הרב אורי שרקי
דעת תבונות - שיעור 10, פסקה מ' - להבין את הנהגת ה' בעולם
סיכום שיעור 10 מתוך סדרת שיעורים (מכון מאיר, תשע"ח-תשע"ט)
סיכום: דוד מימון כהן
עוד לא עבר את עריכת הרב
(מ) אמר השכל: יותר ממה שאמרת, אומר לך בעניין זה. כי אמת הוא ודאי שהקב"ה היה יכול לברוא עולמו בדרך כל - יכולתו בלא שנוכל להבין במעשיו לא נמשך ולא קודם, לא סיבה ולא מסובב.
הקב"ה היה יכול לברא את העולם שלנו כעולם אבסורדי שבו לא היתה לנו יכולת להבין שום דבר ממה שקורה בו, ואז המאמינים היו אומרים שהשגחת ה' היא למעלה מהשגת האדם, כמו שנטען באסלאם, או בפילוסופיות מסוימות הטוענות שהעולם הוא חסר משמעות במהותו. רמז לאפשרות כזו ניתן למצוא במסכת אבות, שם נאמר (פרק ה', משנה א'): "בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת". עולם שנברא בעשרה מאמרות הוא בעל היגיון גלוי, ואילו עולם שנברא במאמר אחד הוא חסר היגיון גלוי. נסביר את העניין לפי הפירוש "דרך חיים"של המהר"ל מפראג על מסכת אבות.
המספר עשרה, לפי חכמי המשנה, מייצג מערכת אורגנית - כמו גוף האדם, למשל - בה החלקים השונים קשורים זה לזה. זה יוצר היגיון גלוי, כי במבט וחקירה על אלמנט אחד ניתן יהיה להבין את האחרים. המהר"ל מפראג מסביר שהמספר עשר מציין שני דברים הופכיים. מצד אחד, הוא מציין את הריבוי הגדול ביותר, כי זה המספר הגדול ביותר בבסיס העשרוני שיש לו שם ייחודי משלו שאינו מורכב (כמו, למשל, אחת-עשרה). מצד שני, המספר עשר מיוצג בעברית על ידי האות יו"ד שהיא נקודה קטנה. מערכת אורגנית היא גם קטנה וגם מרובה. כאשר מביטים במערכת אורגנית, בכללות זה אחד, ובפריטים זה הרבה.
אילו העולם היה נברא במאמר אחד, הריבוי היה מתקיים ע"י התרחקות מהאחד, כמו שנאמר (ירמיהו כ"ג, כ"ט): "כְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע"- על ידי מכה אחת בפעם אחת נוצרים כל הריבויים של העולם כולו ('רסיסים של הסלע'), ובמצב כזה מאוד קשה להבין מה הייתה המכה הראשונית. בעולם כזה, לא ניתן היה להבין את ההיגיון שבו - בניגוד לעולם שנברא בעשרה מאמרות שהוא בעל היגיון גלוי.
ממשיך הרמח"ל:
כי אמת הוא ודאי שהקב"ה היה יכול לברוא עולמו בדרך כל - יכולתו בלא שנוכל להבין במעשיו לא נמשך ולא קודם, לא סיבה ולא מסובב.
אפשר לעשות עולם ללא סיבתיות.
ואם היה בורא כך - היה סותם פיהם של כל הבריות, שלא יפצו פה כלל על כל מעשיו, כי לא היה אפשר לנו להבין דרכו כלל ועיקר.
במצב כזה אנשים לא היו מקשים קושיות כי ממילא לא היו מבינים כלום .
כי דרך כל - יכולתו אינו נתפס משכלנו, ואינו מובן מן האדם אשר דעתו מוגבלת בחוקותיה הפרטיים. אבל מפני שרצה הרצון העליון שיוכלו בני אדם להבין קצת מדרכיו ופעולותיו, ואדרבה, רצה שיהיו משתדלים על זה ורודפים אחרי זה מאד, על כן בחר להיות פועל אדרבה בדרך בני האדם, פירוש, בסדר מושג ומובן.
