הרב אורי שרקי
מידות הראי"ה - פחדנות (סיכום שיעורים)
מתוך הסדרה "מידות הראי"ה" בערוץ מאיר
בעריכת ר' אברהם כליפא
מידת הפחדנות מציינת את הצד הרע שבמידת הפחד, ולכן כולה רעה. כדוגמת מידת הרחמנות המציינת את הצד החלש של מידת הרחמים, שהיא מידה טובה, או כדוגמת מידת הענוותנות המציינת את הצד הקיצוני של מידת הענווה.
א. "הפחדנות ומורך הלב היא מדה מגונה..."
המידה הטובה היא מידת הגבורה. יש לציין כי הרמב"ם הינו מן היחידים מבין חכמי הביניים שהתייחס אל מידת הגבורה כאל מידה טובה, יתכן שאורך הגלות השכיח ממנוּ דבר זה.
בספר מאמרי הראיה מופיעה התכתבות בין הרב קוק לבין אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'), שהיה סופר דתי בתחילת המאה ה-20, דבר שלא היה מחזה נפרץ באותם הימים, מפני שרוב ככול מי שנגע בספרות חדשה היה יוצא מן היהדות האורתודוקסית. אז"ר כתב שלדעתו הספרות העברית החדשה צריכה לעסוק "אך ורק בעניינים של קודש ונצח", כל ענייני החולין אמנם כשרים אך יכולים להמצא באוצר הספרות של אומות העולם. עונה לו הרב קוק, וזה לשונו:
"יותר מדאי אדוני 'מחקת את הסאה' [צמצמת] בדרישתך מאת ספרותנו שתהיה מוקדשת רק לשאלות נצחיות. קשה היה לי להאמין שדברים כאלה, הנטולים מן החיים, יצאו מפי איש משכיל שכמותך היודע את העולם ואת החיים.
אבל מצאתי את הסיבה של מחיקת סאה זו ב"טומאה הרצוצה" של הגלות שעודנה מפרכסת בתוך נשמתך".
בהמשך ההתכתבות מבאר הרב מדוע התחיה הלאומית דורשת גם תחיה ספרותית: עם שקם לתחיה חוזר לכל ענייני החיים. שם כותב הרב שענייני הספרות והתרבות הם בכלל צרכי ציבור, וידוע שצרכי ציבור עומדים במדרגה אחת עם לימוד התורה, ולא עוד אלא שהקללה היותר גדולה של הגלות היא מורך הלב. כלומר המצב שבו אנו מתפחדים ומתייראים מכל גילוי חיים.
"...והיא הסיג הנמצא במדת יראת ד', שכל זמןשהיא כלולה בה לא תוכל להתכלל באהבה ובשמחה עד שתטהר ממנה".
ישנם אנשים דתיים יראי ה' מלאי פחדנות, והוא סיג שצריך לבערו מן העולם. הרב מתאר כאן תופעות חברתיות רחבות שהיו בימיו, אך בימינו ניתן לומר ששיבת ציון, הקמת צה"ל, השיבה אל החקלאות ואל הכלכלה שיחררו את עם ישראל במידה רבה מתופעה זו, למרות שהיא עדיין קיימת, אפילו בתחום המדיני-פוליטי.
ב. "הפחדנות היא יראה רעה,..."
כלומר היא הצד הרע של היראה
"... והיא מאבדת את הון יראת-שמים האמתית על ידי תערובתה, על כן צריכין להתחנך בחינוך של גבורה ואומץ לבב, ואז יהיה כלי מוכשר לקבל היראה שהיא בעצמה גבורה".
להבדיל מאשר אצל הגויים, שכשהם מתחנכים לגבורה הם הופכים להיות חיות, חיות מאורגנות בצבעים מבריקים אמנם, אבל חיות. אצלנו הגבורה מחוברת אל היראה, מפני שאנו יודעים שיראת השמים היא הנותנת לנו גבורה אמיתית. לפי הרמב"ם, ישנן אחד עשר מעלות של נבואה. שתי הראשונות אינן נבואה ממש אלא קרובות לה, ואחת משתיהן היא מידת הגבורה, שהאדם מוכן להעמיד את נפשו לתועלת רבים מן החסידים למטרה חיובית. וזה נמצא הרבה פעמים גם אצל גיבורי ישראל במלחמות שלנו המלאים גבורה ומסירות נפש, גם אם לא הניחו תפילין של רבנו תם.
