הרב אורי שרקי
הספר "אורות התורה" לראי"ה קוק
פרק ה' - אותיות התורה
סיכום שיעורים, מתוך סדרת שיעורים במכון מאיר
בעריכת ר' אברהם כליפא
יש למילה 'אות' מספר משמעויות. הראשונה והפשוטה, היא סימן. השניה, היותר פנימית, היא שהמילה אות באה מן הפועל לאתות, ששורשו א.ת.ה, ופירושו 'לבוא', כמו 'אתא' בשפה הארמית וכלשון הכתוב בפרשת וזאת הברכה (דברים לג, ב) "וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ". לפי זה, 'אות' הוא: מה שבא.
אם נעמיק עוד, נגיע למשמעות שלישת: המילה אות באה גם מן השורש א.ו.ה, דהיינו רצון, כלשון המשורר (תהלים קלב, יג) "כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ". האות אינה אלא רצון שקיבל צורה, ועלינו לברר מהו הרצון הזה שעומד מאחרי הצורה. לכן כל פעם שחכמים מדברים על אותיות, הם מתכוונים לאבני היסוד של הרצון.
לפי זה עולה כי 'אותיות התורה' הן הן אבני היסוד של הרצון המתגלה בתורה.
פסקה א'
"כשהנשמה מתקשרת באורה העליון של תורה,..."
כלומר צופה בנוכחות ה' בתורה.
"...נעשים כל הפרטים הקטנים חביבים חיבת נשמה,..."
ישנם מספר אופני לימוד תורה: יש אדם שמתקשר לאור התחתן של התורה, כגון שהתורה אומרת לו רק מה שהוא צריך לעשות. דבר זה חשוב מאוד, אבל קטן, זה האור התחתון של התורה. ויש אדם שמתקשר לאור העליון, שהוא המגמה הכוללת, הכוונה הכללית.
אם יידע האדם מהי המגמה הכללית של התורה, או בלשון הרב "הנשמה מתקשרת באורה העליון של התורה" ממילא הוא יראה את כל הפרטים באור אחר ממה שהוא ראה אותם עד כה. לא רק הדרכות מעשיות, מה הוא צריך לעשות, לחשוב ולהרגיש, אלא התפרטות של תכנית אחת גדולה. אז, כל הפרטים האלה הופכים להיות חביבים חיבת קודש, "חיבת נשמה", במובן של האור הכללי.
"...וחשק התורה מתפשט על כל אות ואות מדקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וכל הרחבותיהם והסתעפיותיהם".
ממילא החשק שלי ללמוד תורה הולך ומתפשט.
אדם שאינו קשור לאור הכללי של התורה, אינו מסוגל לכלול בבת אחת את כל הפרטים. אך אם האדם מחובר אל האור הכללי של התורה, ככל שילמד יותר, כך הוא ישתוקק ליותר פרטים ופרטי פרטים, מכיוון שהאותיות הופכות להיות גילויי חיים.
משל למה הדבר דומה, לאדם שמאוד מחבב את חבירו, וכל פרט השייך לחברו חביב לו, לכן הוא שמח כאשר הוא רואה את אותיות שמו של חברו. אך דבר זה אפשרי רק בגלל שהוא מכיר את חברו.
פסקה ב'
"השמחה שהתורה משמחת את האדם..."
אדם שלומד תורה שמח. אם הוא שמח מכיון שהתוכן של התורה הוא תוכן שכלי מעניין ומאתגר, הרי ששמחה זו אמורה היתה להימצא בלימוד כל תוכן שכלי בעולם. אם הוא שמח מכיון שהתורה אומרת לו מה לעשות ונותנת לו כיוון ברור, הרי שמצאנו בעולם משנות מוסריות או מכלולי חוקים המנחים את האדם. אם כן מה נשתנתה התורה שיש בה שמחה מיוחדת?
"...באה מרוב האורה שבאותיות התורה..."
במשנתו של הרב, 'אור' הוא הסתכלות, מבט. 'אורה', זה מקור האור. כלומר יש השפעה של דעת דרך האותיות, וכמאמר חז"ל "אותיות מחכימות".
באותיות אלה, גנוזה הארה אין סופית, תוכן עליון של חכמה, יושר, אמת ורצון. כשאנו ממשמשים באותיותיה של התורה, אנחנו מבינים שהדברים יותר עמוקים ממה שחשבנו. משל למה הדבר דומה, לגחלים עוממות. ככל שמהפכים בהן, הן מתלהטות. כך התורה, ככל שמעמיקים בה, מגלים עומקים חדשים.
"...שהם מלאים חיים של עונג אלהי, והם ממלאים אור חיים ושמחת עדנים את הנשמה במילואה".
