הרב אורי שרקי
סוכות - היסוד הרעיוני של מחלוקת החכמים לגבי מידות הסוכה
סיכום שיעור (הושענא רבה תשס"ד) - עוד לא עבר את עריכת הרב
נלמד את הגמרא בתחילת מסכת סוכה בתלמוד הבבלי. במהלך הלימוד נשתדל לראות לא רק מה הגמרא אומרת, אלא גם לתת טעם לדבריה. זה לא כל כך פשוט, כי ברגע שמנסים לתת לגמרא פרשנות אלגורית, אפשר להגיד דברים שהם רחוקים מן השכל. בכל זאת, ננסה להבין את עומק דברי הגמרא.
ראשית, נעסוק במשנה הראשונה של מסכת סוכה, ואחרי כן נלמד את הסוגיה בגמרא הסובבת את המשנה הזאת.
סֻכָּה שֶׁהִיא גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, פְּסוּלָה. רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. וְשֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְשֶׁאֵין לָהּ שָׁלֹשׁ דְּפָנוֹת, וְשֶׁחַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָּתָהּ, פְּסוּלָה.
המשנה אומרת לנו שיש ארבעה דברים שפוסלים בסוכה (בהמשך נראה כי יש עוד דברים שפוסלים בסוכה).
"סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ורבי יהודה מכשיר" - הפסול הראשון הוא סוכה שהיא גבוהה למעלה מ-20 אמה. בתורה לא נאמר מה צריך להיות גודלה של הסוכה. נאמר רק "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כ"ג, מ"ב), והחכמים מוסרים לנו שצריך שהיא לא תהיה גבוהה מ-20 אמה. יחד עם זאת, רבי יהודה מכשיר סוכה כזו.
פסול נוסף הוא גובה מינימלי: סוכה צריכה להיות גבוהה לפחות עשרה טפחים. כלומר, צריך להיות חלל של עשרה טפחים למטה מן הסכך.
הפסול השלישי הוא "ושאין לה שלוש דפנות" - כלומר, אם רק שתיים, או רק אחת, או אין דפנות בכלל, אז הסוכה פסולה.
הפסול הרביעי הוא "או שחמתה מרובה מצילתה" - כלומר, אם בסוכה יש בה הרבה שמש, אז היא פסולה.
השאלה היא מה המשמעות של הדבר הזה. את זאת אנחנו נראה דרך הגמרא ואז נוכל לחזור גם אל המשנה עצמה.
בנוגע לגובה המקסימלי של הסוכה יש בגמרא, בהתחלה, דיון שהוא לכאורה חיצוני לגמרי לנושא שלנו:
תְּנַן הָתָם: מָבוֹי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ מֵעֶשְׂרִים אַמָּה - יְמַעֵט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ.
מה זה מבוי? מבוי זה רחוב צר שיש לו שלושה צדדים. כלומר, זה לא רחוב מפולש כמו בימינו, שנכנסים לרחוב ויוצאים מהצד השני. מבוי הוא רחוב שנכנסים אליו ויוצאים ממנו באותו מקום. האם מבוי הוא רשות היחיד או רשות הרבים? מדין תורה זה נקרא רשות היחיד, למרות שזה שייך להרבה אנשים, אבל חכמים תיקנו שכדי שיהיה מותר לטלטל בשבת בתוך מבוי כזה, צריך להוסיף לו או לחי או קורה. לחי - זה קרש שעומד מן הצד, וקורה זה קרש שעומד בפתח של המבוי. אם הקורה הזאת גבוהה, אז לא רואים אותה. כי הרי כל המטרה של חכמים, שהם תיקנו לשים קורה בפתח המבוי, היא שאדם ישים לב שהוא עובר מרשות לרשות. לכן צריך שהקורה הזאת לא תהיה גבוהה מדי. עד כמה גבוהה היא יכולה להיות? עד גובה של 20 אמה. אם כן, יש לנו משנה בתחילת מסכת עירובין שאומרת שאם מבוי הוא גבוה מ-20 אמה, אז "ימעט", ורבי יהודה אומר: "אינו צריך".
מַאי שְׁנָא גַּבֵּי סוּכָּה דְּתָנֵי פְּסוּלָה, וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי מָבוֹי דְּתָנֵי תַּקַּנְתָּא?
אפשר לראות פה מיד את ההבדל בניסוח, שהמשנה שלנו, במסכת סוכה, אמרה: "פסולה ורבי יהודה מכשיר", והמשנה במסכת עירובין אומרת: "ימעט. רבי יהודה אומר אינו צריך". לכאורה, אם יש אותו מבנה של מחלוקת, בין רבי יהודה לחכמים, היה צריך לנסח באותו ניסוח ולכתוב 'מבוי שהוא גבוה מ-20 אמה - פסול ורבי יהודה מכשיר'. אבל כתוב: "ימעט. רבי יהודה אומר: אינו צריך". מה פשר ההבדל? זה מה שהגמרא שואלת: "מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה?" - כלומר, לגבי המשנה, אמרת בלשון סתמי 'פסול' - "ומאי שנא גבי מבוי דתני תקנתא?" - כלומר, במבוי אמרת לי מה צריך לעשות כדי לתקן את המצב: "ימעט", צריך להוריד את הקורה. מדוע לא אמרת לי את זה לגבי סוכה: 'סוכה שהיא גבוהה למעלה מ-20 אמה - יוריד את הסכך'? הגמרא עונה:
סוּכָּה דְּאוֹרָיְיתָא, תָּנֵי פְּסוּלָה. מָבוֹי דְּרַבָּנַן, תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.
הסוכה היא פסולה מן התורה, אז אומרים עליה פסולה. על מבוי אי-אפשר להגיד שהוא פסול, הרי חכמים פסלו אותו ומעיקר הדין הוא לא פסול.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּדְאוֹרָיְיתָא נָמֵי תָּנֵי תַּקַּנְתָּא, מִיהוּ סוּכָּה דִּנְפִישִׁי מִילָּתַהּ - פָּסֵיק וְתָנֵי פְּסוּלָה, מָבוֹי דְּלָא נְפִישׁ מִילֵּיהּ - תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.
תירוץ נוסף שהגמרא מביאה הוא שבדין תורה אכן אפשר היה לומר שמה שצריך לעשות עם סוכה פסולה זה לתקן את המצב, זאת אומרת להוריד את הסכך. אבל אז זה היה יוצר אצלנו בעיה, כי יש הרבה דברים בסוכה שצריך לעשות כדי שהסוכה תהיה כשרה (להוריד את הסכך, להוסיף דפנות, להוסיף סכך אם חמתה מרובה מצילתה), וזה היה מאריך מאוד את המשנה, וזו לא דרכה של המשנה לדבר באריכות. לכן אומרים:
"סוּכָּה דִּנְפִישִׁי מִילָּתַהּ" - כלומר, סוכה שמרובים ענייניה, "פָּסֵיק וְתָנֵי פְּסוּלָה". "מָבוֹי דְּלָא נְפִישׁ מִילֵּיהּ - תָּנֵי תַּקַּנְתָּא" - על מבוי, שאין דבריו מרובים, אפשר להגיד את המילה "ימעט", וזה לא מאריך את המשנה.
לכאורה, הדיון פה הוא דיון צוּרָנִי, פשטני, לגבי סגנון המשנה במסכת סוכה לעומת סגנון המשנה במסכת עירובין. מדוע הגמרא עוסקת בזה? על מנת להבין את זה, צריך להעמיק קצת יותר.
מדוע רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלים במבוי? הגמרא במסכת עירובין אומרת שחכמים למדו מפתחו של היכל, ורבי יהודה למד מפתחו של אולם. הפתח של ההיכל לא יכול להיות גבוה יותר מעשרים אמה. בוודאי שבמקדש עשו את הפתח כמה שיותר גבוה, ואם לא עשו יותר גבוה מעשרים אמה, משמע שפתח ההיכל חייב להיות עד עשרים אמה, ויותר מכך זה כבר לא פתח. לכן אמרו שאם הקורה של המבוי גבוהה מעשרים אמה, צריך למעט.
לעומת זאת, רבי יהודה למד מפתחו של אולם, שהפתח של האולם היה גדול הרבה יותר משל היכל, וגובהו היה 40 אמה, ולכן הוא אומר שהקורה יכולה להיות גבוהה כמה שרוצים. זה המקור של המחלוקת לפי הסוגיה הראשונה בעירובין.
מעניין שבתלמוד ירושלמי, בהסוגיה שלנו, אין מחלוקת על המקור הזה. בתלמוד הירושלמי הגמרא שואלת על מסכת סוכה מדוע חכמים פוסלים ורבי יהודה מכשיר, ואז הגמרא אומרת, למרבה הפתעתנו, שחכמים למדו מפתחו של היכל ורבי יהודה מפתחו של אולם. כלומר, אותם טעמים שנאמרו במסכת עירובין, נאמרים לפי הירושלמי על המחלוקת במסכת סוכה. זה משמעותי להמשך ההבנה של הגמרא.
לפי התלמוד הבבלי, בענייני מבוי אנחנו לומדים מן המקדש. הטלטול של האדם ברשותו הפרטית בשבת נלמד מצורת המקדש. כלומר, ארגון המרחב בעולם הזה כולו מושרש ומגיע מארגון המרחב האידיאלי, שהוא בית המקדש. זה היסוד של הגמרא במסכת עירובין. לעומת זאת, לפי התלמוד הירושלמי, אותו דבר מתקיים לגבי סוכה: הממדים של סוכה צריכים להיות נלמדים מבית המקדש. זה אומר שהסוכה היא מעין מקדש. מה עושים במקדש? משרים את שכינתו של הקדוש ברוך הוא. לכן, לפי הירושלמי, יוצא שהסוכה היא מקום השראת השכינה. ומכאן שכל הלכות הסוכה בכלל והממדים שלה בפרט יילמדו בצורה ישירה או עקיפה מבית המקדש. רעיון זה מופיע גם בספר הזוהר שקורא לסוכה "צילא דמהימנותא" (צל האמונה) ומדבר על שבעה אושפיזין עילאין קדישין שנמצאים בסוכה.
נשאלת השאלה: מדוע התלמוד הבבלי מתעלם כליל מרעיונות אלו? ההסבר הוא, שהבבלי שייך לתורה של חוץ לארץ. בתורת חוץ לארץ רחוקים מן המקדש. חוץ לארץ זה מקום שבו לא שורה שכינה, ולכן בסוכה בחוץ לארץ לא מרגישים שהשכינה שורה שם. לכן מי שגר בחו"ל לא יכול ללמוד את הלכות הסוכה הפרטית שלו מבית המקדש. לעומת זאת, הירושלמי שייך לתורת ארץ ישראל, שעליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, י"ב). לכן כשאדם בונה סוכה בארץ ישראל, הוא חש באופן ספונטני שהוא נפגש עם השכינה, ואין פלא שהלכות הסוכה בארץ נלמדות מבית המקדש. יחד עם זאת, שריד של ארץ ישראליות נמצא בסוגיה שלנו בבבלי בכך שהגמרא מרגישה צורך להשוות בין המשנה בסוכה למשנה בעירובין שבהחלט לא מנותקת מבית המקדש. זהו רושם של תורת ארץ ישראל שנשאר בתחילת הסוגיה בבבלי אף על פי שהוא לא מוזכר במפורש. זאת הערה כוללת לגבי מה שנלמד בהמשך.
כעת ניגש לגופו של עניין.
מְנָא הָנֵי מִילֵּי?