ג. "הפחדנות הרפויה מוכרחת היא להסתלק מכל התחום השכלי,..."
בעוד שישנה זהירות ביחס למידות, למעשים, לרגשות, בתחום השכל הכל מוחלט: אין גבולות. כלומר אין לשאול האם מותר לשאול שאלה מסויימת, או לומר "זה טומאה השאלה הזאת", שהרי אין שאלה שאי אפשר לשאול. כמובן שצריך למצוא את דרכי הנימוס והמסגרת שבה השאלה תישאל, אבל היא צריכה בסופו של דבר להשאל. אדם המפחד משאלה, זהו סימן שהוא כבר יודע שתשובתו אליה שלילית.
אמנם אמר בן סירא "במופלא ממך אל תדרוש", וכוונתו היא: שאל את השאלה, ולאחר מכן יתברר לך ששאלה זו אין לה מקום. כלומר יש שאלות שאי אפשר לשאול לא מפני שהן אסורות, אלא מפני שבמהותן הן לא שאלה, לא שמלכתחילה אתה לא צריך לשאול. על מנת לדעת שיש תחום שאיננו עומד לשאלה, צריך קודם כל לדעת מה כן עומד לשאלה. למשל, אינו דומה ילד בן חמש שאינו יודע לפתור משוואה ריבועית לתיכוניסט שעוד לא למד לפותרה, שהרי הילד בן החמש אינו יודע מה זה, ואילו התיכוניסט יודע מה זה אבל יודע שהוא לא יודע לפתור. לכן יש סיכוי שפעם אחרת ידע איך לפתור.
לעיתים, ילדים שואלים שאלות גדולות, אך על הנשאל להתחמק מלתת תשובה, לא מפני שאסור לילד לשאול, אלא בגלל שתשובתו תובן על ידי הילד בצורה אחרת ממה שהתכוון המשיב.
בתורת הקבלה ישנו תחום הנקרא "רישא דלא איתידע". אומר רבי נחמן מברסלב: אלו השאלות הבלתי פתורות, כמו שאלת הידיעה והבחירה, או "נוח לו לאדם שלא נברא". הכוונה שאלו הן שאלות שבעולם הזה נשארו סתומות, אבל עתידות להפתח.
מצאנו תופעה מעניינת: יש אנשים שחושבים שהם עורכי הדין של הקב"ה ולכן חייבים לתת תשובה לכל דבר. למשל ביחס לשואה: "היתה שואה, זה חמור מאוד. מצד שני הקב"ה צדיק. אני חייב להציל אותו, אז אסביר בגלל איזה חטא זה היה". מותר גם להגיד אני לא יודע.
פעם הביאו למכון מאיר בחור חילוני על מנת שידבר איתי. הוא אמר לי: נכון שמכיון שאתה אדם דתי, יש שאלות שלא תשאל? עניתי: לא. ואז הוא התווכח איתי האם יש שאלות שאני לא שואל. אדם זה היה זקוק לכך שאהיה אדם נכה, על מנת שירגיש עליונות: הוא עצמו שואל כל שאלה, אבל הדתי הזה הוא דתי כי הוא לא שואל שאלות. אם היה שואל שאלות, כבר הכל היה מתמוטט... אדרבא, אם האדם מראש מפחד לשאול שאלות, זהו סימן שכבר מלכתחילה האמונה שלו אינה אמיתית כי היא איננה מתמודדת עם שאלה.
לכן הבן שאינו יודע לשאול הוא הגרוע מבין ארבעת הבנים: יש לו שאלה, אבל הוא לא יודע לשאול אותה. לכן אומרת ההגדה "את פתח לו", תלמד אותו לשאול. המחמך הבינוני היה אומר: איזה יופי, הוא לא שואל שאלות, אני אגיד לו את כל התוכן שעליו לקבל. ההגדה רואה בזה בעיה: אם הוא לא שואל אז אל תגיד לו כלום עד שתלמד אותו לשאול.
