הרב אורי שרקי
דעת תבונות - שיעור 14, פסקה מ"ח - היחס בין הטוב לבין הרע בעולם
סיכום שיעור 14 מתוך סדרת שיעורים (מכון מאיר, תשע"ח-תשע"ט)
סיכום: דוד מימון כהן
עוד לא עבר את עריכת הרב
אנחנו עוסקים כעת בפרקי זמן שונים במהלך הבריאה, כאשר אחד מהם הוא תקופת ההיסטוריה – הזמן הקרוב אלינו.
(מח) אמר השכל - הזמן הראשון שיש לנו לבאר עתה, הוא זמן התעלם יחודו ית' כיום הזה, הוא כלל זמן עבודת האדם, כמו שביארנו.
זמן העבודה מוגדר בקצבה של ששת אלפים שנה. זהו הזמן הנתון שבו ההיסטוריה - התוכנית האופרטיבית של הקב"ה - צריכה להצליח. זמן זה מאופיין ב"התעלם ייחודו יתברך" שבו אנו לא רואים את השליטה המלאה של הקב"ה בעולמו. עלינו ללמוד את משמעות הזמן הזה מבחינת ההנהגות הא-לוהיות הפועלות בו שדיברנו עליהן בשיעורים הקודמים.
והנה מחוק שלמותו, כבר אמרנו, היה ודאי יכול לעשות את כל מעשיו שלמים, ולא יהיה במעשיו אלא טובה גמורה ושלמה, בלי שום חסרון ורעה כלל.
אמנם ברצותו להתנהג עם נבראיו בהנהגה הזאת שכבר זכרנו, הנה המציא סדר חדש ממש, שלא כדת השלמות העליון ב"ה, אלא מאי דצריכא לברייתא. לתת להם זכות ושכר טוב באחריתם, והוא דרך הטוב והרע, השכר והעונש; שלפי הדרך הזה, הנה הטוב והרע שקולים הם ובאים שניהם בעוה"ז, וכך מזומן הוא הטוב לטובים כמו הרע לרעים...
"בהנהגה הזאת שכבר זכרנו" - הנהגת השכר והעונש שדיברנו עליה בשיעורים הקודמים.
הקב"ה ברא את העולם שאיננו כפי השלמות שלו: הוא היה יכול לעשות עולם שלם כפי מידתו והחליט לעשות עולם שאיננו שלם, אלא כפי מה שצריך לבריות. המטרה היא לתת להם זכות ושכר טוב באחריתם דרך הנהגת הטוב והרע. לפי הדרך הזו, לאדם יש חופש בחירה: לעשות טוב או לעשות רע, ולקבל שכר או עונש בהתאם למעשיו.
...ועל פי הדרך הזה נמצא הבריות מתקלקלות לפעמים, ונתקנות לפעמים, וניתנה הרשות לשטן להסטין, ולמשחית לחבל את אשר ירשיעון א-להים, ונמצאו אומות העולם ועובדי עבודה זרה, וכן כל שאר הרעות כולם אשר בעולם,...
רצון הקב"ה בבחירה חופשית מחייב שוויון הזדמנויות מלא בין הטוב לרע, מה שיוצר לכאורה היסטוריה סטטית ופסימית. מצב שבו כל התקדמות של הטוב חייבת להתאזן ברע נגדי הופך את המציאות לחדגונית ונטולת יכולת הכרעה.
...שעליהם באו הבטחות הנביאים ע"ה להעבירם מן העולם לעתיד לבא, כענין שנאמר (ישעיהו ב, יח), "והאלילים כליל יחלוף"; (זכריה יג, ב), "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"; (ישעיהו כה, ח), "בלע המות לנצח"; (ישעיהו יא, ט; סה, כה), "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" וגו'. ועל פי הדרך (ברכות לג ע"ב), "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" - שאין הקב"ה רוצה לעכב כלום ביד בני האדם אם רוצים לקלקל מעשיהם. ומזה נולדו כל הקלקולים הגדולים אשר היו בעולם מני יום ברוא א-להים אדם, ואין מנוחה לצדיקים בעוה"ז, כי רעת האדם רבה עליו, והשטן מקטרג בכל עת ובכל שעה, והקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה.
"לעכב כלום" - ה' לא מונע את בנ"א מלעשות רע.
עולם שבו אנחנו צריכים לבחור בין טוב לרע הוא עולם לא נעים, עולם רע.