הגמרא שואלת: מניין לנו דברים אלה, שסוכה שהיא גבוהה מ-20 אמה פסולה? נלמד שלושה טעמים לעניין. אף לא אחד מהטעמים האלה אינו לומד מן המקדש, אלא מדברים אחרים.
אָמַר רַבָּה, דְּאָמַר קְרָא: ״לְמַעַן יֵדְעוּ דוֹרוֹתֵיכֶם כִּי בַסּוּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא כ"ג, מ"ג), עַד עֶשְׂרִים אַמָּה, אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁהוּא דָּר בַּסּוּכָּה, לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה - אֵין אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁדָּר בַּסּוּכָּה, מִשּׁוּם דְּלָא שָׁלְטָא בַּהּ עֵינָא.
רבה מבין שהפסוק מחולק לשניים: "לְמַעַן יֵדְעוּ דוֹרוֹתֵיכֶם" - כלומר, יש דין בדיני הסוכה שהוא הדין 'לדעת': אדם צריך לדעת שהוא יושב בסוכה. "כִּי בַסּוּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - זה טעם הדבר. אבל הדין הוא 'לדעת'. לכן רבה אומר שכל עוד הסוכה היא עד 20 אמה, אדם יודע שהוא דר בסוכה, ואם היא למעלה מ-20 אמה, אז אין אדם יודע שהוא דר בסוכה, משום "דלא שלטא בה עינא". כלומר, אין דרכו של אדם שיושב בסוכה לעקם את הצוואר שלו באופן ספונטני ולהגביה את ראשו ולהסתכל על התקרה אם היא גבוהה. אם התקרה נמוכה, למטה מ-20 אמה, אז אדם מסתכל ורואה אותה. לכן, בסוכה שגבוהה מ-20 אמה אדם לא ישים לב שהוא בכלל נמצא בסוכה. זה נקרא: 'לא שלטא בה עינא' - לא שלא רואים את התקרה, אלא לא מסתכלים עליה באופן תדיר.
רַבִּי זֵירָא אָמַר מֵהָכָא: ״וְסוּכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחוֹרֶב״ (ישעיהו ד', ו'), עַד עֶשְׂרִים אַמָּה אָדָם יוֹשֵׁב בְּצֵל סוּכָּה, לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה - אֵין אָדָם יוֹשֵׁב בְּצֵל סוּכָּה אֶלָּא בְּצֵל דְּפָנות.
רבי זירא חולק על רבה ומבסס את שיטתו על פסוק בישעיהו: "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב" (ישעיהו ד', ו'). פסוק זה מדבר על המצב של הנפש בחיי העולם הבא - שכביכול לנפש יש סוכה שחופפת עליה ונותנת צל - ולפי רבי זירא, זו הגדרתה של הסוכה. כלומר, כל עוד הסוכה היא עד 20 אמה, אדם שיושב בסוכה יושב בצל של הסוכה, ואם היא למעלה מ-20 אמה, אז האדם לא יושב בצל של סוכה אלא בצל של הדפנות שלה. לפי הטעם הזה, אדם צריך לשבת, לפחות חלק מן היום, בצל של הסכך, ולא רק בצל של הדפנות.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ בְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם, הָכִי נָמֵי דְּלָא הָוֵי סוּכָּה?
אביי מקשה על רבי זירא: אם אדם עשה סוכתו במקום הנקרא עשתרות קרניים - מקום שבו יש צוקים גבוהים מאוד - ואז יוצא שהוא תמיד יושב בצל של הצוקים האלה, ולא בצל של הסכך - אז תאמר שזאת לא סוכה?
אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, דַּל עַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם - אִיכָּא צֵל סוּכָּה. הָכָא, דַּל דְּפָנוֹת - לֵיכָּא צֵל סוּכָּה.
עונה לו רב זירא: לא כך הדברים. שם, אם תוריד את העשתרות קרניים, עדיין יש צל סוכה. אבל אם הדפנות גבוהות, אפילו אם תוריד את הדפנות, הצל של הסכך פונה הצידה ולא במקום ישיבתו של האדם.
וְרָבָא אָמַר, מֵהָכָא: ״בַּסּוּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים״ (ויקרא כ"ג, מ"ב). אָמְרָה תּוֹרָה: כׇּל שִׁבְעַת הַיָּמִים צֵא מִדִּירַת קֶבַע וְשֵׁב בְּדִירַת עֲרַאי. עַד עֶשְׂרִים אַמָּה אָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי, לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה - אֵין אָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי אֶלָּא דִּירַת קֶבַע.
כלומר, לפי רבא, לא ייתכן שאדם יבנה בית שהוא גבוה כל כך, ולא יעשה אותו בחומרים חזקים, קבע, ואילו התורה קבעה שהסוכה צריכה להיות עראי.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, עָשָׂה מְחִיצוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּן, הָכִי נָמֵי דְּלָא הָוֵי סוּכָּה?
מקשה אביי על רבא: יוצא מדבריך, שאם אדם עשה אפילו סוכה נמוכה, אבל הוא עשה אותה עם קירות של ברזל, הסוכה הזאת היא פסולה? (אגב, יש לשים לב שאביי לא חשב על פסול משום מעמיד. מספרים שיש איסור להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה. מחיצות של ברזל זה דבר שמקבל טומאה. אמנם, רואים מתוך השאלה, שמובן מאליו שהסוכה כשרה. מישהו התקשר אליי פעם אחת לפני החג, שאל אותי: 'כבוד הרב, במה לקשור את הסכך?' אמרתי לו: 'הכי טוב זה חוטי ברזל, זה מחזיק הכי טוב...').
אֲמַר לֵיהּ, הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ: עַד עֶשְׂרִים אַמָּה דְּאָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי, כִּי עָבֵיד לֵיהּ דִּירַת קֶבַע, נָמֵי נָפֵיק. לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, דְּאָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת קֶבַע, כִּי עָבֵיד לֵיהּ דִּירַת עֲרַאי, נָמֵי לָא נָפֵיק.
משיב רבא: לא התכוונתי שאסור לעשות את הסוכה חזקה. אלא עד 20 אמה, אדם עושה דירת עראי. כלומר, למעלה מ-20 אמה, אין דרכו של האדם לעשות דירת קבע, ולכן גם אם הוא יעשה דירת עראי למעלה מ-20 אמה, הוא לא יצא ידי חובה.
יוצא שיש לפנינו 3 שיטות לטעם האיסור, ע"פ 3 חכמים - רבה, רבי זירא ורבא - ויש השלכות הלכתיות להבדלים שביניהם. אם נתבונן היטב בפסוקים שכל אחד מהם הביא, נראה דבר מעניין. רבה מביא טעם שמקורו במאורעות העבר, ביציאת מצרים: "לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹרוֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ג, מ"ג). רבי זירא מדבר על מאורע של העתיד: "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב" (ישעיהו ד', ו'). רבי זירא שואב את ההכרה הדתית שלו, את יראת השמיים שלו, מן העתיד. רבא מדבר על דירת עראי. העולם הזה הוא עולם עראי, השואב מן ההווה. התחושה של הארעיות, ארעיות של העולם הזה, היא המקור של הלכה זו. זו דרכם של חכמים, שאחד נאחז בעבר, השני בעתיד, והשלישי בהווה, כך שבאמת אי אפשר להכריע בין הדעות האלה, כי כל דעה ודעה מבטאת שורש נשמה אחר של כל אחד מן החכמים האלה.
יש פה גם הבנה אחרת של מהי המהות של הסוכה. אם אנחנו מתייחסים לסוכה בתור מקום להשראת השכינה, יוצא שרבה מצפה מן הסוכה שהיא תפעל על האדם ותיצור אצלו שינוי בדעת. כשאדם יושב בסוכה, זה נותן לו דעת חדשה, רוחב הדעת.
לעומת זאת, רבי זירא רואה את הסוכה בתור מה שממעט את הדעת. לפי רבי זירא, צריך להיזהר שיישאר צל בסוכה, כי הצל הזה מגן על אדם היושב בסוכה. זה אומר שבסוכה יש מימד של הגנה - צריך להתגונן מהשמש. ואת מי מייצגת השמש? "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה’ אֱ-לֹהִים" (תהילים פ"ד, י"ב) - זאת אומרת, השמש מסמלת את המפגש הישיר עם הבורא שעשוי לכלות את האדם. הצל מאפשר מפגש ידידותי בין הנברא לבין הבורא. חג הסוכות בא אחרי ראש השנה ויום הכיפורים - שני ימים שבסגולתם לכלות את הרע מן הנפש ומן העולם: לכלות את הרע מן הנפש בזמן הזה, ולכלות את הרע מן העולם בזמן שבית המקדש קיים, אז שולחים את השעיר לעזאזל. כשיש סילוק הרע, יש הרבה הארה א-לוהית, ואם הנברא איננו מוכן למפגש הזה, הוא יכלה. לכן, צדקה עשתה איתנו התורה שציוותה עלינו לשבת בסכך.
החכם השלישי, רבא, מבין שהמפגש בין האדם לבורא אפשרי רק אם אדם יכיר את העולם הזה בתור עראי. זה מה שאמרו: "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כ"ג) - 'אם אתם גרים בעולם הזה, אתם תושבים עמדי, ואם אתם תושבים בעולם הזה - אתם גרים עמדי'.
מעניין שהגמרא איננה טורחת להגיד לנו מהו טעמו של רבי יהודה. כלומר, רבה, רבי זירא ורבא, שלושתם מסבירים לנו מדוע חכמים פוסלים סוכה שהיא למעלה מ-20 אמה. אבל מהו הטעם של רבי יהודה שמכשיר סוכה שהיא גבוהה למעלה מ-20 אמה?
את התשובה נקבל בעוד כמה דפים, שם הגמרא אומרת שרבי יהודה סובר שסוכה צריכה להיות דירת קבע. בדיוק ההפך מדברי רבא. בעוד שרבא אומר שהסוכה היא דירת עראי, רבי יהודה אומר שהסוכה היא דירת קבע. יש לזה אפילו השלכה הלכתית: לדעת רבי יהודה, צריך לשים מזוזה בסוכה - כיוון שזו דירת קבע, זה חייב להיות עם מזוזה. רבי יהודה כנראה לומד מן המקדש, והמקדש הוא מקום קבע. זה הַקבע בה"א הידיעה.
לדעת הרמב"ם, בית המקדש מעולם לא חרב. בהלכות בית הבחירה, הרמב"ם אומר שהקדושה שקידש שלמה את העזרה לא בטלה מעולם. גם קדושת ירושלים לא בטלה מעולם. מה שאין כן בקדושת ארץ ישראל, לעניין תרומות ומעשרות, שם אומר הרמב"ם, שקדושה כזאת יכולה להתבטל על ידי כיבוש של הגויים וכו'. אבל קדושת המקדש בירושלים אינה בטלה, משום שקדושת ירושלים והעזרות היא מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה. הוא מביא לזה כהוכחה כמה פסוקים: "וְהשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" (ויקרא כ"ו, ל"א) - אף על פי ששוממים, בקדושתן הם עומדים. לפי הרמב"ם, יש לזה גם השלכה הלכתית: מקריבים את כל הקורבנות כולם - אף על פי שאין בית בנוי - ואוכלים קדשים קלים בכל העיר - אף על פי ששוממים בקדושתן הם עומדים. כך היא באמת ההלכה.
אם לפי הרמב"ם המקדש אינו חרב מעולם, למה הוא התאבל בתשעה באב? הרי הוא כתב הלכות תשעה באב. ההסבר הוא, שהוא התאבל על הקירות. גם הקירות זה חשוב. המקדש הוא קיים, אבל אין לו קירות ולא מקריבים בו קורבנות.
