הרב אורי שרקי
הרב צבי יהודה הכהן קוק
סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא
רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק, בנו ותלמידו המרכזי של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מהווה המשך ישיר של שיטתו. בעוד שהראי"ה כתב על נושאים רבים, וקשה היה לדעת מסביב למה העניין מתמקד, האם מסביב למחשבה הפילוסופית של הרב קוק, או מסביב לעולם ההלכתי שלו, או שמה מסביב לעבודת התפילה שלו, או מסביב לדרכי החינוך שלו, הרב צבי יהודה - מלבד היותו העורך הראשי של כתבי אביו, הבליט את הנקודה המרכזית שהיא קדושת המדינה.
זהו החידוש הרעיוני הגדול שאמנם גנוז בכתבי הראי"ה, אך בא לידי הבלטה בזכות השטח המעשי שדרכו דברים אלו הופיעו. למשל, הקמת המדינה, שהובחנה כגאולה, כשיבת ציון וכקיום דברי הנביאים, הינה אמירה ברורה של הרב צבי יהודה. כמו כן, הוא ראה במלחמת ששת הימים התקדמות משמעותית מאוד בתהליך הגאולה, והוא בירר את קדושת המדינה, קדושת צה"ל, קדושת כל העשייה החולית בארץ ישראל, וקדושת המעורבות הפוליטית בבנין ההתנחלויות, לא כמעשה נדל"ני סתמי של קניית קרקעות והושבת יהודים בהם, ואפילו לא כמעשה אסטרטגי המחזק את המדינה מול צבאות ערב, אלא כמפעל של שותפות מלאה בבנין הגאולה. ניתן לומר שעמדתו של הרב צבי יהודה, שבה תבע מראשי ממשלות ישראל שלא לסגת מן השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, הייתה חידוש רעיוני, שהרי מי שכבש את המקומות האלה הלוא הוא צה"ל, החילוני ברובו. הנה בא תלמיד חכם מן היישוב הישן, ובשם התורה תובע מדיניות. חידוש גדול זה שינה את התודעה הן במדינת ישראל והן בעולם כולו. עד היום, תוצאותיה של מלחמת ששת הימים עומדות במרכז כל העשיה הפוליטית והתרבותית במדינת ישראל ובעולם כולו, כשבמרכז ההכרה זו, ניצב הרצי"ה.
הרב צבי יהודה גם לימד אהבת הבריות גדולה: כתוב במסכת אבות (א, יב) "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", והסביר שאין הכוונה אוהב את הבריות על מנת לקרבן לתורה, אלא אוהב את הבריות מפני שהם בריות, ומתוך כך מקרבן לתורה, כי אם אני אוהב מישהו מובן מאליו שארצה את טובתו ואבקש לקרבו לתורה. לא משום שהוא דתי פוטנציאלי אני אוהבו, אלא מצד היותו בריה של הקב"ה.
תקופת חייו של הרב צבי יהודה משתרעת מסוף המאה ה-19, היישוב ההולך ומתחדש בארץ ישראל בתקופה טורקית, דרך מלחמת העולם הראשונה כששהה בשוויץ ובלונדון, המפגש עם הרב הנזיר תלמידו הגדול של הרב קוק, ההתכנסות בתוך ביתו פנימה כשהוא עורך את כתבי אביו לאחר פטירתו, ומשם הפך להיות ראש ישיבת מרכז הרב והשפיע על העשייה הציבורית בארץ ישראל, כשהוא נפטר קצת לפני הגירוש מחבל ימית תובב"א בתשמ"ב.
משנתו של הרצי"ה מהווה עד עצם היום הזה את הליבה הרעיונית של המהפכה האמונית, הדתית והחברתית בארץ ישראל.