זה כלל הדרך אשר חידש הרצון העליון לפי ענין התעלם שליטתו ויחודו, ואין דרך זה תלוי אלא בהסתר פני טובו ית', כי לולי היה רוצה להתגלות באמתת ממשלתו, היה מעביר כל הרעות האלה, ולא היה מניח אלא הטוב והתיקון לבדו, וכמה שיעשה לעתיד לבא:...
הוכחה לכך שאין להסביר את העולם רק דרך שכר ועונש נעוצה בעובדה שהרע עתיד להתבטל, כפי שסיפרו לנו הנביאים. זה אומר שהנהגת שכר ועונש היא זמנית, וממילא אינה יכולה להיות המטרה הסופית.
מבחינת המבנה של ההיסטוריה לפי התורה, אנו נמצאים כרגע בחלק של ההיסטוריה התואר את "יום השביעי", אחרי ששת ימי המעשה של הקב"ה. [ראה שיעורי הרב על פרשת בראשית]. זהו שלב בבריאה שבו א-לוהים החליט שלא להתערב בדרך של נס גלוי, אלא לאפשר את הנהגת הטבע. היום השביעי החל עם סיום היום השישי, ומאחר שהתהליך טרם הושלם, אנו עדיין מצויים בתוך אותו המרחב של הנהגת הטבע - היום השביעי.
שאלה: האם הטוב והרע שקולים כל הזמן? ההרגשה היא שיש יותר רע דווקא.
תשובה: בנוגע להערכת המציאות קיימת מחלוקת בין הגישה האופטימית לפסימית. במאמר "הדור", הרב קוק הגדיר את דורו כ"דור נפלא", למרות הקשיים הכבדים שאפיינו אותו. גם בקרב תלמידיו של הרב קוק התקיים ויכוח האם המצב משתפר או מחמיר. הרצי"ה, שהכיר את המציאות ההיסטורית מקרוב, נהג להשיב למבקרי הדור הנוכחי כי בעבר המצב היה קשה בהרבה, וכי הקביעה מהו "טוב" או "רע" תלויה בנקודת המבט.
דוגמה לכך ניתן לראות בסיפור על הרב קטריבס מיהדות טורקיה, שבשנת תש"ט העלה בפני הרבנים הראשיים את השאלה האם עדיין יש לצום בתשעה באב לאור שיבת עם ישראל לארצו. יש מי שיזדעזע מכך היום ויטען שהמצב המוסרי או הרוחני הידרדר מאז, ואילו הרבנים של אז היו יודעים שכך יהיה, הם לא היו שואלים שאלות כאלה. מנגד ניתן לומר שאם בזמן הקמת המדינה היה מקום לשאלה כזו, הרי שעל אחת כמה וכמה בימינו, כשהמציאות התפתחה והתעצמה.
כל זה מוביל למסקנה בנוגע לשאלת השוויון בין הטוב לרע במציאות: התשובה תלויה ביכולת ההסתכלות של האדם, שכן קיימת אפשרות לראות את הדברים לכאן או לכאן.
שאלה: מה הכוונה שהעולם הוא תחת הנהגת הטבע?
תשובה: הכוונה בהנהגת הטבע היא שישנם חוקים קבועים במציאות, כגון חוק המשיכה הגורם לתפוחים ליפול מהעץ. ה' אומנם בעל היכולת לשנות סדרי עולם אלו, אך הוא בוחר שלא להתערב בהם באופן גלוי.
בשפה המקראית, המושג "א-לוהים" מבטא את הנהגת הטבע. בכתוב "בראשית ברא א-לוהים", הכוונה היא לבריאת העולם הטבעי המתנהל על פי חוקים קבועים וללא שינויים חריגים. הבנה זו מיישבת את הקושיה המפורסמת על היעדר גילוי הבורא בעולם, שכן אנו מצויים ב"יום השביעי" המוגדר כזמן שביתה מהתערבות גלויה. על פי הרמח"ל, ייחודו של יום זה הוא ביצירת מצב של שוויון בין הטוב לרע.
שאלה: אם א-לוהים אינו מתערב בחוקי הטבע, מהו תפקיד התפילה?
תשובה: התפילה נועדה לנצל באופן מקסימלי את מרווח ההשגחה הקיים בתוך גדרי הטבע עצמם. חז"ל הורו שלא להתפלל על שינוי סדרי בראשית (נס), שכן בקשת נס מערערת את ה"חוזה" היסודי שבין הבורא לעולם, למעט במקרים יוצאי דופן במיוחד.