לעיתים, יש לפחדנות הרפויה תפקיד: עשויה להציל את האדם מן החטא, מטעות, או מסכנה. הרב מחדש כאן הרב שלמרות זאת, בתחום השכלי, אין שום תפקיד חיובי לפחדנות הרפויה, זאת משום שהשכל הוא זה שיכול להביא לאדם את כל הבהירות של עוצמת החיים. מבלי שכל בהיר ומבלי בירור השאלות עד תום, עלול האדם לחיות בערפל רוחני שבסופו של דבר יזיק לו.
"...כדי שיתגלה אור הא-להים במלוי אורו, במלא חופש של שם מלא".
"שם מלא" היא תפיסה בהירה.
יתכן שהרב יש רומז גם למינוח של תורת הקבלה:שם פשוט ושם מלא. שם פשוט למשל הוא שם הויה. שם מלא: אם במקום כל אות נכתוב את כל אותיות שם האות, כלומר במקום י' נכתוב יו"ד, זה שם מלא. לפי הרב כאן, השימוש בשכל מקבילה לפתיחה של השם הפשוט לשם מלא.
בספר בראשית נאמר: "אז הוחל לקרוא בשם ה'". חז"ל אמרו: הוחל, לשון חולין, שהתחילו לקרוא שם שמיים על העצים ועל האבנים, מפני שלהתחיל לקרוא בשם ה' ולא לגמור, זו עבודה זרה. כלומר החלו להגיד רק חלק מן השם, חלק מן הבהירות השכלית ולא כולה, וזו עבודה זרה.
"זאת היא תעודתה של שאיפת חופש הדעות..."
אחד הדברים שכולם רוצים זה חופש דעות. שמא תאמר, אם יש חופש דעות, יכולים גם להשמיע דברי כפירה! אלא שהרב מבאר מה גנוז בשאיפה של חופש הדעות, והוא הניצוץ האמיתי של השכל הטהור שדרכו אפשר להגיע לאמונה שלמה.
"...שהסיגים שלו היא הכפירה, הכפירה בכל קודש ובכל נשגב, בכל מה שלמעלה מההרגל והמוחש הגס והמטומטם, - ..."
יש מטריאליזם, כלומר האמירה שהכל חומר, כולל החוויות הרוחניות, הרגשיות והאינטלקטואליות, שניתן להסביר כריאקציה מולקולרית. הסברה זו באה מתוך שאיפה של חופש הדעות.
"...כשם שהפחדנות ויראת-הזועה המטלת אימים על השכל והמחשבה הבריאה, שהיא היא שרשה של עבודה-זרה ויסוד טומאתה,..."
בני אדם הגיעו לעבודה זרה משום שלא רצו לחשוב עד הסוף. אדם שחושב חלקית, פוגש את א-להים בצורה חלקית, וזה יסוד האלילות. הוא הדין לערכים שמתלווים לחיים הא-לוהיים כמו האהבה, החמדה, החמלה, עוצמה וכו', שיכולים כולם להיתפס בצורתם החלקית.
"...היא הסיגים של היראה הנמשכת מהאמון של המסורת הנובעת מהוקרת האבות והכרת כבודם".
למדנו שיש יראה, פחדנות ופחדנות רפויה: הפחדנות הרפויה יש לסלקה מן השכל. פחדנות סתם, אפשר לתרגם אותה בתור זהירות. יראה, זה עבודת ה', עבודה שלמה בנפש, "מה ה' א-לוהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' א-לוהיך". אך כמו בכל מידה, יש לה גם סיגים, שהם הם הפחדנות. מקור היראה באה מן הנאמנות למסורת: האדם גדל בבית אבא, שם יש מסורת, ויש יראה לחרוג מן המסורת. דבר זה מטבע האדם, שאין אדם בעולם שאין לו מסגרת שאליה הוא שייך, כל שכן אם מדובר במערכת ערכית של מסורת של דורות, שקיימת יראה טבעית מלצאת ממסגרת זו. הסיג הוא כאשר יראה זו מביאה ליראה מלחשוב. כלומר הדבר החיובי לתת כבוד למסורת מוליד קלקול שהוא הפחד המחשבי.
"אבל השורש העליון של נטיה זו..."
לכאורה יש הרבה תמימות בקבלת דברים במסורת רק בגלל שהם מסורת, לכן הרב מגלה לנו את השורש העליון:
"...היא ההכרה של איתנות הטבע הכללי של האדם,..."