זה מתקשר לעניינו כי זה מסביר למה, לפי ההלכה, המקדש הוא המקום הקבוע של הקדושה. רבי יהודה אומר שכאשר אדם בונה סוכה, הוא בונה את המקדש ממש. אפשר לומר שהוא נמצא בחיי העולם הבא בהווה. מה שנראה בעיני רבא או בעיני חכמים כדירת עראי, לרבי יהודה נראה כדירת קבע ממש. הפסיכולוגיה של הסוכה לפי החכמים היא הופכית לזו לפי רבי יהודה. לפי חכמים, אדם צריך להרגיש בסוכה בארעיות, ואז הוא נשאר בעולם הזה, רק כי העולם הזה הוא עראי. לעומת זאת, רבי יהודה סובר שבסוכה אדם נמצא בכלל בספירה אחרת לגמרי של מציאות, בעולם של קבע, בעולם הבא, או במקדש. זה מה שמסתתר מאחורי הדברים האלה.
יוצא שיש לנו פה ארבעה הסברים שונים לגובה של סוכה.
נשאלת השאלה: מה רוצים חכמים מאדם שיש לו סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה? מה עליו לעשות? למעט, להקטין את הרווח בין הרצפה לבין הסכך. זה מה שהוא צריך לעשות.
מה זה אומר שסוכה היא גבוהה מדי? אם דרך הסוכה אדם משיג השגות א-לוהיות, כלומר, הוא חש את השראת השכינה, השאלה היא עד איזה גובה של השגה הוא יכול להגיע. כנראה יש איזשהו גובה של השגה שאדם לא יכול לעבור אותו, וזה הבעיה בסוכה שגבוהה מדי.
באגדה על ארבעה שנכנסו לפרדס חז"ל אמרו שמי שמסתכל יותר מדי גבוה - נפגע: "הציץ ונפגע". זה מסוכן. לכן, יש גבול להשגה האנושית, צריך להירתע. כמו שאמרו על משה רבנו: "כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים" (שמות ג', ו'). חז"ל אמרו במסכת ברכות שבשכר "כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט", משה רבנו זכה ל"ותמונת ה' יביט" (במדבר י"ב, ח'). כלומר, צריך איזושהי צניעות בהשגה השכלית. אם אדם חושב שהשכל שלו יכול להשיג את הכל, אז הוא בסופו של דבר נהיה פסול - זאת אומרת, נוטה למינות. לכן, מי שגבוה מדי, צריך למעט את עצמו קצת. 20 אמה זה כנראה הגבול של ההכרה האנושית. זה פעמיים 10 - המספר המופיע במשנה: "בעשרה מאמרות נברא העולם". יש עשרה מאמרות מן הבורא אל האדם ועוד עשרה מן האדם אל הבורא - סך הכל 20. זה הגבול של ההשגה האנושית. זה גם המקסימום של מספר הברכות שאנחנו אומרים בעמידה: יש לנו 18 ברכות ועוד ברכה אחת, ברכת המינים, ועוד ברכה אחת, שאנחנו אומרים בתעניות ("עננו ה' עננו") - סך הכל 20. זה המקסימום של ההכרה שלנו.
שאלה: לפי חז"ל, במעמד הר סיני פרחה נשמתם של ישראל מפני גודל הקדושה, ולא מוזכר שם שום סכך, לכאורה.
תשובה: האמת היא שהגמרא דנה בזה בהמשך ואומרת דבר מאוד מפתיע: "מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלה משה למרום" (סוכה ה', א'). זה צריך בירור במסגרת אחרת. אבל ברור שבמעמד הר סיני היינו בסכנה ממשית, ולכן גם העם ביקש ממשה: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ', ט"ו).
למדנו עד עכשיו על הגובה המקסימלי של סוכה. מה עם הגובה המינימלי? הסוכה צריכה להיות גבוהה לפחות עשרה טפחים. זה אומר שיש גבול לענווה וצריך איזושהי עזות מינימלית בקדושה, איזשהו עמוד שדרה מינימלי.
הדפנות של סוכה הן כנגד המאמץ שאדם מתאמץ כדי להגיע עד ההשגות השכליות - כלומר, הן כנגד המידות. רבי חיים ויטאל אומר בספר "שערי קדושה" שמי שאין לו מידות טובות שלא יִלְמַד תורה, זה מסוכן. אדם צריך לפחות מינימום של מידות. כמה? כנגד שלוש דפנות.
בספר "מסילת ישרים" לרמח"ל מבואר שכדי לדעת את ה', אדם זקוק לעבור דרך ארבעה שלבים: ישר, צדיק, חסיד, קדוש - כנגד: "בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם, וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ, וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ, וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל" (תפילת "נשמת כל חי"). צריך אדם להיות ישר, צדיק, חסיד וקדוש. אלה הם ארבעה דפנות שהאדם זקוק להן כדי להגיע עד הסכך. אז כשאומרים שצריך לפחות שלוש דפנות, הכוונה היא שאם אדם רוצה להגיע לדעת ה' אמיתית, הוא צריך להיות לפחות ישר, צדיק וחסיד.
הישר - זה מי שרוצה לעשות את הטוב. לאו דווקא שהוא כבר עושה את הטוב, אבל לפחות הוא רוצה אותו.
צדיק - זה מי עושה את הטוב ואינו עושה את הרע.
חסיד זה מי שעושה יותר ממה שביקשו ממנו. הוא עושה יותר מטוב.
"שאין לה שלוש דפנות, פסולה" - אם אדם רוצה לדעת את ה', להגיע להשגות עליונות, עד הסכך, הוא צריך לפחות לתקן את המידות שלו.
עד כמה המידות חייבות להיות מתוקנות? כנגד מה שנאמר על הדפנות: "שניים כהלכתן, שלישית אפילו טפח". על שתי המידות, ישר וצדיק (כנגד שתי דפנות) - לא מוותרים. רק ישר, אבל לא צדיק - כלומר, רוצה לעשות טוב ומסתפק בזה, אבל בפועל עושה רע - זה פסול. אם אדם יאמר: 'אני כבר צדיק, לא צריך להיות ישר' - גם זה פסול. הנצי"ב מוולוז'ין בהקדמתו לפירושו על התורה אומר שהקדוש ברוך הוא שונא צדיקים לא ישרים. משמע מדבריו, שיש שני סוגי צדיקים. יש צדיקים ישרים, ויש צדיקים עקומים. צדיק עקום זה צדיק שאיננו ישר בהליכות עולמים. הוא לא מתייחס אל הבריות כראוי. אין לו אהבת הבריות. אלא הוא עושה את צדקותו לבדו. זה צדיק שאיננו ישר. צריך להיות גם ישר וגם צדיק.
מה עם מידת החסידות? האם צריך הרבה חסידות או מעט חסידות? צריך בהתאם לנאמר על הדופן השלישית: "אפילו טפח". צריך לפחות מינימום מסוים. כמובן שמצווה מן המובחר שלסוכה יהיו ארבע דפנות: ראוי שאדם יהיה גם קדוש. אבל מתחילים בישר, צדיק וחסיד.
"שחמתה מרובה מצילתה" - אדם צריך לפחות קצת יראה. גם יותר מדי דעת א-לוהים זה מסוכן.
"עשרה טפחים" - מדוע צריך מינימום של עשרה טפחים? כי צריך להיות קודם כל אדם במלוא מובן המילה. אדם שיש לו יותר מדי בושה בעצמו לא יכול להתחיל לעבוד את ה' - "וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד" (אבות ב', ה'). עשרה טפחים - זה אדם. הגמרא אומרת בהמשך שסוכה יותר נמוכה מעשרה טפחים זו "דירה סרוחה", ואין אדם דר בדירה סרוחה.
כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה אָמַר רַב: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁאֵין דְּפָנוֹת מַגִּיעוֹת לַסְּכָךְ, אֲבָל דְּפָנוֹת מַגִּיעוֹת לַסְּכָךְ - אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה כְּשֵׁרָה. כְּמַאן? כְּרַבָּה, דְּאָמַר מִשּׁוּם דְּלָא שָׁלְטָא בַּהּ עֵינָא, וְכֵיוָן דִּדְפָנוֹת מַגִּיעוֹת לַסְּכָךְ, מִשְׁלָט שָׁלְטָא בַּהּ עֵינָא.
רבי יאשיה אומר, בשם רב, שכל המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים, אם הסוכה היא פסולה למעלה מ-20 אמה, נאמרה רק בסוכה שהדפנות שלה לא מגיעות לסכך. אבל אם הדפנות מגיעות עד הסכך, אז הסוכה יכולה להיות גם יותר גבוהה מ-20 אמה, וכולם יסכימו שזה כשר. מדוע? בגלל שכשהדופן נפסקת, אז המבט של האדם הולך ועובר לאורך הדופן, ולפתע זה נפסק, אז הוא לא יסתכל על הסכך. אבל אם הדופן בעצמה מגיעה עד הסכך, אז המבט של האדם הולך ונמשך עד שהוא מגיע עד הסכך, ולכן זה כשר.
לפי ההקבלה בין הדפנות לבין המידות, מה הפירוש של מקרה זה, של דפנות שאינן מגיעות לסכך? מדובר על אדם בעל מידות, אבל המידות האלה הן לא לפי מידה ההשגה השכלית שלו. הוא אינטליגנטי, אבל חוכמתו קודמת ליראתו, אין לו מספיק יראת שמיים. אז דפנות שאינן מגיעות לסכך, זה פסול. אמנם, עד 20 אמה עדיין אנחנו מסכימים שיהיה קצת הפרש בין ההשגות השכליות לבין ההשגות המידתיות, משום שיכול להיות שאדם באמת עוד לא תיקן את עצמו לגמרי, ובכל זאת הוא עוסק בעיונים עליונים מופשטים. אבל שלא יגזים, כי אם זה יהיה רחוק מדי מן הדפנות - כלומר, ההפרש בין המידות שלו לבין הסכך הוא באמת הפרש גדול מדי - אז זה אכן יהיה פסול.
כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יוֹתֵר מֵאַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת - אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה כְּשֵׁרָה. כְּמַאן? כְּרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר: מִשּׁוּם צֵל הוּא, וְכֵיוָן דִּרְוִיחָא - אִיכָּא צֵל סוּכָּה.
הסבר: הגמרא מביאה דעה שנייה - דעתו של רב הונא, שאומרת שכל המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים, אם הסוכה למעלה מ-20 אמה פסולה או לא, נאמרה רק במצב שהסוכה קטנה. כלומר, יש לה בדיוק ארבע אמות על ארבע אמות (בערך 1.96 על 1.96 מטר). סוכה כזאת, אסור לה להיות גבוהה מ-20 אמה. אבל אם הסוכה היא יותר מארבע אמות על ארבע אמות, גם חכמים מסכימים לרבי יהודה שהסוכה הזאת תהיה כשרה. ארבע אמות על ארבע אמות זה השטח המינימלי לשימוש אישי של בן אדם בדברי רבותינו. סוכה "אגואיסטית" כזאת, שבנויה רק לאדם אחד, הופכת גם את הרוחניות של האדם, קרי את הסכך, לעסק אגואיסטי. היא מבטאת שהאדם אוהב רוחניות למען עצמו. סוכה כזאת פסולה, אבל ברגע שאדם מרחיב אותה מעבר לארבע אמות, אז הוא כבר נותן מקום לחברתיות - יש בסוכה שלו מקום לעוד אדם חוץ ממנו, וזה העיקרון שאמרו חז"ל במסכת אבות: "כל שדעת הבריות נוחה הימנו, דעת המקום נוחה הימנו" (אבות ג', י'). אבל אם אדם דואג רק לצמצום, רק לעצמו, אז אין לו לצפות להשגות גבוהות מדי, בסוכה שהיא גבוהה מ-20 אמה.
