כיצד ניתן לחנך לאחריות?

הרב אורי שרקי

כיצד ניתן לחנך לאחריות?

תשע"א

א. הדגשת הבחירה החופשית

בתלמוד הירושלמי במסכת יומא (פ"ו ה"ד) מובא הסיפור הבא: חכם אחד, רבי חגא ישב לפני רבי מנא ביום הכיפורים [=יום צום]. אותו חכם היה צמא מפאת הצום ומתוך חולשתו שאל את רבי מנא אם מותר לו לשתות. אמר לו רבי מנא: שתה. לאחר זמן מה חזר אליו רבי מנא ושאל: האם שתית? והחכם ענה: לא. מרגע שהתרת לי לשתות כבר לא הייתי צמא.

סיפור זה חושף בפנינו עיקרון חשוב: ברגע שרבי מנא התיר לאותו חכם לשתות הוא העמיד אותו על חומרת האחריות שלו. כל זמן שאותו חכם סבר שהוא מנוע מצד ההלכה הפורמאלית לעשות את העבירה, הייתה לו מלחמה עם היצר – שכן אם ההלכה היא גורם חיצוני שחזק ממנו וקובע את התנהגותו, ניתן לומר זאת באותה מידה גם על היצר. אולם אם הדבר מותר ורק נתון לבחירתו – אין בתמונה גורם שחזק ממנו; הן הרצון לטוב והן הרצון לרע תלויים אך ורק בו.

במספר מקומות מביא התלמוד את דבריו של רבי אילעא הזקן:

"אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים [=בגדים שחורים, מכאן שיהודים אינם לובשים בגדים שחורים...] ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא"

רש"י (גדול מפרשי התנ"ך והתלמוד, 1040-1105) מבאר שעדיף שאותו אדם יעבור עבירה של כניעה ליצר בצנעה, מאשר שיחלל את שם ה' ברבים. אולם בעלי התוספות (פרשני התלמוד באירופה בימי הביניים) מזדעקים ואומרים: חס ושלום! ודאי שלא הותר לאותו אדם לעבור עבירה, אלא לבישת השחורים ושינוי המקום יגרמו לו בסופו של דבר להימנע מעבירה. נראה שלמסקנה ראוי לומר לו את פירוש רש"י – שמתיר לו לעבור עבירה – על מנת להצביע על הבחירה הנתונה בידיו, משום שבאופן זה הוא ינהג כפירוש התוספות ויימנע ממנה...

ב. יצר הרע אינו ישות עצמאית

מדברים אלו גם עולה שהדימוי של יצר הרע כישות עצמאית הוא השלמה עם הרֶשַׁע: האדם בוחר להיכנע לרע, ועל ידי דימוי זה הוא מנסה להסיר מעליו את האחריות. הרמב"ם, בקביעתו המפורסמת (הקדמה למסכת אבות, פ"א): "דע שנפש האדם אחת", בא למנוע את המצב שבו האדם אינו רואה בכל כוחותיו ביטוי של אישיותו, במעין פיצול אישיות מוסרי. מצב זה מתבטא לעיתים בניסוחים כגון: 'יצרי הביאני לידי חטא' או 'יצרי גבר עלי', 'זה חזק ממני' – בעוד שמצד האמת הביטוי 'יצרי הביאני' הוא אופן אחר לומר: 'אני רציתי'.

זוהי כוונת חכמים בפירושם לפסוק: " 'בכל לבבך' – בשני יצריך". האדם מצוי מעל לשני יצריו, ומסוגל להפנות אותם לעבודת ה'. חז"ל ביטאו זאת היטב במדרש (קהלת רבה ה, א):

"הרשעים ברשות לבם, שנאמר: 'ויאמר עשו בלבו', 'ויאמר ירבעם בלבו'; אבל צדיקים לבם ברשותם שנאמר: 'והנה היא מדברת על לבה', 'ויאמר דוד אל לבו', 'וישם דניאל על לבו', ודומים לבוראם שנאמר: 'ויאמר ה' אל לבו'"

כוונת הדברים ברורה: ה"לב" מכוון לכוחות הנפש, וה"רשות" מציינת את החירות של האדם. הצדיק מחליט לממש את חירותו, הנתונה לו מפאת הידמותו לבוראו, בעוד שהרשע מציב את עצמו במעמד של מקבל תכתיבים מכוחות נפשו.

אין להיכנע לצו ההשתוקקות הטבעית, ומנגד – אין צורך לעקור אותה, אלא יש להשתמש בה בתבונה לשם השגת מטרותיו של האדם.

ג. העברת האחריות למתחנך

בקרב מחנכים מופיעה לעיתים קרובות התנהגות הפוכה מהסיפור שהובא לעיל. מרוב דאגה למצבו הרוחני של המתחנך הם נוטים ליטול ממנו את האחריות – וברגע שאדם מרגיש שהאחריות למעשיו אינה שלו, הוא מתנהג בהתאם.

בבית הספר התיכון יושבים אנשים שכבר מזמן הגיעו למוּדעות מלאה וליכולת לבחור באופן חופשי, אולם השדר שהם קולטים ממערכת החינוך הוא: "אתה יושב פה על פי החוק" או "אתה כאן משום שההורים שלך החליטו" או "אתה כאן משום שכך מקובל בחברה". שדר זה גורם לכל מתחנך פוטנציאלי לומר לעצמו: "זה נכון, אני לא בחרתי להיות פה. יכול להיות שהייתי מעוניין ללמוד, אבל עכשיו זו אינה אחריות שלי. לכן כדאי מאוד שהמורה ירתק אותי, אחרת אני אפריע".

כהורים או כמורים יש לנו רק אחריות אחת, והיא: לספק את המידע הנכון. אין לנו שום אחריות (וגם יכולת) להחליט במקום המתחנך. השאלה אם אדם מסוים יהיה צדיק או רשע תלויה אך ורק בבחירתו החופשית – והפיכת הלימוד וההתנהגות המוסרית בבית הספר התיכון לחובה במקום לזכות היא פתח לחוסר בגרות מתמשך.

מנגד, לתלמיד יש חובה של "עשה לך רב", שכן התקדמות רוחנית תלויה גם בקבלת סמכות. קבלת הסמכות איננה ציות עיוור או השתעבדות, אלא ציר שאליו האדם יכול להתייחס.

הרב יהודא אשכנזי (ממנהיגי יהדות צרפת, 1922-1996) היה נוהג לומר שחובת הרב כלפי התלמיד היא דברי המשנה באבות (א, א): "והעמידו תלמידים הרבה". מדוע נקטה המשנה בלשון "והעמידו" ולא "ולמדו"? משום שעל הרב מוטלת החובה שהתלמיד יידע "לעמוד על הרגליים" שלו, ואת זה – לעשות הרבה. הפיתוי של הרב ושל המחנך הוא להשאיר את התלמיד קרוב אליו, בתוך מסגרות החינוך שלו, אולם חובתו היא להפוך אותו לאדם עצמאי.