דבר החוזר על עצמו כל הזמן מתייחסים אליו כאל טבע, לכן למרות שהאמונות מקבלות לבושים שונים, הן חוזרות על עצמן כל הזמן, ויש להתייחס אליהן כאל טבע.
"...כשם שהחכמה [המדע] מכרת את האיתנות של כל חק כולל,..."
כיון שבכל פעם שתפוח מתנתק מן העץ, הוא נופל, מסיקים באופן אמפירי שהוא חוק כולל, למרות שלא הוכח שזו התוצאה הבלעדית של ניתוק התפוח מן העץ.
"...כן היא מכרת בכל חופש והתגלות-לב את הנצח והאמת היהלומי שיש ביסוד יסודה של האמונה,..."
"יסוד יסודה של האמונה" הגרעין הקשה הבלתי משתנה. יתכן שצריך ללטש את היהלום הזה מידי פעם, אך היהלום הוא יהלום. כלומר יש יסוד קבוע עמוק מאוד בנפש האדם שלא תמיד יודע איך להתבטא במשך הדורות, אבל חורז את המסורות השונות.
חוקרי הדת שמו לב שהמקומות הקדושים מחזיקים מעמד יותר מן הדתות עצמן, למשל: מתחת ליסודותיהם של לא מעט מסגדים ישנים, ניתן למצוא כנסיה ביזנטית,שהיא עצמה בנויה על שרידי מקדש פגאני, שאם נחפור מתחתיו יתכן שנמצא מערה פרה-היסטורית עם מעיין, שהוא היסוד לקידוש המקום. כלומר יש לבני אדם תחושה שמקום מסויים משמעותי עבורם והלבושים הדתיים שאותם מקומות לובשים הינם משניים לעומת עצם הדבר.
היתה לכנענים תחושה מאוד חזקה של קדושת המקומות: התורה מצווה לחפש את העבודה זרה על מנת לבערה "על כל גבעה נישאה ותחת כל עץ רענן". חז"ל שואלים, מדוע התורה ציינה מקומות אלו דווקא, הרי יש לבער עבודה זרה גם אם היא תחת עץ יבש? אלא התורה נתנה לנו בזה אינדיקציה היכן לחפש עבודה זרה, "תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה נישאה". הכנענים לא היו סתם עובדי אלילים נבערי דעת, הם חיפשו מקומות טעוני אנרגיה רוחנית גבוהה.
בפרשת ראה כתוב: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו בהם הגויים". יש לשאול: איך ניתן לאבד מקום? אלא יש כאן הנחיה רוחנית לרוקן מקומות אלו מן התוכן האנרגטי שלהם המביא אותם לאלילות. לאחר מכן אומרת התורה: "לא תעשון כן לה' א-להיכם. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה". מה ההבדל בין "המקומות" לבין "המקום"? המקום, דהיינו הר הבית, מעולם לא היה בו עבודה זרה. בשעה שנבחר על ידי דוד ונתן, הוא היה מקום שלא נעבדה בו עבודה מעולם, ולכן היתה צריכה להיות התגלות לנביא כדי לזהותו. כלומר אין קדושתו נובעת ממעמקי הטבע, אלא באה ממעלה למטה, "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' ".
"...שתוך-תוכה הפנימי של הנקודה הראשית שלה היא כל כך בטוחה עליונה, אמיצה וחזקה, עד שכל המחשכים שיטפלו עליה לא יועילו כי אם להוסיף אורה,..."
ניתן לטעון כל מיני טענות של מחשכים על האמונה, שהרבה פעמים נכונות, אך למרות כל זאת, ישנה נקודה שנשארת בטהרתה.
"...וכל הספקנות והפקפוקים שיצברו בקרבה מדור לדור אשר יקיצו לאור הבקורת לתחיה ויתבלטו בהמון בתוך בדיות שאין בהן ממש, יוסיפו להראות את הזוהר הנעלה והגבורה הבלתי-גבולית הנמצאת בעומק יסודה,..."
כלומר, טוב שיש ביקורת על הדת, כגון ביקורת ספרותית, מוסרית, משום שזה מצחצח ומסיר מן האמונה את סיגיה כדי שרק היסוד בטהרתו יישאר.
"...עד שכל כך חיים יש בה, כל כך מציאות וכח-כל היא כוללת, באופן שהיא יכולה לתן חיים בגרעין מסותר שבה גם לגלי גלים של אפסיות ודממות-מות".