אנחנו מדברים על הקב"ה במונחים אנושיים, וזה יכול להיתפס כהקטנה שלו, אלא שהקב"ה רצה שיבינו אותו בדרך זו. לא מדובר על הגבלת הקב"ה במהותו אלא על כך שהוא החליט להגביל את הנהגתו בדרך של בני האדם. חז"ל אמרו במסכת ברכות (דף נ"ח): "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" ('סדרי המלכות בארץ דומים ומקבילים לסדרי המלכות למעלה'). אפשר להשוות את החיים שלנו לחיים על ענפים של עץ, ולפי הענפים אנחנו יכולים לדמיין את השורשים של העץ.
והכלל הוא: שרצה לפעול פעולותיו לפי ערך הנבראים, לא לפי ערכו, על כן נתן לנו מקום להתבונן בם, ולהבין לפחות מעט מזעיר, אם לא כביר.
זו אמירה נועזת: מאיפה אנחנו יודעים שהקב"ה הסכים שנבין אותו?!
והראיה לדבר - מעשה בראשית ככתוב בתורתו...
היה אפשר לכתוב: 'בראשית ברא א-לוהים את העולם' ואז לעבור לבריאת האדם. אבל התורה כתבה הרבה פסוקים כדי להסביר מה קרה בכל יום בגן עדן, מה קרה עם עץ הדעת ועץ החיים, הנחש וכו'. אם כן, התורה מעוניינת לגלות, בשפה משלית שלה שדורשת פירוש, את הנהגתו של הבורא - אחרת, כל הפסוקים האלה לא היו נכתבים. הרי בספר תורה כל פסוק ופסוק הוא בעל משמעות עמוקה, בלעדיו כל התורה פסולה.
הבריאה היא ראשית המציאות. אם התורה טרחה להסביר את ראשית המציאות, אז זה סימן שהקב"ה רוצה שנבין את המציאות. היה אפשר להביא פה, כטיעון נגד, את המשנה במסכת חגיגה (ב', א'): "אֵין דּוֹרְשִׁין בַּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם" - כלומר, כן מותר לדרוש במעשה בראשית אבל לא ברבים.
למשל, יש השואלים האם מותר ללמוד ספרים מסוימים, או שמא הם עוסקים בתורת הסוד ואל לנו להתקרב אליהם. אבל במהותו של דבר, אם ספר נכתב, זה בכדי שיבינו מה נאמר בו. יכול להיות שיש תנאים לגשת לספר, אבל לא שבאופן מהותי הספר חתום.
כך גם לגבי טעמי המצוות. על השאלה האם צריך לתת טעם לכל מצווה, אומר הרמב"ם שיש שחושבים שלא לתת, אבל זה גידוף כלפי מעלה: הרי אדם שעושה דברים בלי להבין הוא טיפש, וקל וחומר שהקב"ה לא עושה דברים ללא טעם .
...ולהבין לפחות מעט מזעיר, אם לא כביר. והראיה לדבר - מעשה בראשית ככתוב בתורתו, שהרי שם מעיד על עצמו שברא את עולמו בחילוק זמנים, והבדל מאמרות, ובסדר מה שרצה בו, ולא הכל בבת אחת, ולא במאמר אחד שהיה יכול להבראות.
ומעתה יש לנו להבחין בכל פעולותיו וטעמיהם, וכל שכן בתולדותיהם, כל הסוגים והמינים והפרטים, ככל הסדר הנשמר בדרכי בני האדם.
משה רבינו ביקש מהקב"ה שני דברים (שמות ל"ג): "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" ו"הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ". הקב"ה ענה לו על בקשתו הראשונה שלא יוכל לראות את פניו: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".
לגבי בקשתו השניה של משה - "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ... וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה" - הרמב"ם מסביר כי משה נדרש להנהיג את עם ישראל, ולצורך זה משה מבקש מהקב"ה לדעת איך הוא מנהיג את העולם. ה' נענה לבקשתו זו של משה ומגלה לו את דרכי ההנהגה של העולם (שמות ל"ד): "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים", ואז: "וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ". משמעות הדבר כי ה-י"ג מידות זה הגילוי של הנהגת הבורא בעולמו. זה אומר שההנהגה של הקב"ה בעולמו זה משהו שחשוב לדעת אותו.
