הרב אורי שרקי

ויחי - מעבר הדורות

טבת תשע"ג




"ויקרא לבנו ליוסף". פירש רש"י: למי שהיכולת בידו לעשות. דברי רש"י תמוהים לכאורה. כי מה חידש שלא ידענו? והלוא כל אדם מבין, גם בלי פירוש, שאם פנה יעקב אבינו דוקא אל יוסף מכל בניו, אין זה אלא מפני שהכוח בידו לקיים את בקשתו, בתור השליט במצרים. אך אם נתבונן נשים לב שמעל המילה "ויקרא" נמצא זקף גדול, טעם המהווה הפסק. לאמור שבאמת פנה יעקב לקדוש ברוך הוא, כי הוא זה שבידו הכוח באמת לעשות, ומתוך כך צוה לבנו יוסף להוציא אל הפועל את רצון ה'. כאן נרמז שעבר הזמן שבו יעקב הוא המרכבה לשכינה ושהגיע זמנו של יוסף בתור מרכבה. על פי זה מיושבת הסתירה בדברי רש"י בהמשך: "וישתחו ישראל - תעלא בעידניה סגיד ליה (כשמגיע זמנו של השועל למלוך, השתחווה לו)", שממנו משתמע שהשתחוה מול יוסף ושאכן כך ראוי לעשות, ואילו בהמשך: "על ראש המיטה - הפך פניו כלפי שכינה", שבא לומר שאין זה ראוי להשתחוות ליוסף. אבל לפי מה שביארנו, מובן ש"כלפי שכינה" פירושו: כלפי יוסף, שהשכינה שורה עליו דוקא בעידן גלות מצרים.

אמנם לא זכה יוסף להיות אב רביעי לעם ישראל, שכן מיעקב ואילך מופיעה קדושת הכלל, המקיפה את כל בני יעקב ש"מיטתו שלימה", אבל בחינה מסוימת של אב יש אצלו, בכך ששני בניו, מנשה ואפרים, נחשבים אף הם לשבטים. בכך הוא גם מממש את מעמדו כבכור, שנוטל פי שניים בנחלת אביו. אך מהו הפשר של הויכוח בין יוסף ליעקב אביו אם להקדים את אפרים או את מנשה? נראה לומר שיעקב מבקש לתקן את דרכו של יוסף. הלוא מנשה נקרא כך על שם ניתוקו של יוסף מבית אביו: "נשני... ואת כל בית אבי". על רקע הניתוק מופיע אפרים כמבטא את ההצלחה הבאה בעקבות הניתוק: "הפרני בארץ עוניי". אך בשעה שנבנית משפחת יעקב מחדש ונכללים כל שבטי ישראל זה בזה בקשר של אהבה ופיוס, יש לשנות את הסדר, אפרים לפני מנשה, כלומר שההצלחה באה דווקא על ידי החיבור אל יעקב ולא על ידי הניתוק ממנו. מתוך כך הופך מנשה למי שאחראי דווקא על הזיכרון ולא על השיכחה, כפי שעתיד להופיע בשעה ששבטי ראובן וגד יבקשו לשבת ממזרח לירדן. אז יישלח חצי שבט המנשי לעבר הירדן על מנת לשמור על הלכידות והזיכרון הקולקטיבי המשותף של כללות שבטי ישראל.