...ודעי עוד, כי ודאי גם עתה אע"פ שהעלים טובו ומנע חק שלמותו מן הנבראים, אף על פי כן ודאי הוא שהוא משפיע להם, כי מאין להם הויה ומציאות וקיום אם לא מהשפעתו. אם כן ודאי משפיע הוא, אך השפעתו זאת שהוא משפיע עתה - לגבי מה שהיה ראוי להשפיע אם כחק שלמותו היה רוצה להשפיע - אינו אלא כדמיון הצל לגבי אדם, או כרושם קטן הנשאר מן הכתב על הנייר אחר שסרו האותיות ממנו.
לעולם יש קיום שמחזיק אותו לעומת הרע, אך מדובר בקיום מינימלי, במצב של הישרדות בסיסית, בדומה לשאריות הדיו הנותרות על נייר לאחר שהאותיות נמחקו. מושג זה נקרא בעברית "רושם", ובלשון הקבלה "סוד הַרְשִׁימוּ" (כלומר, 'סוד הרושם').
במדרש חז"ל על הפסוק "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כ"ח, י') נאמר כי "יציאתו של צדיק מן העיר עושה רושם" (בראשית רבה ס', ו'). המדרש מדבר על יעקב אבינו, אולם כאשר בוחנים מיהו הצדיק העליון, הכוונה היא להקב"ה, עליו נאמר: "אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים ל"ב, ד'). יציאת הצדיק מהעיר היא למעשה הסתלקות הנוכחות הא-לוהית הגלויה מן העולם - תהליך המוכר בתורת האר"י כ"סוד הצמצום". עם זאת, אין מדובר בסילוק מוחלט - נותר "רושם", עקבות של אותה נוכחות שהייתה ואיננה עוד בצורתה המלאה.
רעיון זה מופיע גם בספר הכוזרי (מאמר ראשון, ע"ז), שם מסביר החבר: "וְאַל יִהְיֶה רָחוק בְּעֵינֶיךָ הֵרָאות רָשְׁמֵי עִנְיָנִים א-לוהיים נִכְבָּדִים בָּעולָם הַזֶּה הַתַּחְתּון, כְּשֶׁיִּהְיוּ הֶחֳמָרִים הָהֵם נְכונִים לְקַבֵּל אותָם. וְזֶהוּ שׁרֶשׁ הָאֱמוּנָה וְשׁרֶשׁ הַמֶּרִי". זה אומר שההארה הא-לוהית לא מגיעה לעולם הזה אלא נשארה בו כרשמים, ויש אפשרות להיפגש אתה על ידי הכשרת החומרים, על מנת שיוכלו לקבלה. מצב זה מהווה את שורש האמונה ושורש הכפירה כאחד:
המאמין יודע להשתמש ברשמים אלו כדי להשרות שכינה ולגלות את הייחוד בעולם.
הכופר משתמש באותם רשמים עצמם כדי לנתק את ההארות ממקורן, ובכך יוצר שיטות פילוסופיות של פירוד וכפירה.
זוהי פרשנות סמויה לרעיונות הצמצום והרושם בתורת האר"י. האינסוף נסתלק אך הותיר אחריו עקבות. המציאות הנוכחית, שרובה חושך ומיעוטה אור, אינה המצב הנצחי, אלא המצב הזמני שבו אנו פועלים.
אם כן ודאי משפיע הוא, אך השפעתו זאת שהוא משפיע עתה - לגבי מה שהיה ראוי להשפיע אם כחק שלמותו היה רוצה להשפיע - אינה אלא כדמיון הצל לגבי אדם, או כרושם קטן הנשאר מן הכתב על הנייר אחר שסרו האותיות ממנו.
סוף הנבואה הוא סילוק קטן של הנוכחות הא-לוהית מהעולם - לעומת הסילוק הגדול של תחילת הבריאה. תופעת סיום הנבואה המהדהד את הסילוק הגדול שהתרחש בראשית הבריאה. להמחשת מושג ה"רושם", אותו שייר של נוכחות א-לוהית שנותר בעולם, רמח"ל נעזר במשל הצל, המזכיר את משל המערה המפורסם של אפלטון.
לפי אפלטון, בני האדם דומים לאסירים הכבולים במערה ורואים על קירות המערה רק צלליות של העולם האמיתי, עולם האידיאות, בעודם משוכנעים שזוהי המציאות כולה. מוטיב זה, המציג את עולמנו כהשתקפות חשוכה של עולם עליון, מופיע אף במקורותינו. על הפסוק "וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי" (תהלים קל"ט, י"א) חז"ל דורשים: "אלמא אור יממא הוא התם הכי קאמר דוד 'אני אמרתי אך חשך ישופני' - לעוה"ב שהוא דומה ליום, עכשיו העולם הזה, שהוא דומה ללילה: - 'אור בעדני'" (פסחים ב', ע"ב). על פי הגמרא הזאת, העולם הזה מתואר כלילה שבו מאירה רק הארת העולם הבא. במסכת אבות העולם הזה מושווה ל"פרוזדור" חשוך אל מול ה"טרקלין" המואר של העולם הבא: "רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַּפְרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְרַקְלִין" (אבות ד', ט"ז). הדרך להאיר את הפרוזדור היא באמצעות פתיחת הדלתות אל הטרקלין, פעולה המכניסה את האור המקורי אל תוך מרחב הצללים.