חשוב להבחין ולחפש במציאות את מעשיו של הקב"ה, ולא לטעון, למשל, שאי אפשר לדעת האם אנחנו בגאולה או לא, כי זה 'עניינו של הקב"ה בלבד'. אם טענה זו היתה נכונה, הרי שספר התנ"ך היה מיותר - הרי אם הקב"ה נתן לנו את התנ"ך שמדבר על היסטוריה, כנראה שהוא שימושי ואפשר להבין את משמעות ההיסטוריה (אם לומדים את התנ"ך לעומק ולא בשטחיות). זוהי גם דעתו של הרמח"ל.
אדם יכול להגיע להשגת ה' ע"י התבוננות במציאות. אולם זה לא עניין פשוט. מצד אחד, אומרים לאדם שמטרתו היא דעת ה': "כי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'" (ישעיהו י"א, ט'). מצד שני, אומרים לו שאי אפשר לדעת את ה'. למעשה מטרת האדם היא כפי שאומר הרמב"ם: לדעת את ה' כפי יכולת האדם לדעת. זה לא הרבה אבל יש בכך ערך. להרחבה ניתן לעיין בספר "אורות" של הרב קוק, עמודים קי"ט ו-ק"כ, וגם בספר "קול הנבואה" של הרב הנזיר, בחלק "השם העליון הנשמע", פרק כ"ד-כ"ה.
ונשוב לענייננו.
אנחנו עוסקים באמונת ייחוד ובכך שמטרת הבריאה זה גילוי הייחוד העליון.
הנה כשאנו אומרים - יחוד, כבר שמעת שרצוננו לומר - שלילת כל זולתו, ונמצא זה דבר כללי לכל מעלות שלמותו אשר אין להם תכלית כלל, כי כל מה שהוא בו מעלה ושלמות - צריך להבין תמיד שאין זולתו במעלה ההיא, שאין הפך לו, שאין מונע לו; שכל זה מכלל הייחוד הוא, כמו שביארנו.
ושני דברים נמצינו למדים מן ההקדמה הזאת.
לומדים שני דברים מכך שהגדרנו את מטרת הבריאה בתור גילוי הייחוד.
הראשון - מה שביארנו כבר, שאין שייך בשום מעלה אחרת שיהיה בורא מה שהוא הפך שלמותו כלל, אלא במעלת יחודו, פירוש, כשרצה לגלות מעלת יחודו ית' ולברר אותו ביאור מבואר היטב כנ"ל בכל חלקי גדרו.
והשני - שלגבי מעלת הייחוד השלם הזה - כל שאר המעלות הם כמו דברים פרטיים, וזה דבר כללי, שהרי הוא משקיף על כל המעלות כולם, כמו שהראינו לדעת, שבכל מה שיש בשלמותו שאין לו סוף ושיעור, בכולם הנה הוא יחיד בתכלית הייחוד, אין זולתו, אין הפך לו, ואין מונע אליו, כמו שביארנו.
הרמח"ל מלמד אותנו כאן שני דברים.
הדבר הראשון הוא שרק צורך הייחוד מצריך את בריאת ההיפך מן הייחוד, בעוד שלגבי כל שאר המעלות אין צורך בהיפך. למשל, אם הקב"ה היה בורא את העולם מטעם החסד, לא היה באמת צורך בהיפך של החסד, ואם הוא היה בורא כדי לגלות את היופי, אז לא היה צורך בכיעור, כי היופי הוא יופי לעצמו. או, למשל, אם היינו אומרים שהעולם נברא כדי לגלות את החוקיות של הטבע, לא היה צורך בהיעדר אותה חוקיות במצבים מסוימים, כי החוקיות ניכרת לעצמה. לעומת זאת, אם כוונתו של הבורא היא לגלות את יחודו, אז יש הכרח שיהיו לו מתנגדים שאלמלא כן לא היה מתגלה הייחוד. במילים אחרות, הייחוד היא המטרה היחידה שמצריכה את הפכה כדי להתגלות.
שאלה: אז למה יש הפכים אם הם לא נדרשים?
תשובה: הם לא נדרשים בשביל הדברים שהם ההפכים שלהם אלא רק לצורך גילוי הייחוד. זה הערך היחיד שמצריך קיום הפכים.
