הרב אורי שרקי
מידות הראי"ה - צניעות (סיכום שיעורים)
מתוך הסדרה "מידות הראי"ה" בערוץ מאיר
בעריכת ר' אברהם כליפא
הצניעות לכאורה איננה דבר טבעי לאדם, שהרי הקב"ה ברא את האדם ערום, ובעקבות החטא, הגיעה הבושה לעולם, וצריך היה האדם לכסות את גופו.
במערכת היחסים שבין נשים לגברים, קיימות מחיצות מסויימות, כולל מחיצת הלבוש, שיש לשאול מה מקומן: ניתן לומר שמכיון שירד האדם ממדרגתו הראשונה בעקבות החטא, אין הוא מסוגל להשיג שום מעלה מוסרית ללא שמירה על הצניעות המתבקשת מן הבושה הזו.
"מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם,..."
מצד שני יש בצניעות פגיעה בישירות של היחסים שבין אדם לחבירו ובין איש לאשה.
"...ומתוך-כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכחו החלש יגרמו לפרוץ במדת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחמרי. מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים, היה ראוי להיות שוה בין המינים,..."
אותו אופי של שיחה של ידידיות של איש כלפי איש היה צריך להיות מצוי בין איש לאישה.
"...אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מדת דרך-ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אשה".
הלכה: אסור לאדם לשאול בשלום אישה, למרות שמן הראוי לדרוש בשלומו של כל אדם. מעניין לראות את דברי הרמב"ם באגרתו לתלמידו ר' יוסף ב"ר יהודה, שאחרי שמסר לתלמידו דרישות שלום ממכריו, מוסיף הרמב"ם: "ואף על פי שאסרה ההלכה לשאול בשלום אישה, הברכה לא נאסרה, ואתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום". כלומר הרמב"ם מברך את אשתו של תלמידו בשלום ולא דורש בשלומה, כלומר מצא הרמב"ם דרך להיות נחמד תוך כדי שמירת על גדר חכמים.
"הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים כי-אם מפני התכלית הכללי היפה".
אדם שיזלזל בבני המין השני מראה שלא הבין את מהות מידת הצניעות, ולכן האנשים הצנועים באמת הם הינם חכמים גדולים, ויודעים להשתמש בחכמה על מנת לא לפגוע במין השני. מסופר על הרב שלמה זלמן אוירבך שפעם ישב באוטובוס ובאחת התחנות התיישבה לידו אישה שלא היתה לבושה בכל מלוא השלמות של הקפדה על הצניעות. עמדו לפניו מספר אפשרויות: להקים אותה, לא יעלה על הדעת. לעבור לספסל אחר, הרי היא תיפגע. ולכן עשה כאילו שהגיע לתחנה המבוקשת, ירד, ועלה לאוטובוס הבא. אמנם תחבולה זו עלתה לו בכרטיס נוסף, אבל היה שווה לעשות כן כדי שלא לפגוע בבת ישראל. מסופר על הרבי מלובביץ' שפעם הלך על המדרכה, והיו שתי ילדות משני צידי המדרכה. הוא פנה לילדה האחת ולחש לה: החברה שלך לבד, כדאי שתלכי לשחק איתה כדי לשמח אותה.
יש לציין שקיימת בחברה המודרנית הרבה מן הצביעות, שמצד אחד מתירה להתלבש באופן מסויים, ומצד שני מתפלאה שיש בעיות במשפחה.
כתוב בשו"ע (אה"ע סי' כא, סע' א): "צריך אדם להתרחק מן הנשים מאוד מאוד".
על דרך הלצה שאלו מדוע כתב רבנו יוסף קארו את המילה מאוד שתי פעמים ולא שלש? משום שהוא סבור שלא צריך להתרחק כל כך הרבה. כלומר: אם כל עולמו של האדם הופך להיות עולם של הפרדה במקום להיות עולם של צניעות, האדם מאבד כל צניעות פנימית, משום שהדבר היחיד שיעניין אותו הוא אורך החצאית וגובה המחיצות.
התלמוד אומר (קידושין פא, א): "סקבא דשבתא ריגלא". פירושו, הזמן הרקוב ביותר של השנה הוא השבתות שבהם היו הרבנים דורשים דרשות גדולות, משום שכאשר ההמון היה יוצא מן הדרשה, היו הגברים והנשים מתערבים ברחבה ובאים לידי קלות ראש. אם כך, עולה השאלה: מדוע לא ביטלו דרשות אלו? או מדוע לא התקינו מחיצה ברחבה! אלא שיש כאן חשבון סמוי ועמוק: על מנת שהעולם יתייצב, צריך לתת מקום ליצר הרע, אך לא מקום לגיטימי. אם יתעלמו מן היצר הרע של האנשים, הוא בהכרח יפרוץ ממקום אחר, מפני שהגזמה בהפרדה גורמת להתעוררות היצרים והמחשבות.
מעשה באחד מבתי הכנסת שבזמן החזרת ספר התורה להיכל העבירוהו ליד עזרת הנשים כשהוילונות פתוחים, כמנהג הספרדים, ואחת הנשים הושיטה ידה כדי לנשק את ספר התורה. היה שם בעל תשובה שיצא מגדרו כשראה זאת. התלונן לרב הקהילה, שהשיב לו: לא ראיתי, אני הסתכלתי בסידור...
מתוך העיסוק בצניעות מתוך התרחקות של המינים זה מזה, עובר הרב אל הצניעות בדעות:
"דוגמתם של דברים אנו מוצאים בדעות, התרחקות הראויה וכמעט מוטבעת שלא לתור אחר מחשבות המרחיקות את המעמד המוסרי, לפעמים נראה שדוחקים את חופש הדעת, אבל מי שמכיר התכלית יבין את יקר ערך ההגבלה, ויקבל אותה באהבה".
מסופר על הרב צבי יהודה, שבהיותו נער בן 15, רצה לקרוא ספר של פילוסוף צרפתי, אך אביו הרב אברהם יצחק סבר שלא ראוי שיקרא אותו בגיל צעיר כל כך. נכנס הרב צבי יהודה לחדר השירותים ויצא כשגמר לקרוא את כולו.
לפעמים רב מורה לתלמידו שלא לקרוא ספר מסויים, לזמן מסויים. הרי ברור שאין שום דבר שאי אפשר שלא להפגש עימו לעולם. כל גדולי האומה עסקו בכל החכמות ובכל האפיקורסויות שבעולם, אלא שהכל עניין של סדר. כשם שמצאנו דחיית מידת דרך ארץ מפני מידת הצניעות, כך מצאנו דחייה מסויימת של חופש הדעת מפני התכלית הנעלה והיפה שלא ליפול ממעלתו המוסרית.