הרב אורי שרקי
נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת לך לך
מכון מאיר, תש"ע
סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב
מה הקשר בין הקמת מגדל בבל לבין עלית דמותו של אברהם?
הקיבוצים האנושיים כולם מוגדרים ביחס לקריטריון מאחד. כשהקריטריון משתנה, אף הזהות הקיבוצית משתנה, וממילא הכינוי משתנה. בפרשת "נח" מצאנו את הביטוי "משפחות", ואחריו את הביטוי "גויים": "אלה בני שם למשפחותם ללשונותם, בארצותם לגויהם" (בראשית י', לא). ההבדל בין שני הכינויים בולט מאוד; בין משפחה למשפחה אמור לשרור השלום, ואילו המלחמה היא החריג. לעומת זאת, הזהות המדינית - גוי - מתנהגת כאנושות בזעיר אנפין, ומחדשת את קיומו של ה"זר" כמופקע מהסולידריות הלאומית, המהוה איום, וממילא אויב פוטנציאלי. המצב הרגיל בין גויים הוא המלחמה, ואילו השלום הוא החריג, עד כדי שהנביא מתפעל: "לא ישא גוי אל גוי חרב" (ישעיה ב', ד). מהו שורש ההבדל? הכתוב מבאר שכאשר הקריטריון המאפיין את הקבוצה הוא התרבות - "לשונותם" - אז מדובר במשפחה, בעוד שכאשר ההגדרה היא טריטוריאלית - "ארצותם" - מדובר בגוי. על רקע הנפילה של האנושות ממשפחות לגויים, מופיעים שני נסיונות לפתור את בעיית המלחמה: מגדל בבל ובחירת אברהם אבינו. האחד כושל, והשני אידיאלי. מגדל בבל היה הניסיון לבטל את ההבדלים בין בני אדם: שפה אחת. לא "לשון", המורה על תוכן פנימי, כי אם "שפה", תוכן חיצוני. זו הקוסמופוליטיות, המבטלת את היחודיות, המוחקת את הערך של האדם, ומעמידה תחתיו את המפעל האנושי, המגדל. ההתגלות הא-לוהית, לא רק שאינה מוחקת את הפרט, אלא אדרבה מעצימה את יחודיותו, עד כדי שלא ישמעו איש את שפת רעהו. בזה ניצלה האנושות מגהינם האחידות. תחת הניסיון הכושל במגדל בבל, מופיעה שליחותו של אברהם שאינה מבקשת לבטל את הלאומים אלא להשיבם למצב הקדום של משפחות. לצורך זה יש להעמיד לאומיות נוספת, "גוי גדול" (בראשית י"ב, ב), שכל עניינה לבטל את הגויות-הלאומיות מבני האדם ולהשיב את האנושות למצב המשפחות: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (שם י"ב, ג). לאמר שעם ישראל הוא הלאומיות הלגיטימית היחידה, כי בניגוד לזו של העמים, היא באה לתקן את העולם. החזון העתידי בנבואתו של זכריה הוא ש"כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים" (זכריה י"ד, טז), יהפכו למשפחות: "אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ... ואם משפחת מצרים לא תעלה" (שם, יז-יח). כך שבמקום הקוסמופוליטיות המבקשת אחידות, ותחת הלאומיות הכובשת של אומות העולם, תקום האחדות, המעלה את כל העמים, כל אחד עם יחידיותו.
האם המניע של אברהם אבינו לעלות ארצה הוא צו ה' גרידא?
אנו פוגשים את אברהם עוד בסיומה של פרשת "נח" דרך תחילת המסע של משפחתו מאור כשדים אל ארץ כנען, כאשר אין למעשה מוטיבציה דתית לחזרה הזו שמנהיג תרח: "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו, ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם" (בראשית י"א, לא). מבחינה זו אפשר לומר שתרח הוא מייסד 'הציונות החילונית' הראשונה, תרח שואף לברוח מאור כשדים (מקום בו הכניסו את העברים לכבשנים) ולשוב אל אבותיו. אמנם נוח לנו לחשוב על אברהם כזה שיוצא למסע נדודים אל עבר הלא נודע, אבל קריאה מדויקת של הפסוקים תגלה לנו שאברהם פשוט שב אל ביתו, אל ארץ העברים שהיא ארצם של בני עבר, מאבות אבותיו של אברהם מקדמא דנא. יוצא לפי זה, שאנו פוגשים את משפחתו של אברהם כמשפחה עברית הנמצאת בגולה, כאשר היוזמה של ראש המשפחה לשוב אל מולדתה מציבה את אברהם כמי שבא להקים מחדש את הזהות העברית אחרי שכמעט ונעלמה לה. יש כאן תשתית של ציונות, של לאומיות, המופיעה כבסיס לקבלת התורה בדורות מאוחרים יותר.