הדבר השני: יש מעלה שאפשר לקרוא לה מעלה ראשית ויש מעלות שאפשר לקרוא להן מעלות משניות, שהן התפרטות של המעלה הראשית. אם המעלה הראשית היא הייחוד, אז כל שאר המעלות הם פרטים של הייחוד. למשל: החסד, האמת, הצדק, היופי, הטבע, המוסר, החכמה - כל הדברים האלה הם רק פרטים של מעלת הייחוד, כיוון שזו המעלה הראשית.
שאלה: למה צריך כל כך הרבה פרטים?
תשובה: זה כנראה העסק של החכמה לברר למה הפרטים האלה נדרשים. הרמח"ל מזמין אותנו לעסוק בכך כדי לחשוב ולהבין בעצמנו. כאן, בשלב הזה של הספר, הוא לא עוסק בנושא הזה.
ונשרש האמת הזה באמיתת המצאו בהכרח, שהוא המרכז מכל מה שנוכל לדבר משלמותו, ולכל מה שלא נוכל לדבר גם כן;...
אם זו כוונת הבריאה, נוכל להגיד בצורה ציורית שמחשבה של גילוי הייחוד היא המרכז של כל העולם הא-לוהי - כמו המרכז של מעגל.
...והיינו מה שידענו שהוא לבדו מחוייב המציאות, ומוכרח הוא שהוא יהיה, ושלא יהיה אלא הוא, וזה פשוט לכל בני האמונה הקדושה.
האמונה הקדושה - אמונת הייחוד, תורת משה, היהדות.
ייחוד זה השליטה הבלעדית. הקב"ה ברא את העולם כדי שנדע שהוא ברא אותו. הקב"ה רצה לגלות שרק הוא לבדו קיים ובשביל זה היה צריך שיהיה היפך לו - נראה בהמשך למה. גם הרב קוק שואל את השאלה - בספרו "מוסר אביך" יש לו פרק שלם על הנושא.
ועוד לפנים תמצאי התועלת היוצא מן ההצעה הזאת.
מעתה הנה כבר ראית מה שאמרתי לך למעלה כבר, מה נשתנה כח מעלת הייחוד הזה מכל שאר המעלות אשר לשלמות - שזה הוא הנותן מקום להילוך הזה של חיסרון ושלמות, עבודה וקיבול שכר...
פה הרמח"ל מקשר בין שתי ההנהגות של ההיסטוריה האנושית: הנהגת הייחוד והנהגת המשפט.
הנהגת המשפט מתבטאת בהתאם לכתוב בתורה, בפרשת בחוקותי: אם נלך בחוקותיו של הקב"ה, הכל יהיה טוב, ואם לא - יהיו לכך השלכות קשות. לפי הנהגת המשפט, צדיק נגמל ורשע נענש.
אולם, המציאות מורכבת יותר, ולעיתים נראה שלרשע טוב ולצדיק רע, ולכן פרשת בחוקותי לא מסבירה את הכל (למשל, השואה אינה נכנסת לקטגוריה של שכר ועונש). הנהגת הייחוד היא ההנהגה העליונה יותר המאפשרת מצב בו לפעמים לצדיק רע ולרשע טוב.
בספרו "דרך ה'" הרמח"ל מסביר שהבריאה נועדה להעניק שכר לאדם. גם כאן, בספר הזה, הרמח"ל חוזר על כך, אך טוען שהמטרה הפנימית יותר היא גילוי הייחוד. גם במסגרת הייחוד, לקבלת שכר יש משמעות ויש להבין אותה.
...שזה הוא הנותן מקום להילוך הזה של חיסרון ושלמות,...
זו הנהגת הייחוד.
עבודה וקיבול שכר...
זוהי הנהגת המשפט.
...ולא היה ראוי שיהיה בהם שום חיסרון כלל, כאשר כבר הקדמנו, שלברר כל מעלה אחרת חוץ ממעלת הייחוד - אין שייך להראות חסרונות. ואם לא היה חיסרון - לא היה מקום עבודה לאדם, ולא מקום שיקבל שכר. אך כשבחר שהמתגלה משלמותו יהיה יחודו ית', אז נמשך מזה שיהיה חיסרון בנבראיו, שהרי צריך להראות החיסרון כדי להראות שלילתו.