שאלה: האם בסוכה שהיא פחות מ-20 אמה, ובה אדם לא מצפה לקבל השגות רוחניות עליונות, מותר לו לעבוד את ה' בשם הפרטיות?
תשובה: יש גם דעת א-לוהים שפונה אל אדם אגואיסטי. הרי מותר לעבוד את ה' על מנת לקבל שכר. זה לא עבודה מן המובחר. זה מה שנקרא עבודה שלא לשמה. אבל גם עבודה שלא לשמה כשרה. אמרו חכמים: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (סוכה כ"ב, ב').
הגמרא ממשיכה את הדיון ואומרת שאם הסוכה רחבה, יותר מארבע אמות על ארבע אמות, אז גם אם היא גבוהה מאוד, אדם בסוכה יהיה בתוך צל הסוכה. זאת אומרת, הוא יוכל להשיג את ה' באופן כזה שזה לא ישרוף אותו. צל הדפנות - זה כשהאדם פונה רק אל הרגש שלו - כלומר, עבודת ה' רק דרך הרגש ולא דרך השכל. לכן אסור לשבת רק בצל דפנות. כפי שאמרנו לפני כן, הדפנות זה המידות. המידות זה עולמו של הרגש. יש חוכמת הרגש במידות: אהבת ה', יראת ה' וכו', הם כולם בתחום הרגש. אם לאדם יש רק מידות, זה אומר שיש לו רק רגש.
כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב חָנָן בַּר רַבָּה אָמַר רַב: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁאֵינָהּ מַחְזֶקֶת אֶלָּא כְּדֵי רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ, אֲבָל מַחְזֶקֶת יוֹתֵר מִכְּדֵי רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ - אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה כְּשֵׁרָה. כְּמַאן - דְּלָא כְּחַד.
פה מובאת שיטה שלישית, שיטתו של רב חנן בר רבה, בשם רב, שאומרת שכל המחלוקת בין רבי יהודה לבין חכמים נאמרה בסוכה קטנטונת, שיש בה כדי להחזיק ראשו ורובו ושולחנו של אדם. לפי ההלכה, זה השטח של שבעה טפחים על שבעה טפחים (בערך 56 סנטימטרים על 56 סנטימטרים) - כמין צינוק. בנוגע לסוכה כזאת נחלקו רבי יהודה וחכמים. זו סוכה של מינימום הקיום. אי-אפשר לחיות בה כמו בן אדם, אבל אפשר לאכול בתוכה, כאשר ראשו ורובו ושולחנו של האדם נמצאים בתוך הסוכה. זה לא סיגוף, אלא הניתוק שלו מן החוץ. לאדם כזה יש עדיין איזושהי הכרה שהוא מקבל את החיים שלו ממישהו אחר - הרי הוא חייב לאכול. לכן עדיין יש תקווה להתחלה של חברתיות כלשהי אצלו. אבל אם אדם מסתפק רק בזה, אז ודאי שההשגה שלו איננה יכולה להיות גבוהה מדי, למעלה מ-20 אמה.
בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה פְּלִיגָא אַדְּרַב הוּנָא וְרַב חָנָן בַּר רַבָּה, דְּאִינְהוּ קָא יָהֲבִי שִׁעוּרָא בִּמְשָׁכָא, וְאִיהוּ לָא קָא יָהֵיב שִׁעוּרָא בִּמְשָׁכָא. אֶלָּא רַב הוּנָא וְרַב חָנָן בַּר רַבָּה, נֵימָא בְּהֶכְשֵׁר סוּכָּה קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר הֶכְשֵׁר סוּכָּה בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, וּמָר סָבַר הֶכְשֵׁר סוּכָּה בְּמַחְזֶקֶת רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא הֶכְשֵׁר סוּכָּה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר בְּמַחְזֶקֶת רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ פְּלִיגִי, אֲבָל יוֹתֵר מֵרֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ - דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה, וּמָר סָבַר מֵרֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ עַד אַרְבַּע אַמּוֹת פְּלִיגִי, אֲבָל יוֹתֵר מֵאַרְבַּע אַמּוֹת - דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה.
בהמשך הגמרא מסופר על מחלוקת בית שמאי ובית הלל. בית הלל מכשירים סוכה שיש בה רק כדי להחזיק ראשו ורובו, אפילו בלי שולחנו. לעומת זאת, בית שמאי אומרים שצריך ראשו ורובו וגם שולחנו. טעם המחלוקת הוא שאדם שיש לו רק ראשו ורובו בסוכה יכול רק לישון בסוכה הזאת: הרגליים בחוץ, וראשו ורובו בפנים.
(מישהו שאל אותי פעם: 'אני הולך לשמור ביישוב שלי. אין לי סוכה. אחרי השמירה אני רוצה לישון. מה לעשות?'. אמרתי לו: 'תיקח קרטון של פירות, ותשים על זה קצת סכך ותישן שם. עם הרגליים בחוץ').
אם בסוכה אפשר רק לישון, מה שנשאר מהיהודי זה רק הסגולה שלו. בית הלל אומרים שכל מקום שבו נמצאת סגולת ישראל זה עדיין כשר. בית שמאי אומרים שלא, והם תובעים גם את המעשים - ולכן לפי דעתם צריך ראשו ורובו ושולחנו בסוכה. השאלה היא האם אנחנו הולכים להלכה על פי הסגולה או על פי הבחירה. במקרה הזה ההלכה היא כבית שמאי - וזה אומר שהולכים לפי המעשים. בלי מינימום של מעשים הסוכה נפסלת.
אם כן, ראינו שלוש שיטות להסבר המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים בנוגע לגובה המקסימלי של סוכה:
- יש שיטה האומרת שהמחלוקת היא רק במקרה שהדפנות לא מגיעות לסכך.
- יש מי שאומר שכל המחלוקת נאמרה בסוכה של ארבע אמות על ארבע אמות, אבל יותר מזה אין מחלוקת.
- יש מי שאומר שהמחלוקת היא רק בסוכה קטנטונת שאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושולחנו של אדם, אבל מעבר לזה. הסוכה תהיה כשרה, אפילו למעלה מ-20 אמה.
מֵיתִיבִי: סוּכָּה שֶׁהִיא גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה - פְּסוּלָה, וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים אַמָּה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּהֵילֶנִי הַמַּלְכָּה בְּלוֹד שֶׁהָיְתָה סוּכָּתָהּ גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, וְהָיוּ זְקֵנִים נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין לְשָׁם וְלֹא אָמְרוּ לָהּ דָּבָר. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָיה? אִשָּׁה הָיְתָה וּפְטוּרָה מִן הַסּוּכָּה. אָמַר לָהֶן: וַהֲלֹא שִׁבְעָה בָּנִים הֲווֹ לָהּ, וְעוֹד: כׇּל מַעֲשֶׂיהָ לֹא עָשְׂתָה אֶלָּא עַל פִּי חֲכָמִים. לְמָה לִי לְמִיתְנֵי ״וְעוֹד כׇּל מַעֲשֶׂיהָ לֹא עָשְׂתָה אֶלָּא עַל פִּי חֲכָמִים״? הָכִי קָאָמַר לְהוּ: כִּי תֹּאמְרוּ בָּנִים קְטַנִּים הָיוּ, וּקְטַנִּים פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה - כֵּיוָן דְּשִׁבְעָה הֲווֹ, אִי אֶפְשָׁר דְּלָא הָוֵי בְּהוּ חַד שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ. וְכִי תֵּימְרוּ קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ מִדְּרַבָּנַן הוּא דְּמִיחַיַּיב, וְאִיהִי בִּדְרַבָּנַן לָא מַשְׁגְּחָה, תָּא שְׁמַע: וְעוֹד, כׇּל מַעֲשֶׂיהָ לֹא עָשְׂתָה אֶלָּא עַל פִּי חֲכָמִים.
זו תוספתא בפרק ראשון במסכת סוכה. הלני המלכה היתה מלכה בממלכה קטנה בשם חדיב (ביוונית "אדיאבנה") בצפון הפרת. היא וכל משפחתה התגיירו, והיא היתה גרה בירושלים. היא היתה האימא של מונבז המלך. כמו שאנחנו רואים כאן, היא הייתה צדקת והיתה לה סוכה. הוויכוח הוא האם ללמוד מהסוכה של הלני המלכה, או לא. רבי יהודה אומר כן, והחכמים לא מסכימים איתו.
למה הגמרא מזכירה שאשה פטורה ממצוות סוכה דווקא בהקשר של הלני המלכה? אפשר לתת לכך את ההסבר הבא. כתוב בתורה: "בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". כלומר, מצוות סוכה היא זכר לסוכה המקורית שהייתה לנו ביציאתנו ממצרים - לענני הכבוד. הייתה אז הארה א-לוהית, שלא היתה תלויה בנו, הרי לא עשינו שום מעשה כדי לשבת בענני הכבוד. הכל נעשה על ידי הקב"ה. זה משתקף גם בהלכות סוכה: אדם יכול לצאת ידי חובת סוכה בסוכה שאיננה שלו, בלי שהוא יצטרך לעשות מאמץ כלשהו. לעומת זאת, במצוות לולב אדם צריך להתאמץ: הרי הוא לוקח את ארבעת המינים והם חייבים להיות שלו ע"פ ההלכה. אפשר לומר שהלולב מבטא פעולה זכרית, ואילו הסוכה מבטאת פעולה נקבית, פסיבית יותר. זה טעם לכך שאשה פטורה מן הסוכה - הרי היא בעצמה סוכה במובן מסוים. לומדים שאשה פטורה ממצוות סוכה דווקא מהלני המלכה כי לפי המקובלים, מידת המלכות היא הבחינה הנקבית בספירות.
הגמרא ממשיכה לדון בסיפור של הלני המלכה:
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בְּשֶׁאֵין דְּפָנוֹת מַגִּיעוֹת לַסְּכָךְ מַחְלוֹקֶת, דַּרְכָּהּ שֶׁל מַלְכָּה לֵישֵׁב בְּסוּכָּה שֶׁאֵין דְּפָנוֹת מַגִּיעוֹת לַסְּכָךְ, מִשּׁוּם אַוֵּירָא. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בְּסוּכָּה קְטַנָּה מַחְלוֹקֶת, וְכִי דַּרְכָּהּ שֶׁל מַלְכָּה לֵישֵׁב בְּסוּכָּה קְטַנָּה? אָמַר רַבָּה בַּר רַב אַדָּא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא סוּכָּה הָעֲשׂוּיָה קִיטוֹנִיּוֹת קִיטוֹנִיּוֹת. וְכִי דַּרְכָּהּ שֶׁל מַלְכָּה לֵישֵׁב בְּסוּכָּה הָעֲשׂוּיָה קִיטוֹנִיּוֹת קִיטוֹנִיּוֹת? אָמַר רַב אָשֵׁי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקִיטוֹנִיּוֹת שֶׁבָּהּ. רַבָּנַן סָבְרִי: בָּנֶיהָ בְּסוּכָּה מְעַלְּיָא הֲווֹ יָתְבִי, וְאִיהִי יָתְבָה בְּקִיטוֹנִיּוֹת מִשּׁוּם צְנִיעוּתָא, וּמִשּׁוּם הָכִי לָא אָמְרִי לַהּ דָּבָר. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: בָּנֶיהָ גַּבָּהּ הֲווֹ יָתְבִי, וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא אָמְרִי לַהּ דָּבָר.
