשונות "שמע ישראל". מדובר פה על אמת נצחית, המתעלה מעל ההיסטוריה. אלא שבאמת אין כאן מחלוקת עמוקה אמיתית בין רש"י לבין הרמב"ם. רש"י מדבר על המצב הקיומי האקזיסטנציאלי של היהודי שרואה שאין הייחוד מוכר לעיני העמים, ולכן כשאומר "שמע ישראל", הוא אומר את זה מתוך צפייה לתיקון בעתיד. ואילו הרמב"ם מתעלה מעל תהפוכות ההיסטוריה ורואה את האמת הנצחית. אבל עתידים העתיד וההווה להתאחד, ויבוא היום ש'יהיה ה' אחד ושמו אחד' וכבר יהיה 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד' בעל אותה משמעות, גם עבור רש"י וגם עבור הרמב"ם.