מה עלה בגורלו של המפעל הרוחני של אברהם שהקים בחרן?
בטרם זכה אברהם אבינו לציווי ה' ללכת לארץ ישראל, היה עסוק בקירוב בני אדם לדעת ה', בכלל מה שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית י"ב, ה), וכתרגום אונקלוס שם: "דשעבידו לאורייתא בחרן". מה כללה אותה תורה שלימד אברהם? מלבד שבע מצוות שנצטוו בהם בני נח, נראה שכוונתו של אברהם אבינו היתה לפרסם שעל ידי דבקותו בבורא מקדש האדם את חייו. מהלך זה שייך לקדושת הפרט ואינו מזקיק שום מימד לאומי. ניתן לומר שבשלב זה חשב אברהם אבינו להקים דת מונותאיסטית המיועדת לכל באי עולם. החידוש שהתפרץ לתוך הכרתו של אברהם במאמר "לך לך" (שם, א) היה שעליו לנטוש את הדרך שבה הלך עד גיל שבעים וחמש, כמשמעות הפשטית של "לך לך" שהיא: לך לבד (הנצי"ב על אתר), ולהקים אומה מיוחדת הקשורה לארץ מיוחדת, כלומר: מדינה. מהלך זה שייך לקדושת הכלל, הלאומית, ולא לקדושת הפרט, הדתית. אברהם כמובן קיים את דבר ה' והלך לבדו, ככתוב: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" (שם, ד). הצטרפותו של לוט אליו אינה פרי יוזמתו של אברהם אלא של לוט עצמו - "וילך איתו לוט" (שם), אלא שבפסוק הבא אנו מוצאים את ההיפך: "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו..." (שם, ה). נראה ליישב שאברהם יצא פעמיים מחרן; בפעם הראשונה לבדו, על מנת לקיים את דבר ה' ולהתחיל במהלך הקמת האומה, אך יחד עם זאת ביקש לצרף למשימתו החדשה את המשימה הקדומה שלו, הדתית-פרטית. תוצאת המהלך הכפול הזה הולידה בסופה של הפרשה את החלוקה בין ישמעאל שנתברך בריבוי צאצאים לשם הפצת אמונת היחוד של אברהם, זו שקדמה להתגלות, ובין יצחק המופקד על הברית "ואת בריתי אקים את יצחק" (שם י"ז, כא), שמקיים את קדושת הכלל הלאומית. מתוך כך גם מובן החילוק בנחלה שביניהם; לשם הפצת אמונה דתית אין צורך במדינה ואין צורך בארץ. אדרבה, ההשתרשות בטריטוריה עשויה לעכב את הקוסמופוליטיות של המסר, ולכן אין לישמעאל חלק בארץ. מה שאין כן כאשר מדובר בישות מדינית, זו זקוקה בהכרח לארץ, ולכן יורש יצחק לבדו את ארץ כנען, ומשם הוא מקרין לעולם כולו את סוד הקדושה הכללית, לתיקון עולם.
מה מייחד את ארץ ישראל משאר ארצות?
ארץ ישראל היא ארץ עם "קיבה רגישה": היא אוכלת יושביה וגם עלולה להקיא אותם מתוכה. זוהי ארץ שאיננה אדישה למה שקורה בתוכה, והיא יחידה במינה מכל שאר ארצות העולם - היא היחידה שלא גושמה במבול: "ארץ לא מטוהרה היא, לא גושמה ביום זעם" (יחזקאל כ"ב, כד), היא נשארה בחיוניות הראשונית שלה. היחס אדם-אדמה (זכר-נקבה) בלשון העברית מגלה לנו שקיים יחס של זוגיות בין עם ישראל לארצו. בעוד שבשאר האומות יש יחס של אמא-אדמה לארצם, אצל עם ישראל "ארץ האם" היא דווקא מצרים אותה עזבנו לטובת כריתה של ברית זוגית-מוסרית עם ארץ ישראל.