"קִיטוֹנִיּוֹת" - חדרים קטנים.
כבר יצא לנו להסביר את המחלוקת של בית הלל ובית שמאי לגבי סוכה קטנה, אז נדלג לדף הבא.
הָיְתָה גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה וּבָנָה בָּהּ אִיצְטְבָא כְּנֶגֶד דּוֹפֶן הָאֶמְצָעִי, עַל פְּנֵי כּוּלָּהּ וְיֵשׁ בָּהּ הֶכְשֵׁר סוּכָּה - כְּשֵׁרָה. וּמִן הַצַּד, אִם יֵשׁ מִשְּׂפַת אִיצְטְבָא לַכּוֹתֶל אַרְבַּע אַמּוֹת - פְּסוּלָה, פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת - כְּשֵׁרָה.
הסבר: נניח יש לאדם סוכה שהיא גבוהה מ-20 אמה, והוא רוצה להקטין את החלל. אז יש לו שתי אפשרויות: או להוריד את הסכך, או להגביה את הרצפה. נניח הוא החליט להגביה את הרצפה. ההגבהה הזאת נקראת 'אצטבא', שהיא מין במה קטנה שהוא עושה בתוך הסוכה. נניח אין לו מספיק חומרים כדי להגביה את כל השטח של הסוכה, ולכן הוא מגביה שטח מסוים בסוכה, כשהשטח הזה מוקף בשלוש דפנות. במקרה כזה החלק המוגבה כשר, החלק שנשאר נמוך, פסול. יש לו עכשיו חצי סוכה, אבל כשרה.
מה יקרה אם הוא עשה את האצטבא מן הצד? נגיד, יש לו דופן מצד שמאל, דופן מקדימה, אבל מצד ימין אין לו דופן - הדופן הרחוקה. זאת אומרת, יש לו סוכה שיש לה שלוש דפנות, היא גבוהה מעשרים אמה, והוא עשה הגבהה מצד שמאל. עכשיו יש לו בעיה: יש לו דופן שמאל, דופן קדמית, ומה עם דופן ימנית? אז אומרים שזה תלוי מה המרחק בין הדופן הימנית לבין האצטבא. אם הדופן הימנית רחוקה יותר מארבע אמות, אז הסוכה פסולה. פחות מארבע אמות - כשרה. זה כשר בגלל העיקרון המכונה בשם 'דופן עקומה'. לפי העיקרון הזה, הסכך מתחלק לשני חלקים: החלק של הסכך שנמצא מעל האצטבא, הוא סכך, והחלק שנמצא לא מעל האצטבא, אלא גבוה מעשרים אמה והוא ממשיך את הדופן, הוא חלק מהדופן. יש לנו דופן עקומה שעשויה חצייה סכך וחצייה דופן. חלק מהסכך נחשב כדופן - זה מבחינת דופן עקומה.
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאָמְרִינַן דּוֹפֶן עֲקוּמָּה? תְּנֵינָא: בַּיִת שֶׁנִּפְחַת וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּיו, אִם יֵשׁ מִן הַכּוֹתֶל לַסִּיכּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת - פְּסוּלָה, הָא פָּחוֹת מִכָּאן כְּשֵׁרָה!
מדוע דופן עקומה עד 4 אמות זה כשר ומעבר ל-4 אמות זה פסול?
כפי שאמרנו, דופן זו עבודת המידות. עד כמה מותר לאדם שהמידות שלו יהיו עקומות? כלומר, מה עם סטיית התקן? הרי אם נגיד שהאדם צריך להיות לגמרי ישר במידות כדי לדעת את ה', לא נמצא אדם כזה בעולם. הרמב"ם אומר ב"שמונה פרקים" (בפרק שביעי) שאחד התנאיים שאדם צריך לקיים כדי להיות נביא הוא להיות מאה אחוז מסודר מבחינה שכלית ו-95% במידות. אין תנאי לנביא שיהיה לגמרי שלם בכל המידות כולן. הקב"ה חמל עלינו ומוכן לדבר עם היצור החסר הזה, האדם, שקצת חסרות לו המידות - ובהקבלה לדפנות, יש לו דופן עקומה.
השאלה היא עד כמה הדופן יכולה להיות עקומה. הגמרא אומרת שעד 4 אמות זה בסדר, ולפי ההקבלה למידות זה אומר שאדם עדיין לא הפך להיות אדם אחר על ידי המידות העקומות שלו - הזהות שלו הבסיסית נשארה, למרות שהוא קצת סטה מעצמו. אבל ברגע שזה עובר 4 אמות, זה סימן שהעקמומיות היא כל כך גדולה, שזו כבר אישיות אחרת לגמרי ממה שהיה בהתחלה. זה כבר לא דופן. יש בכל אדם זהות מקורית שכמעט אינה מושפעת משינויי ההתנהגות. אבל לפעמים, אם אדם מגזים, אז הוא כבר משנה את האישיות שלו לגמרי עד שאפילו השורש שלו כבר לא ניכר, עד כדי כך שאנחנו אומרים שהוא כבר לא אותו אדם אלא אדם אחר. אמנם, מצינו שזה נאמר גם באופן חיובי על אדם שפוגש נביא ונהפך לאיש אחר. פה מדובר על "אדם אחר" דווקא במובן הרע של המילה.
יש במסכת סנהדרין מאמר: "כל המונע הלכה מתלמידו, כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים ל"ג, ד'). מורשה היא לכל ישראל, מששת ימי בראשית. לכן אסור לאדם למנוע מתלמידו ללמוד - בגלל שהתורה היא לא של הרב. המהרש"א (בפירושו על אותה הסוגיה במסכת סנהדרין) שואל שאלה מתבקשת: מה קרה לאותו רב, שהוא לא רוצה ללמד את תלמידו? הרי אם התלמיד אינו הגון, אז הרב צודק, כי יש הלכה שאסור ללמד תלמיד שאינו הגון. ואם התלמיד הגון, אז באמת, מדוע שהרב לא ירצה ללמד אותו? אומר המהרש"א שמדובר במקרה גבולי - בתלמיד שיש מקום לספק האם הוא הגון או לא הגון. לכן, אומר המהרש"א, ההנחיה של הגמרא היא לדון לכף זכות. זה קשור לדיון שלנו לגבי ארבעת האמות. כיוון שדרך ארץ קדמה לתורה, צריך להיות הגון לפני שעוברים ללימוד תורה.
הָיְתָה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וְחָקַק בָּהּ כְּדֵי לְהַשְׁלִימָהּ לַעֲשָׂרָה, אִם יֵשׁ מִשְּׂפַת חֲקָק וְלַכּוֹתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים - פְּסוּלָה. פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים - כְּשֵׁרָה.
נניח שיש לאדם סוכה בגובה תשעה טפחים והוא רוצה לעשות אותה כשרה וחופר באדמה. במקרה כזה יש בעיה מעשית לחפור ממש ליד הדופן ולכן קצת מרחיקים את החפירה מהדופן. השאלה היא עד כמה אפשר להרחיק? אומרת הגמרא: עד שלושה טפחים זה בסדר, משום שזה נקרא "לבוד".
מַאי שְׁנָא הָתָם, דְּאָמְרַתְּ פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, וּמַאי שְׁנָא הָכָא, דְּאָמְרַתְּ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים? הָתָם, דְּאִיתֵיהּ לְדוֹפֶן, פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת - סַגִּיא, הָכָא, לְשַׁוּוֹיֵי לְדוֹפֶן, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים - אִין, אִי לָא - לָא.
שואלת הגמרא: מה ההבדל בין המקרה שלנו למקרה הקודם? הרי במקרה הקודם דרשנו דרישה מקילה יחסית, שיהיה 4 אמות בין האצטבא לדופן, ואילו כאן אנחנו דורשים לא יותר מ-3 טפחים!
מתרצת הגמרא: שם קיימת דופן ורק צריך להכשיר אותה, ואילו כאן צריך להפוך את המחיצה לדופן. ומה זה דין לבוד בכלל? לבוד - פירושו שיש רצף. כשחופרים בפחות משלושה טפחים מדופן, אנחנו עדיין אומרים שיש רצף בין החפירה לבין הדופן שהייתה קיימת מקודם.
על מנת להבין את ההקבלה למידות, נתבונן בפסוקים מפרשת בראשית. נאמר: "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם" (בראשית א', כ"ז). כשהאדם נברא, הוא היה זכר ונקבה - כלומר, הוא היה מחובר אל עצמו. "וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב', י"ח). "לבדו" - פירושו מחובר אל עצמו. לכן היה צריך לעשות לו "עזר כנגדו" - כמו לחתוך אותו לשני חלקים, כדי שהוא יכיר קצת את עצמו. כל זמן שהאישיות כבר קיימת, אז אנחנו יכולים לקבל סטיות באישיות עד ארבע אמות. אבל אם האישיות עוד לא בנויה, היא צריכה להיות מחוברת אל עצמה וזה חייב להיות פחות משלושה טפחים. כפי שנראה בהמשך הסוגיה, טפח זה הרוחב של הפנים של האדם. לכן 3 טפחים זה המרחק בין שתי אישויות. צריך דווקא 3 טפחים, משום ששני טפחים זה אישיות שנוגעת באישיות, אז זה יכול להיות אישיות אחת. ברגע שיש עוד פרצוף שלישי בין שני אנשים, זה כבר מרחק מוחלט. לכן, בשלושה טפחים זה כבר לא לבוד, פחות משלושה טפחים זה יכול להיות לבוד.
שאלה: למה זה לא טוב להיות לבדו?
תשובה: זה לא טוב שהאדם אינו יכול להכיר את עצמו מבחוץ. כשהאדם הוא יותר מדי מחובר אל עצמו, הוא לא יודע מי הוא. כדי להכיר דבר, אני צריך להיות קצת חיצוני לו. למשל, אם האדם רוצה לראות איך הוא נראה, הוא צריך להסתכל במראה.
וְשֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים. מְנָלַן? אִתְּמַר, רַב וְרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַב חֲבִיבָא מַתְנוּ. בְּכוּלֵּהּ סֵדֶר מוֹעֵד, כָּל כִּי הַאי זוּגָא - חַלּוֹפֵי רַבִּי יוֹחָנָן וּמְעַיְּילִי רַבִּי יוֹנָתָן.
"בְּכוּלֵּהּ סֵדֶר מוֹעֵד, כָּל כִּי הַאי זוּגָא - חַלּוֹפֵי רַבִּי יוֹחָנָן וּמְעַיְּילִי רַבִּי יוֹנָתָן" - בסדר מועד, בכל מקום שמוזכר הזוג הזה, במקום רבי יוחנן צריך להגיד רבי יונתן.
אָרוֹן תִּשְׁעָה, וְכַפּוֹרֶת טֶפַח - הֲרֵי כָּאן עֲשָׂרָה, וּכְתִיב: ״וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפּוֹרֶת״,...
כאן הדיון מגיע לדברים שהם כמעט מעשה מרכבה.