שאלה: איך יכול להיות שלפילוסופים ולקבלה יש הרבה מוטיבים משותפים?
תשובה: אין שום קשר בין קבלה לפילוסופיה. הדמיון ביניהן הוא חיצוני בלבד. ההבדל המהותי ביניהן הוא המקור שלהן.
מקור הקבלה הוא בנבואה, בדבר ה'. עניינה הוא "מישהו" שמדבר אל האדם. זהו מפגש חי עם רצון חי.
הפילוסופיה עוסקת ב"משהו". היא מציבה תבניות, ציורים ומבנים לוגיים, אך מדובר במציאות "מתה", מערכת ללא דובר.
השימוש במוטיבים דומים אינו מפתיע, שכן כל בני האדם נבראו בצלם א-לוהים וניחנו במבנה תודעתי משותף, אך, לעומת הפילוסופיה, נקודת המוצא של הקבלה היא תמיד הדיבור הא-לוהי.
רעיון זה מקופל בראשי התיבות של המילה רוש"ם: 'רצונו של מקום'. גם כשהאור מסתלק ונותר רק רושם, מה שנותר הוא רצונו של הבורא הממשיך להחיות את המציאות.
ונקרא כלל מין ההשפעה הזאת - חשך ולא אור...
הרמח"ל מרמז לפסוק באיכה: "אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ, חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר" (איכה ב', ג') - 'הוא כן מנהיג אותי אבל זה חושך ולא אור'.
...לגבי [=לעומת] ההשפעה השלמה שהיתה יכולה לבא אם כחק שלמותו היה משפיע. אמנם לגבי דידן על כל פנים זה כל חיינו, כי בהשפעה זאת אנחנו חיים וקיימים, לא זולתה. ונמצא, שכשנזכיר מין ההשפעה הזאת המחודשת בהסתר פני טובו ית', נקראהו בכלל אחד - כמו צל הכח העליון לבד, לא יותר; ובהתפרטו לפרטיו - נמצא בו כל החוקים והמשפטים אשר מבחינים אנחנו בהנהגה העליונה, כי כלם יחד דבר מועט עד מאד נחשבים הם לגבי הכח העליון אם היה פועל בשלמותו, וכמו שזכרתי.
העולם אינו טוב אלא רע - אך אף על פי כן שבו משהו טוב.
הרמב"ם, ב"מורה נבוכים" (חלק ג') מתפלמס בחריפות עם אל-ראזי, רופא מוסלמי מפרס שביקש לעסוק בפילוסופיה. אל-ראזי טען בספרו כי העולם רובו רע, וביקש להוכיח זאת באמצעות רשימה ארוכה של תופעות שליליות הקיימות במציאות. הרמב"ם שולל דברים אלו בתוקף וטוען כי אל-ראזי לא עמד על טיבם של הדברים, שכן הוא התעלם מכך שקיימים חמישה סוגי רע. לשיטת הרמב"ם, תופעות כגון המוות אינן מהוות "רע", מאחר שאין החומר נצחי ואין הגוף יכול להתקיים לעד. אף בנוגע למלחמות ולמגפות, נטען כי מדובר באירועים שאינם מתרחשים רוב הזמן, ואין העולם מצוי במצב תמידי של מגפה או מלחמה כוללת. בסופו של דבר, הרמב"ם קובע כי עיקר הרע המצוי בעולם הוא הרע שהאדם גורם לעצמו, ועל כן דברי אל-ראזי נדחים כחסרי שחר.
המניע המרכזי לעמדת הרמב"ם נעוץ בכתוב: "וַיַּרְא א-לוהים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א', ל"א). יחד עם זאת, ברור שהרמב"ם הודה בקיומם של אחוזי רע מסוימים. אז איך הרמב"ם קובע שזה לא העיקר?!
הרב קוק, בהערה בכתב יד על "מורה נבוכים", מבאר כי כוונת הרמב"ם הייתה שאם עלה ביד האדם להסביר את מרביתו של הרע כטוב, יש להניח כי גם המיעוט שנותר ללא הסבר הוא טוב במהותו, אלא שנבצר מן האדם להבינו.