מדוע אברהם יורד למצרים מיד עם עלייתו לארץ ישראל?
יש איזשהו חשש במעמקי הזהות היהודית שמא כאשר אני כורת ברית עם ארץ מסוימת, אני בוגד ביעוד שלי - להיות המעיד על מי שאמר והיה העולם - "אתם עדיי נאום ה'" (ישעיה מ"ג, י). שהרי בורא העולם הוא כגולה בעולמו ואינו גלוי בו, לכן לכאורה רק מי שחווה את חווית הגלות יכול להתחבר אל אותו הא-לוה שגולה מעולמו. זו הסיבה שיש חשש מהשתקעות טבעית של עם ישראל בגולה. ניתן לומר שכנסת ישראל והקב"ה פועלים בגולה כבני זוג שקבעו לעצמם פגישה עתידית, כאשר מקום המפגש המיועד הוא ארץ ישראל. בשעה שאנו יוצאים מן הגלות ושבים אל ארץ ישראל, אנו מוציאים כביכול גם את הקב"ה מן הגלות שלו, וכך גם הוא חפץ. אם כן, מדוע בכל זאת אברהם יורד מצרימה? אברהם יורד למצרים כיוון שהוא רואה שיש רעב בארץ, "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'" (עמוס ח', יא). מלבד לרעב הפיזי הקיים בארץ כנען באותה שעה, ישנו רעב מטא-פיזי במצרים. ברדתם מצרימה אומר אברהם לשרה: "אמרי נא: אחותי את" (בראשית י"ב, יג). הלשון העברית לא מסתדרת עם משפט זה, שכן היה צריך להאמר: "אמרי נא: אחותו אני". ונראה על דרך הרמז שבפסוק "אמרי לחכמה - אחותי את" (משלי ז', ד) שאברהם מסביר כאן לשרה שהם הגיעו למצרים (ואל הגלות בכלל) על מנת לגאול משם את חכמת מצרים, במה שקרוי אצל חכמי הקבלה בשם "ליקוט הניצוצות" - העלאתם של ערכים הנמצאים במעמקי התרבות המצרית ונתינת מקום של כבוד לאותם ערכים בתוך עם ישראל, ובכך לגאול גם את מצרים עצמה: "וניצלתם את מצרים". כך גם בהודעת הגלות העתידית בברית בין הבתרים מגלה ה' לאברהם שזרעו עתיד לגלות, לסבול, ואחרי כן לשוב לארץ "ברכוש גדול" (בראשית ט"ו, יד). על פי מה שהסברנו מובן מהו אותו "רכוש גדול" שאמור לנחם את אברהם - אלו הם אותם ערכיים מצריים שבני ישראל יעלו ממצרים אל הקודש פנימה. הביטוי "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב, ב) הוא מלשון חיבור והברכה - פעולה חקלאית שבה לוקחים זמורה של גפן, טומנים אותה באדמה ומשם מצמיחה היא שורשים ומוציאה גפן נוספת. אברהם בא אם כן לחבר את הפירוד שיש באנושות, הוא בא לעשות ברית בין כל הבתרים, איחוד של כל החלקים והפנמת ההזדקקות של הבתרים אלו לאלו.
מדוע בברית בין הבתרים לא מסתפקים במטאפורה?
אברהם אבינו היה מונותאיסט אמיתי. אמונת יחוד אמיתית אינה מסתפקת באיחוד של הרוח בלבד; אחדות הבורא מחייבת את אחדות העולם כולו - בין החומר והרוח שבו. וכך גם אנו מוצאים בברית המילה אותה כל יהודי עושה - זהו מעשה כריתת ברית בין הקב"ה לאדם דרך הנקודה הכי ארצית שלו, ודווקא בה אנו מוצאים את נקודת החיות לעולם, ושם הקב"ה נמצא.
מהו אותו היסוס של אברהם באמרו: "במה אדע כי אירשנה"?