ארון הברית, שבו היו הלוחות, היה בגובה תשעה טפחים. כתוב: "וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שמות כ"ה, י'). אמה זה שישה טפחים, אמה וחצי זה תשעה טפחים. הכפורת הייתה עוד טפח - סך הכל, עשרה. למה חשוב לנו שהיא הייתה בגובה עשרה? כי כתוב: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת" (שמות כ"ה, כ"ב) - הקב"ה נגלה מעל הכפורת. אם כן, הקב"ה לא ירד למטה מעשרה טפחים. זה אומר שעשרה טפחים מהווים רשות בפני עצמם, זה המינימום. אם היה אפשר לרדת יותר, הקב"ה היה יורד יותר, אבל הוא לא רוצה לפרוץ את גבולו של האדם - את התחום של עשרה טפחים. (מעניין מאוד שלומדים את ההלכות של גובה הסוכה המינימלי באופן שזה יהיה דומה לתנאי השראת השכינה בישראל. זה מוכיח שוב שסוכה עניינה השראת השכינה. היא מין מקדש - ובדיון הזה אפילו קודש הקודשים. אם האדם עושה סוכה כראוי, אז הוא כנראה נמצא במצב כמו משה ששומע את הקול היוצא מבין שני הכרובים על הכפורת).
לפי מה שנאמר פה בגמרא, סוכה עד עשרה טפחים כשרה. אבל נראה שהגמרא דוחה את זה. המגמה של התלמוד הבבלי היא לבטל הסברים הקשורים למקדש. בכל זאת הגמרא ממשיכה:
וְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵעוֹלָם לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְמַטָּה, וְלֹא עָלוּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ לַמָּרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״ (תהילים קט"ו, ט"ז).
צריך להבין על איזה רקע נאמרים דברי הגמרא האלה. יש אקלים רוחני של טשטוש בין הבורא לנברא - זה הנצרות. החכמים אומרים פה שאין טשטוש גבולות בין הבורא לנברא. רבי יוסי בא לתחום פה גבול ברור: בורא זה בורא, נברא זה נברא, אין לבלבל ביניהם. לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום. על זה שואלת הגמרא:
וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְמַטָּה? וְהָכְתִיב: ״וַיֵּרֶד ה׳ עַל הַר סִינַי״ (שמות י"ט, כ')! לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. וְהָכְתִיב: ״וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים״ (זכריה י"ד, ד')! לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים.
פה הרמז לנצרות הוא עוד יותר ברור, בגלל האזכור של הר הזיתים.
וְלֹא עָלוּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ לַמָּרוֹם? וְהָכְתִיב: ״וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים״ (שמות י"ט, ג')! לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. וְהָכְתִיב: ״וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם״ (מלכים ב' ב', י"א)! לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה.
רואים שהברייתא בעצם באה להגיד סתרי תורה. ברור שעשרה טפחים זה לא מרחק פיזי של עשרה טפחים כפשוטו, אלא זה מה שחכמי הקבלה מכנים 'עשר ספירות'. יש גבול שמבדיל בין הנברא לבין הבורא, וזאת ההנהגה של עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, או עשר הספירות, שמדברים עליהם חכמי הקבלה. יש איזה גבול שאותו אי-אפשר לעבור. המפגש בין הבורא לנברא הוא פנים בפנים, ועדיין זה ההבדל בין פנים בפנים לבין פנים בתוך פנים.
גם במיסטיקות המזרחיות ההתמזגות בין הנברא לבורא, חזרת הנברא לתוך אלוהות, היא רעיון מרכזי. זו עבודה זרה שהיא גם פסימית מאוד, כי היא אומרת שהאידיאל של האדם זה למות. היא מדברת על מין מוות רוחני, מתוק, עליון - אבל מוות. לעומת זאת, התורה מדברת על המעמד שאנחנו מכנים אותו עולם הבא, שבו האדם עומד פנים אל פנים מול הקב"ה. ההצלחה של הבריאה זה כאשר הנברא יכול לעמוד מול הבורא ללא מסכים ובכל זאת לא לכלות.
יש מושג בתורת החסידות הנקרא 'ביטול היש'. באוניברסיטאות רגילים לומר שיש דמיון בין תורת החסידות לבין הבודהיזם, אבל כמובן זה לא נכון בכלל. הרב אשכנזי (מניטו) אמר לגבי משמעותו של הביטול: ביטול ולא יותר מזה. כלומר, זה לא אבסולוטי, זה כמו כאשר אדם מבטל דבר בשישים, אז הדבר הבטל לא נעלם, לא נאפס, אלא הוא הפך את מהותו (מאיסור להיתר, למשל).
וְהָכְתִיב: ״מְאַחֵז פְּנֵי כִּסֵּא פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ״ (איוב כ"ו, ט'), וְאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: מְלַמֵּד שֶׁפֵּירַשׂ שַׁ-דַּי מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ וַעֲנָנוֹ עָלָיו! לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. מִכׇּל מָקוֹם ״מְאַחֵז פְּנֵי כִּסֵּא״ כְּתִיב! אִישְׁתַּרְבּוֹבֵי אִישְׁתַּרְבַּב לֵיהּ כִּסֵּא עַד עֲשָׂרָה, וּנְקַט בֵּיהּ.
קושיית הגמרא היא שכתוב: "מְאַחֵז פְּנֵי כִּסֵּא" - כלומר, משה תפס בכסא הכבוד! מתרצת הגמרא: "אִישְׁתַּרְבּוֹבֵי אִישְׁתַּרְבַּב" - הרגליים של הכסא ירדו למטה.
מה זה אומר שהכיסא יורד למטה ואי אפשר לאחוז בו?
צריך להבין מה המקור של האגדה הזאת. אגדה זו מבוארת יותר במסכת שבת, שם מסופר שכאשר משה עלה למרום, המלאכים אמרו: 'מה לילוד אישה בינינו? הוא אדם שבא מן החומר וכו'. מה הוא עושה פה?', וביקשו לשרוף אותו בהבל פיהם. זאת אומרת, יש איזו קנאה בין העולם הנבדל לבין העולם הטבעי (המושגים "עולם נבדל" ו"עולם טבעי" הם בלשונו של המהר"ל). כתגובה למלאכים, הקב"ה אמר למשה: 'אל תדאג - אחוז בכיסא הכבוד ויהיה בסדר'. זה מה שאיפשר למשה לענות למלאכים, ויש לו שם דיאלוג שלם בינו לבין המלאכים, ומסופר כיצד הוא מנע מהם לשרוף אותו ונתן להם תשובות נחרצות.
יוצא שכיסא הכבוד זה בעצם מה שנקרא אצלנו 'שורש נשמות ישראל'. האדם כיחיד הוא נמוך יותר מן המלאכים, הוא לא יכול להשתוות אליהם או להתמודד אתם. אבל שורש נשמת ישראל הוא למעלה מן המלאכים. ברגע שאדם מתחבר אל הכלל, הוא מחובר אל מציאות שהיא גבוהה מזו של המלאכים, ולכן הוא לא צריך לפחד מהם.
המלאכים לא יודעים מה זה כלל. כל אחד עובד לבדו. למשל, יש כאלה שיודעים להגיד על הקב"ה 'קדוש', ויש כאלה שיודעים להגיד עליו 'ברוך'. הם נותנים רשות זה לזה, אבל אף אחד לא מבין את השני. אנחנו, לעומתם, אומרים את שניהם (בתפילה): "ליושב תהילות, לרוכב ערבות, קדוש וברוך". זה מיוחד לעם ישראל.
ישנה מחלוקת בין החכמים האם האדם נמוך מן המלאך או המלאך נמוך מן האדם. רבי נחמן מברסלב אומר שהאדם מתחיל נמוך מן המלאך ועשוי לעלות למדרגה גדולה ממנו - בתנאי שיאחז בכיסא הכבוד, כלומר בשורש נשמות ישראל. איך נאחזים בשורש נשמות ישראל? זו כבר אסטרטגיה שלמה של תיקון המידות ודבקות בצדיקים, שאנחנו לא נדבר עליה.
בִּשְׁלָמָא אָרוֹן תִּשְׁעָה, דִּכְתִיב: ״וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אׇרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קוֹמָתוֹ״ (שמות כ"ה, י'). אֶלָּא כַּפּוֹרֶת טֶפַח, מְנָלַן?
הכפורת יכולה אולי להיות דיקט דק, בעובי מילימטר - אז איך יודעים שזה טפח?
דְּתָנֵי רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הַכֵּלִים שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה, נָתְנָה בָּהֶן תּוֹרָה מִדַּת אׇרְכָּן וּמִדַּת רׇחְבָּן וּמִדַּת קוֹמָתָן. כַּפּוֹרֶת, מִדַּת אׇרְכָּהּ וּמִדַּת רׇחְבָּהּ - נָתְנָה, מִדַּת קוֹמָתָהּ - לֹא נָתְנָה. צֵא וּלְמַד מִפָּחוּת שֶׁבַּכֵּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב״ (שמות כ"ה, כ"ה), מָה לְהַלָּן טֶפַח, אַף כָּאן טֶפַח.
כיוון שהתורה לא פירשה מה העובי של הכפורת, אנחנו לומדים מן המסגרת של שולחן לחם הפנים שהייתה בעובי של טפח.
למה ללמוד מהמסגרת של השולחן ולמשל לא מהציץ? כפורת זה כיסוי, גבול, הגנה. לכפר על משהו זה לכסות על התוצאות של החטא. "מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" (שמות כ"ה, י"א) - כל כיסוי הוא גבול שבא להגביל את השפע. השאלה היא מאיזה גבול אנחנו לומדים - הגבול של מידת החסד או הגבול של מידת הדין. הגמרא בהתחלה לומדת מהגבול של השולחן. השולחן הוא מקור שפע חיים ועושר בעולם הזה. על השולחן יש אוכל - לחם הפנים. את זה צריך להגביל, והמסגרת של השולחן באה להגביל. אבל הגמרא דוחה את הטעם הזה ולומדת את הגבול של ארון הברית מגבול אחר הידוע לנו - ולא מהגבול של מידת החסד.
רַב הוּנָא אָמַר, מֵהָכָא: ״עַל פְּנֵי הַכַּפּוֹרֶת קֵדְמָה״ (ויקרא ט"ז, י"ד), וְאֵין פָּנִים פָּחוֹת מִטֶּפַח. וְאֵימָא כְּאַפֵּי דְּבַר יוֹכָנִי! תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּ, תָּפַשְׂתָּ מוּעָט תָּפַשְׂתָּ.וְאֵימָא כְּאַפֵּי דְּצִיפַּרְתָּא דְּזוּטַר טוּבָא! אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: רַב הוּנָא ״פְּנֵי״ ״פְּנֵי״ גָּמַר. כְּתִיב הָכָא: ״אֶל פְּנֵי הַכַּפּוֹרֶת״, וּכְתִיב הָתָם: ״מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו״ (בראשית כ"ז, ל').
צריך ללמוד את הטפח של הכפורת מן הפנים, מכך שכתוב "פני הכפורת". אם לכפורת יש פנים, משמע שזה בעובי של טפח. כי אין פנים פחות מטפח. אבל הגמרא מקשה: 'מה אתה אומר לי שפנים זה טפח? ואולי זה כפנים של בר יוכני?'. בר יוכני מופיע במסכת מנחות. זה ציפור גדולה מאוד. כתוב בגמרא (שם) שפעם אחת היא הטילה ביצה תוך כדי טיסה, והביצה הזאת הייתה כל כך גדולה שהיא הטביעה שישים ערים והפילה שלוש מאות ארזים. כמובן שזה לא כפשוטו, משום שספר הזוהר אומר שמי שמאמין בזה כפשוטו הוא ליצן. כבר מצאנו בתורה הלכה הקשורה לציפור - מצוות שילוח הקן. ספר הזוהר מסביר שביצים - אלו בעלי מקרא, אפרוחים - אלו בעלי משנה. מה זה שישים ערים? איפה מצאנו חלק בתורה שבו יש שישים חלקים? במשנה - הרי יש במשנה שישים מסכתות. אם הביצה הטביעה שישים ערים, הכוונה היא למצב שבו תורה שבכתב ותורה שבעל פה יתאחדו. הכוונה היא לציפייה לגאולה באחרית הימים כשתהיה התאחדות של תורה שבכתב עם תורה שבעל פה. אז האחדות הזאת תקפיץ שלוש מאות ארזים - שהם כוחות של מידת הדין של אדום.