אך אין זה עדיין סוף בירור הייחוד; אלא שסוף דבר מכח שלמותו יעדר באמת החיסרון, וישאר הכל מתוקן בכח ממשלת טובו השולט לבדו, אז נקרא שנגלה בפועל.
"השכר" - הכוונה שהאדם זכה ע"י מעשיו להיות שותף לגילוי הייחוד. זה מה שנקרא "כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו" (ויקרא רבה כ"ז, ב').
אמנם תראי מה יוצא מזה - כי הנה זה ודאי יגרום שאף על פי שהנבראים נבראו בחסרונם, אך לא יהיה החיסרון מום קבוע בהם, אלא אדרבה מום עובר, מום שצריך לעבור על כל פנים, אלא שהרבה דרכים ימצאו להעביר אותו. ותביני שורש כל זה...
"ותביני שורש כל זה" - העברת הרע מן העולם.
להגיד שהקב"ה ברא עולם חסר זה גידוף כלפי מעלה. אף על פי שהנבראים נבראו בחסרונם, אין זה אומר שהחיסרון יהיה קבוע בהם, אלא הוא זמני וחולף. המהר"ל מפראג מסביר שהחטא הוא דבר מקרי, והמקרה אינו יכול להימשך לנצח כי אם נהפך תמידי אז כבר איננו מקרי יותר (בניגוד לטענה הנוצרית שהחטא הקדמון לא יימחק מהאדם). לכן לכל הקלקולים בעולם יש סוף. למשל, הקללה "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג', י"ט) אינה נצחית, שכן רוב בני האדם היום כבר מתפרנסים שלא בעמל. גם הקללה לאשה, "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג', ט"ז), הולכת ומתרככת ואפשר כבר היום ללדת עם פחות ייסורים. הרב קוק מסביר שלעתיד לבוא הבכורות יחזרו לעבודת הקורבנות, שכן העבודה עברה מהם לכוהנים בגלל החטא, ולכן לא ייתכן שזה יהיה נצחי.
...כי הנה החיסרון ההוא לא נולד אלא מהסתר פניו של האדון ב"ה, שלא רצה להאיר פניו על נבראיו מתחילה מיד, שיהיו שלמים בתחילה, אלא אדרבה, הסתיר פניו מהם והשאירם חסרים, כי הנה אור פני מלך - חיים ודאי, והסתרו הוא מקור כל רע, ועוד נדבר מזה לקמן בס"ד. נסתר...
הקב"ה מסתתר לא כדי באמת להסתתר אלא כדי להתגלות אחר כך - כמו שעושים לילדים: מסתירים את הפנים ומגלים אותן.
...שם לו חוק ומשפט. וזה או...
איך זה יקרה שבסוף יועבר הסתר הפנים הזה? עונה הרמח"ל:
...אבל כיון שהכוונה התכליתית בהסתר הזה אינה להיות נסתר, אלא אדרבה להיגלות אחר כך, ולהעביר כל הרעה שנולדה רק מן ההסתר ההוא, הנה על כן שם לו חק ומשפט לגלות פני טובו הנסתרים; וזה או על ידי מעשים שיעשו בני האדם, הם המה המשפטים והתורות אשר נתן לנו תורתו תורת אמת, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בחיים הנצחיים, כי שכר מצוה - מצוה, הוא הארת פניו ית"ש, שהסתיר אותם מן האדם בתחילת יצירתו; כי הנה על כן לעמל נברא, בהיות היצר שולט בו, ורבה רעתו עליו בכל מיני חסרונות, והריחוק אשר לו מאור החיים; ומעשי המצוות מאירים עליו האור הגנוז, עד שבהשלימו חק מצוותיו, נשלם עצמו עמהם לאור באור החיים האלה.
זו האפשרות הראשונה - הדרך 'הסטנדרטית': אדם עושה מצוות, והקב"ה מאיר פנים.
אמנם אם לא יטיב, הנה אף על פי כן ירצה הייחוד העליון להתגלות, כי לא לנצח יסתיר פניו מעולמו, אך בחימה שפוכה ימלוך על החוטאים האלה בנפשותם, ונשאו את עונם עד יתמו חטאים מן הארץ, או כי יכנע לבבם הערל וישובו ויחיו.