אברהם אבינו היה אבי המאמינים, ושאלתו כאן נאמרה בשפתינו על מנת לתאר לנו איזשהו מהלך דק בנפשו. בארץ ישראל קיימת הסכנה של נפילה אל הארציות, שכן במקור זוהי ארץ האמורי והכנעני. על עצמו אברהם לא חשש, שכן הוא יצא מתוך הכבשן של אור כשדים שם הוכח שהטבע לא שולט עליו, אבל אברהם כן חשש שזרעו אחריו עלול להדרדר מוסרית בארץ זו (כפי שקרה ליתר עמי כנען), ולכן חפצה נפשו ב'תעודת ביטוח' לכך שמעשה כיבוש ארץ ישראל יצליח מבחינה מוסרית וערכית. הקב"ה ענה לו בפשטות - גם לזרעך יהיה מעין "אור כשדים" קולקטיבי בדמות שעבוד מצרים, שעל ידו יוכח שהטבע איננו שולט בו.
אם הערלה נועדה להסרה, מדוע אנו נולדים איתה?
דבר מעניין הוא שלבעלי חיים אין ערלה, וחז"ל אומרים שהערלה היא תולדה של נפילת האדם שנמשך אחר הטבע - "אדם הראשון מושך בערלתו היה" (סנהדרין לח: ובזהר ח"א לה:). כלומר, האחיזה היתירה של הטבע על היצור המוסרי הקרוי אדם באה לידי ביטוי בערלה. כאשר האדם נדרש "לפגוע" בשלמות הטבעית שלו - דבר שהוא לכאורה אסור על פי היהדות (ואמנם בעידן האלילי ראו במעשה ברית המילה מעשה ברברי של השחתת הגוף), בכך הוא מבטא את עליונותו הסגולית של האדם על הטבע. מה שמחדשת כאן היהדות הוא שיש מרכיב נעלה באדם - הנשמה - מרכיב המתנשא הוא מעל הטבע, וצריך לתת לו חדירה אל נפש האדם. לשם כך יש לבצע פגימה קלה בשלמות הטבעית על מנת להתחבר אל השלמות העל טבעית. אף התזמון של עריכת הברית איננו מקרי; העולם הטבעי בא לידי שלמותו לאחר שבעה ימים (בבריאת העולם), כאשר היום השמיני מסמל את ההתעלות מעל לטבע (וכך גם השמן צף על פני המים, על פני הטבע).
מדוע בוחר אברהם לשאת את הגר לאשה?
באחריתה של ברית בין הבתרים מופיע פירוט רב של גבולותיה של ארץ ישראל המרחיב את הנפש, ומיד אחר כך מופיעה הירידה אל המציאות: "ושרי אשת אברם לא ילדה לו" (בראשית ט"ז, א). כלומר, יש פער עצום בין גודל ההבטחה העתידית שניתנה לאברהם לבין המציאות הקשה שבה הוא חי באותה שעה. כתוצאה מכך, יש איזושהי החלשה של רמת הבטחון אצל אברהם ושרה ומתעורר לו החשש - שמא שרה היא זו שמעכבת? אולי יש לדאוג לכך שלפחות מה שאברהם מייצג ימשיך בהיסטוריה? ואז נמצא הפתרון דרך החדירה של מצרים אל תוך משפחת אברהם, שכן על פי חז"ל - הגר בתו של פרעה מלך מצרים היתה. לפי הסבר זה, אברהם ראה בקחתו את הגר לאשה מעשה של קוסמופוליטיות - הקמת עם הסגולה מתוך שותפות עם התרבות הכללית. דבר זה מסביר את העובדה שאברהם הופתע עד מאוד כאשר הקב"ה אמר לו ששרה עתידה להוליד לו בן, במה שנתפס בעיניו כחזרה אל הפרטיקולריזם העברי, ולכן התפלל: "לו ישמעאל יחיה לפניך!" (בראשית י"ז, יח). אלא שמצינו ביטוי של כעס של הקב"ה על אברהם: "אבל שרה אשתך יולדת לך בן!". כלומר, בשלב זה היה קושי לאברהם להבין שתיקון העולם כולו יבוא דווקא מתוך הפרטיקולריזם, שדווקא בהולדת יצחק אברהם הופך ל"אב המון גויים" (שם, ה). ואמנם, אנו רואים שתפילתו של אברהם הועילה - "ולישמעאל - שמעתיך" (שם, כ) - גם לישמעאל מובטח יעוד של התפשטות המונותאיזם דרך זרעו, אבל "ואת בריתי אקים את יצחק" (שם, כא) - ההבטחה להקמת גוי קדוש שמורה ליצחק ולזרעו.