השאלה הנוספת היא מה זה הפנים. יש שתי אפשרויות להכיר אדם: או מצד הפנים שלו, או מצד העורף שלו. אם רואים מישהו מצד הפנים שלו אז מכירים אותו. גם אם רואים אותו מצד העורף שלו מכירים אותו - אבל פחות טוב. הַפָּנִים מגלות את הַפְּנִים. אפשר לומר שדרך הפנים אנו פוגשים את האינסוף שבזולת. בלשונו של פרופסור עמנואל לוינס, הפנים הן הדרך של אדם להכיר את 'האחרות' האינסופית של הזולת. נאמר בתורה שלקב"ה יש פנים: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ', ג'), זה בא לגלות את האינסופיות של הבורא.
זה גם קשור להבדל בין תפיסת הא-לוהות בפילוסופיה לבין תפיסת הא-לוהות בנבואה. הפילוסופים אומרים שאסור להגיד שהבורא הוא אישיות. הם חושבים שלהגיד על הקב"ה שהוא אישיות זה מקטין אותו, ולכן הם מעדיפים להגיד שהוא מושג, קטגוריה וכד'. אבל אז הם מקטינים אותו יותר. לעומת זאת, תלמידי הנביאים יודעים שהפנים זה דווקא מה שמגלה את הממד האינסופי של הזולת - את הנשמה שלו. כאשר מסתכלים על הפנים של מישהו, רואים את האינסוף שלו שאי-אפשר להגדיר אותו, כי הגדרה מגבילה ומקטינה. למשל, אם אדם יאמר שהוא אוהב את אשתו ויש לו הסבר למה הוא אוהב אותה, אז זה כבר לא אהבה. ההסברים הם תמיד מעט לעומת השפע האינסופי של האהבה.
לכן ברור שעל הכפורת חייב להיות פנים. יחד עם זאת, יש מדרגות שבפנים. יש הפנים שאדם פוגש בעולם הזה - הפנים של החבר שלו - וזה סך הכל טפח (כ-8 ס"מ). ויש פנים של בר יוכני, שהן הגילוי של העתיד לבוא. האם הגילוי בקודש הקודשים היה כמו הפנים של בר יוכני או של אדם רגיל? הגמרא עונה: "תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּ, תָּפַשְׂתָּ מוּעָט תָּפַשְׂתָּ". זה אומר שכאשר יש איזו מידה בתורה שבתוכה יש שתי מידות אפשריות, צריך לקחת את המידה המינימלית. שואלת הגמרא: אז אולי אפשר לומר שהעובי של הכפורת הוא כפני ציפור קטנה (כ-2 ס"מ)?! ציפור קטנה זה משל לשכל. שאלת הגמרא היא האם השגת הא-לוהות שהייתה בקודש הקודשים הייתה שכלית בלבד. האם משה היה פילוסוף?! אומרת הגמרא: "״פְּנֵי״ ״פְּנֵי״ גָּמַר" - עניין הפנים נלמד על ידי רב הונא מגזרה שווה: "כְּתִיב הָכָא: ״אֶל פְּנֵי הַכַּפּוֹרֶת״, וּכְתִיב הָתָם: ״מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו״". זה אומר שבסופו של דבר לא לומדים את גודל הפנים מן המסגרת של השולחן, שהיא הגבול של מידת החסד, אלא מהפנים של יצחק, שהן הגבול של מידת הדין.
וְנֵילַף מִפָּנִים שֶׁל מַעְלָה, דִּכְתִיב: ״כִּרְאוֹת פְּנֵי אֱ-לֹהִים וַתִּרְצֵנִי״ (בראשית ל"ג, י')! תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּ, תָּפַשְׂתָּ מוּעָט תָּפַשְׂתָּ. וְנֵילַף מִכְּרוּב, דִּכְתִיב: ״אֶל הַכַּפּוֹרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרוּבִים״ (שמות כ"ה, כ')! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: גְּמִירִי אֵין פְּנֵי כְרוּבִים פְּחוּתִין מִטֶּפַח, וְרַב הוּנָא נָמֵי מֵהָכָא גְּמִיר.
הגמרא אומרת שיש לנו מסורת - שזה כבר לא לימוד משום פסוק - שהפנים של הכרובים היו ברוחב של טפח, וגם רב הונא למד משם. פני הכרובים זה הגבול של מידת הרחמים שהיא שילוב של מידת החסד ומידת הדין. לכן יש על הארון שני כרובים: אחד כנגד החסד, אחד כנגד הדין, והשילוב שלהם זה מידת הרחמים.
וּמַאי כְּרוּב? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כְּרָבְיָא, שֶׁכֵּן בְּבָבֶל קוֹרִין לְיָנוֹקָא רָבְיָא.
רבי אבהו אומר שכרוב זה כמו ילד קטן, הרי בארמית 'רביא' פירושו 'תינוק'.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב: ״פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם״ (יחזקאל י', י"ד), הַיְינוּ כְּרוּב הַיְינוּ אָדָם! אַפֵּי רַבְרְבֵי וְאַפֵּי זוּטְרֵי. וּמִמַּאי דַּחֲלָלַהּ עֲשָׂרָה בַּר מִסְּכָכַהּ? אֵימָא בַּהֲדֵי סְכָכַהּ!
ארון הברית היה בגובה תשעה טפחים וגובה הכפורת היה עוד טפח. אם הסכך מקביל לכפורת, יוצא שהגובה המינימלי של סוכה הוא תשעה טפחים, שעל גביהם יש עוד טפח אחד של הסכך. זה סותר את ההלכה שהגובה המינימלי של הסוכה (מתחת לסכך) הוא עשרה טפחים. לכן אי-אפשר ללמוד את ההלכה מהארון, וההסבר הנ"ל של מקור ההלכה לא מתקבל ע"י הגמרא.
מצד האמת, אילו היינו לומדים את הגובה המינימלי של הסוכה מארון הברית, היינו צריכים להכריע כהסבר הנ"ל - הרי בזמן המשכן השכינה הייתה כל כך סמוכה לישראל שאדם היה יכול להרגיש שהשכינה ירדה למטה מעשרה טפחים ושהכפורת היא מקום ההתגלות. כיוון שההלכה אינה כזאת, אנחנו צריכים למצוא את המקור שלה במקום אחר.
אֶלָּא מִבֵּית עוֹלָמִים גָּמַר, דִּכְתִיב: ״וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַה׳ שִׁשִּׁים אַמָּה אׇרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רׇחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ״ (מלכים א' ו', ב'). וּכְתִיב: ״קוֹמַת הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר בָּאַמָּה וְכֵן הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי״ (מלכים א' ו', כ"ו).
מלבד הכרובים שהיו על גבי ארון הברית, שלמה המלך עשה עוד כרובים שעמדו על הרצפה. הכרובים האלה היו בגובה של עשר אמות. הגובה של הבית היה שלושים אמה. מסקנה: כנפיהם של הכרובים הגיעו עד שליש הבית. לכן גם במשכן זה היה כך.
וְתַנְיָא: מָה מָצִינוּ בְּבֵית עוֹלָמִים כְּרוּבִים בִּשְׁלִישׁ הַבַּיִת הֵן עוֹמְדִין. מִשְׁכָּן נָמֵי - כְּרוּבִים שְׁלִישׁ הַבַּיִת הֵן עוֹמְדִין. מִשְׁכָּן כַּמָּה הָוֵי - עֶשֶׂר אַמּוֹת, דִּכְתִיב: ״עֶשֶׂר אַמּוֹת אוֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ״ (שמות כ"ו, ט"ז), כַּמָּה הָוֵי לְהוּ - שִׁיתִּין פּוּשְׁכֵי, תִּלְתֵּיהּ כַּמָּה הָוֵי - עֶשְׂרִים פּוּשְׁכֵי, דַּל עַשְׂרָה דְּאָרוֹן וְכַפּוֹרֶת, פָּשׁוּ לְהוּ עַשְׂרָה, וּכְתִיב: ״וְהָיוּ הַכְּרוּבִים פּוֹרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סוֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפּוֹרֶת״ (שמות כ"ה, כ'), קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא סְכָכָה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה.
רואים שהכנפיים היו למעלה מעל הכפורת עשרה טפחים, וזה נקרא סכך. לכן סכך צריך להיות מונח בגובה לפחות עשרה טפחים.
אחרי שהגענו למסקנה שלא לומדים את הגובה המינימלי של עשרה טפחים מארון הברית, מגיעים לכך שלומדים אותו מן החלל שבין הכפורת לבין כנפי הכרובים. זו עלית מדרגה.
הָנִיחָא לְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: כׇּל הָאַמּוֹת הָיוּ בֵּינוֹנִיּוֹת. אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר, אַמָּה שֶׁל בִּנְיָן שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְשֶׁל כֵּלִים חֲמִשָּׁה - מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָרוֹן וְכַפּוֹרֶת כַּמָּה הָוֵי לְהוּ? תְּמָנְיָא וּפַלְגָא, פָּשׁוּ לְהוּ חַד סְרֵי וּפַלְגָא, אֵימָא סוּכָּה עַד דְּהָוְיָא חַד סְרֵי וּפַלְגָא!
אם האמות של ארון הברית היו של חמישה טפחים, יוצא שהמרווח בין הכפורת לבין כנפי הכרובים היה 11 טפחים וחצי, ואז אין לנו הוכחה לכך שהגובה המינימלי הינו 10 טפחים, כמו שניסינו להוכיח. אז מה טעמו של רבי יהודה?
אֶלָּא, לְרַבִּי יְהוּדָה הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ.
זאת מסורת, נקודה. כלומר, כל מה שאמרנו עכשיו על ארון הברית ועל הכרובים, כל זה יורד לטמיון, ונשאר לנו רק שעשרה טפחים זו הלכה למשה מסיני. שוב רואים את המגמה של התלמוד הבבלי לבטל את הלימוד מבית המקדש. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי עמדת רבי יהודה נלמדת מבית המקדש.
נדלג להמשך:
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁתַּיִם כְּהִלְכָתָן, וּשְׁלִישִׁית אֲפִילּוּ טֶפַח. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ כְּהִלְכָתָן, וּרְבִיעִית אֲפִילּוּ טֶפַח.
המחלוקת כאן היא לגבי מספר הדפנות בסוכה. לפי מה שלמדנו, שהדפנות הן כנגד ישר, צדיק וחסיד. החכמים לא דורשים מן האדם להיות קדוש כדי שתשרה עליו שכינה. לעומת זאת, רבי שמעון מחמיר - כי הוא מן המקובלים, ולמקובלים יש דרישות יותר גדולות. לשיטתו, אם אדם אינו לפחות קצת קדוש, אז הוא לא יכול לדעת את ה'.
וְאוֹתוֹ טֶפַח הֵיכָן מַעֲמִידוֹ? אָמַר רַב: מַעֲמִידוֹ כְּנֶגֶד הַיּוֹצֵא.