אותו יסוד פנימי של האמונה שאין הביקורת יכולה לעקור אלא אדרבה חושפת אותו, יכול להאיר את כל המחשכים של הייאוש. כמו שאמר רבי נחמן מברסלב: "אין ייאוש בעולם כלל".
"זהו עז הא-להים, המתגלה בבריאה בכל צדדיה, ביצר לב האדם ובתעופת שכלו, בכל חדרי דמיונותיו ובכל משטריו, הפרטיים והכלליים, ובכל שנויי הזמנים והתקופות, בעלייתם ובירידתם".
מצאנו בנביאים ובכתובים שימוש בביטוי "עוז" ביחס לא-להים. העוז היא השאיפה של ההתגלות המופיעה באחד משני צינורות התורה או האומה. כתוב במכילתא: "אין עוזי אלא תורה, דבר אחר אין עוזי אלא מלכות", כלומר העוז מופיע דרך התוכן או דרך הכלי, ודוחף באופן הדרגתי עד שהוא מתגלה. עוז זה, מתגלה "ביצר לב האדם", דהיינו המוקד הספונטני רגשי, "תעופת שכלו" דהיינו המוקד האינטלקטואלי, "חדרי דמיונותיו" המוקד הדמיוני, הכולל את הכוח האומנותי, "ובכל משטריו" דהיינו המוקד החברתי.
לסיכום, ביאר לנו הרב שישנה מגמת התגלות המולידה את המסורות, שדרכן נמסר יסוד יהלומי שהוא היסוד לתחושה שיש להרבה בני אדם שצריך לכבד מסורות, למרות שיש לכבוד המסורת נגזרת שלילית, הפחדנות הרפויה.
ד. "הפחדים הם פתיות גמורה, אין לאדם לפחוד כלל כי-אם להזהר, יותר שהוא פוחד הוא נופל, וכשהוא מתפחד, מעצם הפחד בא לו המכשול".
פחדים הינם סוג של הכשלה עצמית. שמא יאמר אדם: הרי אני מפחד, אולי זה צודק? אומר הרב שהפחד הוא חולשה. אמנם צריך האדם זהירות, דהיינו מודעות שדבר זה מסוכן ודבר זה אינו מסוכן, או שיש לעשות את הדברים לפי סדר מסויים, אך לא מעבר לזה.
"על כן צריך הוא להתגבר בשכל לדעת שאין לו כלל ממה להתפחד".
יש ביטוי של רבי נחמן מברסלב: "דע שכל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר שלא להתפחד כלל", כך המקור. "להתפחד" דהיינו לגרום לעצמו לפחוד. גם בתנ"ך מצאנו את הביטוי לפחוד ואת הביטוי לפחד, "אשרי אדם מפחד תמיד". "לפחד" פירושו להיזהר, ואילו "לפחוד" הוא מה שאנו מכנים בעברית מודרנית לפחד.
"כל ציורי הפחד הנם רק צבעים פזורים מציור גדול שצריכים להשלימו,..."
האדם מפחד משום שהוא רואה את הדברים בחלקיות, אך מצד האמת אין מה לפחד.
"...וכשממלאים אותו הם מצטרפים לכולו להמשיך בטחון גדול ועצום מאד, הממלא את כל הנפש עז וגבורה. והמזיקין עצמם וכל צללי בלהותיהם מתהפכים לכחות מסעדים ועוזרים, המשמחים ומרחיבים את הדעת, ומציאות הרע והקלקול שבהם כלה לגמרי, ומרץ-החיים שבהם מתהפך לכח מעודד באומץ קודש, וששון ושמחה ישיגו, וחדות ד' מעוזכם".
הרב מדבר כאן על הפחד המחשבי, שגורם לאדם לצמצם את מרחב החיים שלו ואת רוחב הסתכלותו. דבר זה הוא טעות חמורה, משום שדווקא מתוך העדר פחד מחשבי, ישנה אפשרות להגיע גם לאמת. אבל אם מפחדים מלחשוב, בטוח שלא משיגים את האמת, ואז חלקקי אמיתות שהאדם דבק בהם הופכים להיות למפלצות מאיימות שמקטינות את נפש האדם ומביאות אותו בוודאי לטעות.