הרב אורי שרקי

ראש השנה - עין במר בוכה ולב שמח

אלול תשס"ח




ראש השנה הוא יום טוב, יום שמחה. כך אמרו נחמיה ועזרא הסופר: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נח' ח,י). זאת למרות שאת מחציתו הראשונה של היום עבר העם בבכי (שם שם, ט). גם בתורה, בפרשת אמור ובפרשת פינחס, נצטווינו לשבות בו ממלאכה ולהקריב קרבן מוסף. אך מלבד האיזכור של התרועה, שתוכנה אינו מפורש בתורה, אין זכר לכך שמדובר ביום של דין. ואכן אופיו של ראש השנה כיום של דין שנוי במחלוקת אצל חכמי המשנה (עיין בסוגיה בר"ה טז, א). הגדיל לעשות המהר"ל מפראג שכותב (תפא"י פרק כז) שהתורה לא הזכירה את הדין בראש השנה משום שהדין איננו סיבה לעשיית יום טוב, אלא לחרדה. כך, שאף על פי שהוכרע להלכה שביום זה האדם נידון, עם כל זה הוא גם יום של שמחה. עדיין לא ברור מהי הסיבה לחגוג בו. ככלל, לא קבעה התורה חיוב לציין יום כלשהו כיום טוב, אלא אם כן התרחש בו מעשה משמעותי בהיסטוריה של האומה, גם כאשר ידעו חכמי האומה מראש שתאריך כלשהו משמעותי מבחינת הארתו הא-לוהית.

מהו אם כן המאורע אותו אנו חוגגים ביום זה? אמנם דעת רבי אליעזר הגדול (ר"ה י, ב) היא שביום זה נברא העולם, אך אין בכך כדי לספק אותנו, הן משום שכבר קבעה התורה יום לציון הבריאה, והוא יום השבת, והן משום שרבי יהושע (שם יא, א) סבור שדווקא בניסן נברא העולם, ומה היה הוא מסביר לעצמו על מהות היום?

המאורע הלאומי שמוסכם לכל הדעות שהתרחש ביום זה הוא: "בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים" (שם). עולה מכאן שראש השנה הוא חג החירות של עם ישראל, יום שבו הורם עולנו מעל צווארנו. לעומתו, חג הפסח הוא היום שבו נכנסנו לראשונה לעול המצוות, על ידי עשיית קורבן פסח, תוך כדי סיכון חיינו מפני המצרים. חירות זו מובלטת עוד יותר בשנת היובל: "אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא: מראש השנה עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהם בראשיהן" (ר"ה ח, ב). ממש מעין עולם הבא!

מתוך כך מובן מדוע ראש השנה הוא יום שבו ממליכים את ה' עלינו. רק אדם בן חורין, חופשי מעול זרים, יכול גם לקבל את מלכותו של הקדוש ברוך הוא באמת. "עבדי הם, ולא עבדים לעבדים". החירות, הן החירות המעמדית והן החירות מן החטא, מפגישה את האדם עם מקור החיים: "המליכהו עליך תחלה ואחר כך בקש רחמים לפניו כדי שתיזכר לו, ובמה? בשופר של חירות" (ספרי במ' י,י).

ומכאן אל הדין. דווקא החירות, והפגישה עם ה' שהיא מזמינה, היא היא המעמידה את האדם בדין. כי בשעה שהאדם חוזר אל עצמו ואל מקוריותו, עולה מאליה השאלה האם הוא נאמן למה שציפה ממנו בוראו כשעלה במחשבה לפניו להיברא. כאן המבחן הוא בכל תוקפו. יחד עם השמחה העצומה של הזיכרון, הידיעה שלא נשכחתי על ידי הבורא, מופיעה החרדה מפני החשש לאי ההתאמה למצופה ממני. אלא ששמחה גדולה היא לנו שהדיין הוא בעצמו מקור החיים שלנו. כדאי לעמוד בדין אם זה לפני הבורא. "עין במר בוכה ולב שמח" (פיוט "עת שערי רצון" לרבי שמואל יהודה בן עבאס הנאמר לפני התקיעות).