זאת משום שהשפה שבה מדברת הנשמה היא שפת האותיות הללו. ביארנו לעיל שהאותיות הן אבני היסוד של הרצון, והנה גם נשמת האדם עשויה מרצון, ואם כן יש בנשמה עצמה הרבה אותיות. כיון שגם התורה מלאה באותיות, יש מפגש בין אותיות הנשמה לבין אותיות התורה, ואז מתהווה "תסיסה הרת עולמים" (אורות, ארץ ישראל ז).
"ויותר ממה שהשמחה נובעת מעצמיותם של האותיות, שכבר נקלטים הם בנשמה, הרי היא נובעת מהחיים הרוחניים האדירים, שהם הולכים ומשתפכים ממעינות העליונים, שהם הרבה יותר נשגבים מהאותיות שנקלטו בנשמה הניכרת".
עוד לפני האורה הנקלטת באותיות, יש אורה אינסופית בלתי נקלטת באותיות, והיא השורש של האורה המצומצמת המתגלה באותיות. כלומר, האדם יודע שמה שהוא קלט אינו אלא הקצה של דבר גדול יותר. דבר זה משמח אותו עוד יותר מכיון שהוא נוגע במה שמעבר להכרתו. יש לו צער על זה שהוא לא יכול להקיף אותו, אבל יש לו בכל זאת מגע מסויים, והמגע הזה יקר מכל דבר.
יש לשים לב שכל האותיות העבריות בנויות מיו"דים ווא"וים. יו"ד, זו נקודה. וא"ו, התפשטות. כל הרצונות הם צמצום והתפשטות.
בכל בוקר אנחנו מברכים על מצוות לימוד התורה בנוסח "על דברי תורה" או "לעסוק בדברי תורה". מדוע נוסח הברכה אינו "על לימוד תורה"? מבאר המהר"ל, שאם היינו מברכים בנוסח זה, רוב הפעמים זו היתה ברכה לבטלה. שהרי 'ללמוד' פירושו לכוון לאמת, ומי יודע אם הוא כיוון אל האמת? "כי דרך האמת רחוק משימצא". לפעמים האדם מכוון לאמת, אבל רוב הזמן, לא. לכן נוסח הברכה הוא "לעסוק בדברי תורה". המודעות לכך שמה שהאדם לומד, זה רק 'התעסקות' ולא תמיד לימוד המכוון אל האמת, מחברת אותו אל התורה בגודלה. זה מה שהרב אומר: דרך האותיות אנו מגיעים לאור היותר גדול שמעבר לאותיות.
"ואור השמחה העלומה שלהם היא גדולה, וממולאה נחת ועונג נפלא,..."
יש שמחה גלויה שבאה לאדם מתוך מה שהוא קלט בנשמה מהאותיות, ויש שמחה עלומה ממה שמעבר לקליטה שלו.
"...אשר כל חפצים לא ישוו בה".
אומרת הגמרא במס' מועד קטן (ט, ב) שכתוב אחד אומר "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" (משלי ג, טו), משמע שחפצי שמיים ישוו בה, אך כתוב אחר אומר "כל חפצים לא ישוו בה" (שם ח, יא), משמע אפילו חפצי שמיים לא ישוו בה! מתרצת הגמרא: כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.
פסקה ג'
יש שנטו להתייחס לפסקה זו כאל 'פסקת הבטלנים', שהרי הרב אומר שלפעמים לא צריך ללמוד תורה... אבל יש לדייק בדברי הרב: יש אדם שאינו לומד תורה כי הוא במעלה נמוכה, הוא למטה מן התורה. אבל יש גם אדם שלא יכול ללמוד כי הוא למעלה ממנה; הוא מלא וגדוש בתורה, והוא צריך לעכל את כל התוכן הזה. משל למה הדבר דומה, לאדם שמילא כרסו ואינו מסוגל לאכול עוד.
בפסקה הקודמת למדנו שיש שמחה על קליטת אותיות התורה בנשמה, ויש שמחה, עלומה יותר, על זה שהאדם בא במגע עם תוכן שאין לו יכולת להקיף אותו אבל יודע שהוא קיים. כשהשמחה הזו מאירה באדם, הוא לא יכול ללמוד תורה, משום שהלימוד הוא מצד האותיות, וכאן מדובר על הארה שלמעלה מן האותיות.