איפה שמים את הטפח של הדופן השלישית? אומר רב: "מַעֲמִידוֹ כְּנֶגֶד הַיּוֹצֵא". יש לאדם שתי דפנות בצורה של זווית. השלישית צריכה להיות כנגד הקצה של אחד משני הדפנות.
מה המשמעות של ההסתפקות בטפח? לא דורשים חסידות מלאה (או קדושה מלאה, לפי רבי שמעון). רוצים קצת, משום שאנחנו מפחדים שאם אדם לא ינהג בקצת מידת חסידות, הוא ייפול ויצא מן הקדושה. לכן מעמידים את הטפח הזה כנגד היוצא, כדי לא לצאת, חס וחלילה, מן הקודש אל המינות. אדם שמסתפק רק בלהיות צדיק, סופו ליפול לתוך הרע. לפי הגמרא, כך דרכו של יצר הרע: היום הוא אומר לך 'עשה כך', ולמחר 'עשה כך', ובסוף אומר 'לך עבוד עבודה זרה' ועובד. לאדם שאינו לפחות קצת חסיד אין שמירה. הוא על הגבול, ולכן בסוף יתפתה לרע. גם ב"מסילת ישרים" כתוב שצריך לפחות קצת חסידות.
אָמְרִי לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב: וְיַעֲמִידֶנּוּ כְּנֶגֶד רֹאשׁ תּוֹר?! שְׁתֵיק רַב.
למה להעמיד כנגד היוצא ולמשל לא כנגד ראש תור? "להעמיד כנגד ראש תור" - פירושו לשים את הטפח הזה באלכסון (במקום שיהיה ישר). אומנם המפרשים דנים רבות על איפה בדיוק צריך לשים את הטפח, אבל על כל פנים ההצעה היא שזה יהיה כנגד ראש תור. משולש נקרא 'ראש תור' כי כאשר חורשים עם השור, אז התלמים הולכים ומתקצרים, ובסוף השדה נראה קצת כמו ראש של משולש, כמין שפיץ. בתודעה היהודית שור זה שורש כל החטאים, המשתקף בחטא העגל: "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב" (תהילים ק"ו, כ'). לפי רב אסי ורב כהנא, צריך להעמיד לא כנגד היוצא, אלא כנגד שורש כל החטאים - כנגד ראש תור.
אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּלֵוִי: מַעֲמִידוֹ כְּנֶגֶד הַיּוֹצֵא. וְכֵן מוֹרִין בֵּי מִדְרְשָׁא: מַעֲמִידוֹ כְּנֶגֶד הַיּוֹצֵא. רַבִּי סִימוֹן, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: עוֹשֶׂה לוֹ טֶפַח שׂוֹחֵק, וּמַעֲמִידוֹ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים סָמוּךְ לַדּוֹפֶן, וְכׇל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לַדּוֹפֶן כְּלָבוּד דָּמֵי.
יש שיטה אחרת - לעשות "טפח שוחק". "טפח שוחק" זה קצת יותר רחב מטפח רגיל. סתם טפח זה ארבע אצבעות סגורות, וטפח שוחק זה ארבע אצבעות שלא נוגעות אחת בשנייה. אדם יכול לעשות דופן נוספת על ידי שהוא מעמיד את הטפח הזה, קצת פחות משלושה טפחים מהדופן השנייה, ואז יש לו דופן שלישית - זו דעתו של רבי יהושע בן לוי. הוא דורש שיהיה טפח שוחק כי הוא רוצה שיהיה דופן ממש. הוא לא מסתפק בקצת חסידות אלא רוצה הרבה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סוּכָּה הָעֲשׂוּיָה כְּכִבְשָׁן, אִם יֵשׁ בְּהֶקֵּיפָהּ כְּדֵי לֵישֵׁב בָּהּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם - כְּשֵׁרָה, וְאִם לָאו - פְּסוּלָה.
צריך שההיקף של סוכה עגולה יהיה כמו הרוחב הכולל של עשרים וארבעה בני אדם. הרוחב של בן אדם הוא אמה. לכן צריך שהיקף העיגול של הסוכה יהיה לפחות עשרים וארבע אמות.
מה זה סוכה העשויה ככבשן? למה לא לקרא לה פשוט 'סוכה עגולה'?
זה קשור לשאלה למה יש בכלל זוויות בעולם הזה.
בעולם הזה יש מדרגות, סדר, קווים ישרים, זוויות ביניהם - זה עולמו של האדם. יש קדימה, אחורה, ימינה, שמאלה, מעלה, מטה. כל זה נמצא בנגלה, אבל בסתרי תורה זה לא בדיוק כך. סתרי תורה נקראים אצל חז"ל כבשי דרחמנא. סוכה עשויה ככבשן - כבשיה דרחמנא - זה סוכה שהיא מתאימה לסתרי תורה. אין לה גבולות, הכל בלי זוויות. איך אפשר להתמודד עם עולם ללא גבולות, ללא ערכים?! הרי זה מסוכן! בשביל זה צריך כלים. לכן צריך 24 בני אדם (כנגד 24 ספרי התנ"ך) - כי אדם הוא היסוד המוסרי של העולם, וצריך יסודות מוסריים, כלים מוסריים, כדי לקלוט את השפע הגדול.
שאלה: האם יש שאיפה לסוכה עגולה?
תשובה: לא, אין שאיפה לסוכה עגולה, אבל אם אדם רוצה להשיג את השפע הגדול, הוא צריך לבוא מוכן לכך. אם אדם למד הרבה תורה, יש לו כ"ד ספרים, כלומר כל התורה שבכתב, אז הוא יכול לגשת אל השפע הגדול. אם אין לו כ"ד ספרים, אז הוא עלול לצאת מן הקודש.
כְּמַאן - כְּרַבִּי, דְּאָמַר: כׇּל סוּכָּה שֶׁאֵין בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת פְּסוּלָה. מִכְּדִי, גַּבְרָא בְּאַמְּתָא יָתֵיב, כֹּל שֶׁיֵּשׁ בְּהֶקֵּיפוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים יֵשׁ בּוֹ רוֹחַב טֶפַח, בִּתְרֵיסַר סַגִּי!
הקוטר הוא טפח, אז ההיקף הוא שלושה טפחים. אין לגמרא כאן מטרה להגיד לנו את הערך המדעי המדויק של המספר פאי. היא לומדת על היחס 3 בין ההיקף לקוטר מפסוק מפורש: "וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב" (מלכים א' ז', כ"ג).
אבל שואלת הגמרא: "בִּתְרֵיסַר סַגִּי?!". אם עושים קוטר כרוחב של 4 אנשים, אז ההיקף צריך להיות 12.
הָנֵי מִילֵּי בְּעִיגּוּלָא, אֲבָל בְּרִיבּוּעָא - בָּעֲיָא טְפֵי.
זאת אומרת, מה שאמרנו זה במקרה שלוקחים עיגול, אבל בריבוע, יש זוויות. אז זה ארבע כפול ארבע, שזה יוצא 16. אבל זה גם כן לא מספיק, כי רבי יוחנן אמר 24.
מִכְּדֵי כַּמָּה מְרוּבָּע יוֹתֵר עַל הָעִיגּוּל - רְבִיעַ, בְּשִׁיתְּסַר סַגִּי? הָנֵי מִילֵּי בְּעִיגּוּל דְּנָפֵיק מִגּוֹ רִיבּוּעָא, אֲבָל רִיבּוּעָא דְּנָפֵיק מִגּוֹ עִגּוּלָא - בָּעֵינַן טְפֵי, מִשּׁוּם מוּרְשָׁא דְקַרְנָתָא.
לפי החישוב הנ"ל יוצא שאם הריבוע מקיף את העיגול אז ההיקף של הריבוע גדול (בערך) ברבע משטח העיגול. מה אם העיגול מקיף את הריבוע?
מִכְּדֵי כׇּל אַמְּתָא בְּרִיבּוּעָא אַמְּתָא וּתְרֵי חוּמְשֵׁי בַּאֲלַכְסוֹנָא, בְּשִׁיבְסַר נְכֵי חוּמְשָׁא סַגִּיא? לָא דָּק.
הרי אם יש לך אמה בריבוע, אז באלכסון יוצא לך אמה ושני חומשים. (אין לגמרא מטרה להגיד לנו את הערך המדעי המדויק של שורש שתיים).
אֵימוֹר דְּאָמְרִינַן לָא דָּק פּוּרְתָּא, טוּבָא מִי אָמְרִינַן לָא דָּק? אֲמַר לֵיהּ מָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אָשֵׁי: מִי סָבְרַתְּ גַּבְרָא בְּאַמְּתָא יָתֵיב, תְּלָתָא גַּבְרֵי בְּתַרְתֵּי אַמְּתָא יָתְבִי. כַּמָּה הָווּ לְהוּ - שִׁיתְּסַר, אֲנַן שִׁיבְסַר נְכֵי חוּמְשָׁא בָּעֵינַן! לָא דָּק. אֵימוֹר דְּאָמְרִינַן לָא דָּק לְחוּמְרָא, לְקוּלָּא מִי אָמְרִינַן לָא דָּק? אֲמַר לֵיהּ רַב אַסִּי לְרַב אָשֵׁי: לְעוֹלָם גַּבְרָא בְּאַמְּתָא יָתֵיב, וְרַבִּי יוֹחָנָן מְקוֹם גַּבְרֵי לָא קָחָשֵׁיב.
כל מה שרבי יוחנן דיבר היה על אנשים שיושבים מחוץ לסוכה, ו-24 אמות זה לא היקף הסוכה עצמה אלא ההיקף של העיגול שמקיף את ה-24 אנשים האלה.
בסוף הגמרא אומרת הסבר אחר, בשם דייני דקיסרי, שאמרו:
בְּעִיגּוּל דְּנָפֵיק מִגּוֹ רִיבּוּעָא אֲבָל רִיבּוּעָא דְּנָפֵיק מִגּוֹ עִגּוּלָא.
פה הגמרא נכנסת לחישובים גיאומטריים, והיא מתבוננת, האם העיגול שמדבר עליו רבי יוחנן זה עיגול מתוך ריבוע, או ריבוע מתוך עיגול. בסוף היא מגיעה למסקנה שזה ריבוע מתוך עיגול.
השל"ה, רבי ישעיהו הלוי הורוביץ, מסביר שהעולם שלנו דומה לעיגול מתוך ריבוע. העולם שלנו הוא עגול: הרקיע נראה עגול, והעולם הטבעי שלנו הוא עגול. אבל הוא בא מתוך ריבוע - מתוך עולם המלאכים, או עולם הערכים. יש ארבע מחנות שכינה, של ארבעה סוגים של מלאכים. עולם הערכים נראה עולם מרובע, והעולם הטבעי הוא עגול.
איזה משני העולמות גדול יותר? עולם הערכים הוא גדול מן העולם הטבעי, ולכן זה נקרא "עיגולא מגו ריבוע". מצד האמת, יש למעלה מן הערכים שפע אינסוף, ושפע האינסוף הזה הוא בעגול, לכן זה "ריבוע מגו עיגולא". כאשר רבי יוחנן דיבר על סוכה עשויה ככבשן, כבשי דרחמנא, הוא התכוון לאותו שפע אינסוף, ולכן הוא דיבר על עשרים וארבעה בני אדם שמקיפים, כנגד עשרים וארבעה ספרי התנ"ך.
נדגיש שוב שבסוגיה הזאת החכמים לא התכוונו בכלל ללמד אותנו גיאומטריה, אלא רצו לתת לנו רמזים לסתרי תורה.