משפטים - עיו תחת עין

הרב אורי שרקי

משפטים - עיו תחת עין

"באהבה ואמונה", שבט תשס"ז

הסתירה הבולטת בין פשוטו של מקרא, המורה לפגוע בעינו של מי שפגע בעין חבירו, לבין ההלכה המפורשת שיש להענישו ממון, נידונה בהרחבה אצל גדולי ישראל. נעמוד כאן על שיטתו הייחודית של הרמב"ם בנושא הזה. וכך דבריו במורה נבוכים (ג,מא): "המצות אשר כללתן הקבוצה השישית הם הענשים... עשה עונש כל פושע נגד זולתו באופן כללי שייעשה בו כאשר עשה בשוה, אם פגע בגוף פוגעים בגופו, ואם פגע בממון פוגעים בממונו... ומי שהשחית אבר מאבדים לו כמותו, 'כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו'. ואל תטריד את מחשבתך במה שאנו עונשים כאן בתשלומין כי הכוונה עתה לתת טעם למקראות לא ליתן טעמים לתורה שבעל פה".

רואים שהרמב"ם מבדיל במפורש בין מה שהתורה שבכתב מלמדת, כשהיא אומרת במפורש להוציא את העין של המכה את עין חבירו, ומה שהתורה שבעל פה אומרת, לענוש בממון. זה הפירוש הראשון של הרמב"ם. אך בהמשך דבריו הוא רומז לפירוש נוסף:

"עם מה שיש לי בדין זה סברה, אשמיענה בעל פה". כלומר, יש עוד פירוש אבל רצה הרמב"ם למסור אותו בעל פה בלבד לתלמיד שבשבילו נכתב המורה. בעקבות דבריו אלה של הרמב"ם הועלו השערות רבות פורחות באויר על ידי מלומדים שונים שטענו שהרמב"ם לא מאמין בקבלה של חז"ל או שחשב שחז"ל שינו וכדו'. אבל הרמב"ם מעולם לא כתב דברים כאלו, שגם אינם מתאימים לאופיו האמיץ, שאינו צריך להעלים את מה שהוא חושב, כפי שעולה מכל כתביו. אמנם הסתיר הרמב"ם את פירושו, אך בפירושו של רבנו אברהם בן הרמב"ם לתורה (שמות כא,כד) כתב:

פשטיה דקרא מבואר. וביארה הקבלה שכונת המקרא: דמי שן תחת שן, וכן בכולם. וכבר יש סעד בקבלה זו בעדות המקרא ובראיות ההיקש כתבם רבנו סעדיה ז"ל בפירושו". זהו בעצם הפירוש המקובל. רבנו סעדיה גאון מסביר על פי הפסוק עצמו שלא יתכן לומר שזה כפשוטו אלא יש לשלם ממון. ממשיך רבנו אברהם:

"ולאבא מארי ז"ל (=הרמב"ם) במורה, רמז בזה, שנמסר ממנו פירושו על פה, בו הכרע נפלא בין הקבלה ופשט המקרא. ולא אפשר לכותבו מפני שהוא ז"ל הסתירו".

בעקבות דברים אלו היה לכאורה מקום להתיאש מלדעת את פירושו הנסתר של הרמב"ם. אבל הרמב"ם עצמו כתב כמעט במפורש במשנה תורה את מה שכתב ברמז במורה נבוכים. בהלכות חובל ומזיק (א, א-ג): "החובל בחבירו חייב לשלם לו חמשה דברים... וחמשה דברים אלו כולן משתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין. נזק כיצד שאם קטע יד חבירו או רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה אז וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו, שנאמר: עין תחת עין. מפי השמועה למדו שזה שנאמר 'תחת' לשלם ממון הוא. זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה, ולפיכך משלם נזקו".

פירוש זה הוא הפירוש הרגיל, שהתורה כיוונה ללמד מוסר לאלימים. בהמשך דבריו מביא הרמב"ם עוד מספר ראיות לדבר הזה. אך בהלכה ו הוא מוסר לנו דברים מסוג אחר מעט:

"ואע"פ שדברים אלו נראין מענין תורה שבכתב וכולן מפורשין הן מפי משה רבינו מהר סיני - כולן הלכה למעשה (כך היא הגירסה האמיתית בהוצאת פרנקל ולא כנדפס "הלכה למשה") הן בידינו, וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה רבינו ועד עכשיו".

יש לדייק בדבריו. אמנם כבר מפי משה שמענו שיש לענוש ממון. אך ראינו את המנהג הזה למעשה, מבית דינו של יהושע ואילך בלבד. לו רצה הרמב"ם לומר שכבר בימי משה נהג דין זה למעשה, היה אומר "בבית דינו של משה". מפורש אם כן, שבבית דינו של משה היו עונשים עין תחת עין ממש, אלא שמשה הודיע בתורה שבעל פה לדורות ליטול ממון. ולכן כך עשו מימות יהושע ואילך. יוצא לפי זה שתורה שבכתב כפשוטה היא הלכה למעשה בימי משה, ושהתורה שבעל פה היא הלכה למעשה מימות יהושע ואילך, כפי שגם העלה הנצי"ב מוולאז'ין במספר מקומות בפירוש "העמק דבר" לתורה.