מעשה ברב צבי יהודה הכהן קוק, שישב בביתו. הבחור שהיה משמשו, לאחר שראה שהרב אינו עושה דבר, שאל אותו: אולי כבוד הרב רוצה ספר? השיב לו הרב: לא. לאחר זמן מה, רואה הבחור שהרב עדיין לא עושה כלום, שוב שאל את הרב, והרב שוב ענה לו בשלילה. הבחור, שהיה בחור ישיבה, וכאב לו לראות אדם שלא לומד תורה, לכן הוא שוב פנה אל הרב ושאל: אולי הרב רוצה ספר 'לעיין'? השיב לו הרב צבי יהודה: אני כולי עיון! אתה חושב שאני לא לומד?? אני לומד, אבל אני לומד לא במדרגה שלך. אני מחובר אל ההארה הכללית של התורה, שהיא למעלה מן האותיות, והיא לא יכולה לבוא לידי ביטוי בעיון בספר.
מספרים על הגאון מוילנא שהחל מגיל ארבעים, הוא כבר לא היה לומד מתוך ספר, אלא לומד מתוך ספר תורה כתוב על קלף. משום שהוא ידע את כל התורה כולה, ולא היה זקוק לכל הספרים, הוא היה למעלה מזה.
"לפעמים אי אפשר לאדם ללמוד מפני שהוא עומד במעלה כזאת, שההארה הכללית של למעלה מן האותיות היא זורחת עליו, ואי אפשר לו לצמצם עצמו באותיות הלמוד. וכשמקבל את ההארה הזאת בקדושה ובענוה, זוכה אחר כך ללמוד בשמחה גדולה ובהבנה זכה מאד".
אומר כאן הרב שיש לפעמים בנשמתו של האדם הארה הבאה מכוח המישור שלמעלה מן ההשגה. יתכן מצב שאין האדם מסוגל ללמוד מפני שהוא במעלה כזו שההארה הכללית שמעל האותיות זורחת עליו.
אמנם מצאנו אנשים מלאים בתורה שבעקבות הארה מעין זו התמלאו בגאווה ונפלו למחוזות רעים, אבל אדם שמקבל אותה בקדושה וענוה, שמתוך כך הוא מרבה שקידה עצומה בכל חלקי התורה.
יהודי שלמד בישיבת מרכז הרב הישנה ברחוב הרב קוק, סיפר שפעם אחת, לאחר תפילת ערבית של יום כיפור, יצא מבית הכנסת כאשר האדם היחיד שנשאר, היה הרב הנזיר, שבדיוק התחיל לשיר "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם וכו'". למחרת בבוקר, השכים להגיע לבית הכנסת ומצא את הרב הנזיר באמצע לשיר את אותו השיר. הרב הנזיר לא היה בטלן, אלא היתה לו ביום כיפור התעלות נשמה גדולה כל כך שהוא לא היה מסוגל ללמוד תורה מתוך אותיות, כי אם מתוך הזדהות עם טהרתם של ישראל.
פסקה ד'
""סוסי אש - אינון אתוון דאורייתא" , (ע' הקדמת תקוני זוהר, תנד"א פ"ה), במה שאין האדם משיג מעומק הרעיון בכחו העצמי, מתגדל כח היצירה ע"י חבורו עם האות שבתורה, ועולה הרבה יותר מכחו, כמהירות הנסיעה ובטחונה ע"י הרכב. יש רגלי, שהולך בכח עיונו בענינים העיוניים שבתורה בדרך כלל, ואינו נעזר במובנם של הענינים על ידי אותיות התורה.
ויש מי שאין בו כח ללכת רגלי, והולך על אתוון דאורייתא גם באותם הענינים שהם פשוטים וראוי לאדם בריא ללכת בהם רגלי בכחו העצמי.
ויש שכל מקום שיש בכח ללכת רגלי הולך, ומשתמש באתוון דאורייתא לא מפני חולשתו כי אם כרוכב על סוס לכבוד, כדי לעטר יותר את הענינים, או לרכוב במקום שאי אפשר לבוא שמה על ידי כח עצמו כי-אם על ידי צירוף הדרישה לאותיות התורה".
כלומר יש רעיון מסויים שהוא אמיתי מצד עצמו, ואין צורך לחפש לו מקורות בגמרא או בראשונים. מכל מקום ציון המקור מוסיף לו תפארת, מעטר את הרעיון באתוון דאורייתא.
הייתה מדיניות שונה בין הרב לבין בנו, הרב צבי יהודה, ביחס לניסוח הרעיונות. הרב היה כותב כמעט ללא ציון מקורות. הוריו כתבו לו שאם יפרסם את מקורות דבריו, יפסיקו לבקר אותו. ענה להם הרב שאמנם הוא יכול להוסיף מקורות, אך הדבר לא ישכנע אותם, משום שצריך להיות במדרגה מסויימת על מנת להבין שזה מה שכתוב במקור שצויין. לעומת זה, אחרי שכבר הופיעה ההארה הגדולה של תורת הרב, הרב צבי יהודה עסק רבות בהבאת מקורות, על מנת להראות שדברי הרב אינם רגשות ליבו אלא דברים הלקוחים מחכמינו ורבותינו.