ההבטחה של חזרת הנבואה וגילוי הפנים היא לא כה קלה כמו שאפשר לחשוב. בספר עמוס נאמר: "הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר" (עמוס ה', י"ח). כלומר, עמוס כנראה עונה לאנשים בדורו שהיו אומרים שיום ה' יבוא ממילא ולא צריך לעשות כלום: 'אתם מחכים ליום ה' כמשהו קל? לא כדאי - עדיף שתהיו ראויים ליום ה'!'
בספר תהילים יש ביטוי "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱ-לֹהִים" (תהלים פ"ד, י"ב). קשה לעמוד ישירות מול השמש, ולכן זקוקים למגן (מטריה וכד'). באופן דומה, להיפגש ישירות עם י-ה-ו-ה זה מסוכן. עדיף מגן: א-לוהים - התגלות ה' דרך הטבע. זה אומר שהסתרת פני ה' באה להיטיב עם אדם ולהסתיר אותו - כמגן מפני השמש. יחד עם זאת, מאוד קשה להיות זמן כה רב ללא נוכחות ה'. הפתרון הוא שאחרי שנתכונן כראוי, אפשר יהיה להסיר את המסך ואנחנו נוכל להיפגש עם הקב"ה פנים אל פנים. על זה נאמר: "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיהו ב', י"א) - ה' לבדו, בלי א-לוהים, עם האדם. יבוא יום שא-לוהים יסור מן האמצע ויישאר ה' לבדו עם האדם ללא מסך, ללא מגן. בבית המקדש יש מצב דומה: "יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה'" (דברים ט"ז, ט"ז). זה עתיד להיות המצב הכללי של העולם.
האופציה השניה זה אם עם ישראל לא יזכה בזמן הגאולה. ואז נהיה מוכרחים לעבור תהליך המכריח אותנו להיות מה שאנחנו צריכים להיות, כפי שלמדנו בשיעור הקודם. לרמח"ל יש ספר על זה שנקרא "מאמר הגאולה". בין היתר הוא מסביר שם את השואה. הרמח"ל היה אחד הרבנים היחידים שעסקו בשאלת השואה בטרם התרחשותה.
לא עוד, אלא בהיות הכוונה בהסתר פנים שזכרנו, רק כי יחזור ויגלה אותם וישוב ירחמנו, הנה אפילו הבחירה הזאת שהוא מניח לנו עתה, ותמיד הדבר תלוי ועומד אם להטיב ואם להרע ח"ו לפי רוב המעשה, אין סופה להתקיים כך,...
זה שאנחנו בעלי בחירה זה לא קבוע ונצחי באדם. בשלב הזה של ההיסטוריה זה נצרך, אבל בהמשך לא יהיה צורך בזה.
...אלא הזמן ששיערה המחשבה העליונה היותו צריך ומספיק לכל הנשמות אשר עשה, שבו יתוקנו - מי בצדקתם, מי בתשובתם ומי בקבלת היסורין; וזה הוא המועד אשר שם שיתא אלפי שנה, כדברי רז"ל (ראש השנה ל"א; סנהדרין צ"ז ע"א).
ששת אלפים שנה זה מספיק כדי להיות בעלי בחירה ולעשות כל מה שצריך לעשות עם הבחירה.
בשנה מספר אחת החל תהליך הבחירה החופשית של האדם כי אז הופיעה ההכרה המוסרית. זו ההכרה הנותנת משמעות לבחירה החופשית. מה שקרה באותם מיליארדי שנים שקדמו לכך זה רק תהליך הכרחי כדי שנופיע אבל מבחינת ההכרה המוסרית זה לא כל כך משנה.
ואחר יחדש עולמו להיות בני האדם כמלאכים ולא כחמורים, אבל יהיו נפשטים מן החומר הגס הזה, ומן התולדות הרעות שלו, הן הם יצר הרע וכל הנמשך ממנו.
צריך לברר מה המשמעות של 6000 שנה של ההיסטוריה האנושית, מה יהיה המצב של העולם אחרי אותן 6000 שנה, ומה התהליכים שעוברים על העולם - מבחינת הנהגת הייחוד והנהגת המשפט. נלמד יותר בהמשך הספר.