מנגד, חכמי הקבלה מציעים כיוון המשלב בין הגישות השונות דרך חלוקת המציאות לארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. בעולם האצילות, שהוא העולם העיקרי, הטוב הוא מוחלט ועל כן הוא נחשב לעיקר. בעולם הבריאה המציאות היא במצב של מחצה על מחצה, בעולם היצירה מצוי מעט טוב ורוב רע, ואילו בעולם העשייה, שבו אנו מצויים, במדרגתו העכשווית, הרוב או הכל הוא רע.
ואמנם בהיות הכונה התכליתית רק גילוי היחוד, ולא העלמו, וכמו שביארנו לעיל, כי אין ההעלם הזה אלא אמצעי כדי לבא אל הסוף הזה של הגילוי; על כן, אף על פי שהסתיר פניו לחדש בו דבר הנהגת הטוב ורע הזאת, שב על כל פנים והשקיף במדת טובו, ולפי חק ממשלתו, להשלים סיבוב כל ההנהגה הזאת בתיקון הכללי.
יש שאלה כיצד המציאות מוסיפה להתקיים במצב בו כוחות הטוב והרע השקולים זה כנגד זה. תשובת הרמח"ל היא שעל פי הנהגת המשפט הכוחות אכן שקולים, אך קיימת הנהגה דינאמית הדוחפת את העולם אל תכליתו. לו היו הכוחות שקולים לחלוטין, היה העולם נותר במצב סטטי, אולם העובדה שקיימת מגמה של "בישום העולם" (כלשון הרב קוק), או "עליית הדורות", מעידה על קיומה של הנהגה נוספת הפועלת מאחורי הקלעים והיא המרוממת את המציאות. מאחורי הקלעים של הנהגת המשפט הגלויה, שבה שורר שיווי משקל בין טוב לרע, פועלת "הנהגת היחוד" המכוונת את ההיסטוריה אל תכליתה.
לצד מושג "עליית הדורות" קיים המושג "ירידת הדורות", המתייחס דווקא ליחידי הסגולה המצוינים. בעבר, אף שהעולם היה במצב ירוד, חיו בו אנשים בעלי שיעור קומה שקיומם החזיק את העולם כולו. דוגמה לכך היא מתושלח, שצדקותו הייתה כה גדולה עד שעצם נוכחותו מנעה את בוא המבול, בעוד שנח היה צדיק הראוי להינצל רק כאשר העולם נחרב. מותו של מתושלח, שבעה ימים לפני המבול, אפשר את תחילת הפורענות. דמויות בשיעור קומה כזה, כאבות האומה ומשה רבנו, אינן מצויות עוד, וירידה זו בכוחם של היחידים היא המאפשרת את ההזדמנות לדורות ככלל לעלות.
באופן ציורי, אפשר להדגים את השילוב בין ירידת היחידים לעליית הדורות על ידי עקומה פרבולית שבה קיימות ירידה ועלייה בו-זמנית, כאשר בתחילה כוח הירידה חזק יותר ונדרש זמן עד שהכוח העולה מתגבר. כיום המציאות מצויה בתחילת מסלול העלייה, תהליך שהחל לפני כ-150 שנה, כאשר תקופת האמנציפציה סימנה את נקודת השפל ואת תחילתה של הגלות הממשית.
הגדרת תחילת הגלות אינה חופפת בהכרח לחורבן הבית, שכן גם לאחריו נותרה ליהודים ריבונות מסוימת דרך מוסד הנשיאות וריש גלותא. אוטונומיה פוליטית ומשפטית זו נמשכה בבבל עד ימי חזקיה נשיא ישראל במאה ה-11, ובהמשך דרך מוסד הנגידות, כגון אצל ר' שמואל הנגיד ור' דוד הנגיד, שסיפק הגנה משפטית תחת שלטון נוכרי. מצב זה נמשך עד גירוש ספרד. אחריו היה "ועד ארבע ארצות" (פולין גדול, פולין קטן, ווהלין וליטא) שהחזיק בסמכויות שלטוניות, גביית מיסים וענישה על חלק גדול מעם ישראל - עד לפירוקו של הועד בשנת 1764 לערך, עם פירוק פולין על ידי רוסיה, פרוסיה ואוסטריה.
הגלות הממשית החלה עם המהפכה הצרפתית ומתן האמנציפציה על ידי נפוליאון, שהציע ליהודים זכויות כאזרחים אך שלל את הגדרתם כאומה. ביטול האוטונומיה המשפטית יצר סכנת כליה לאומית, שהובילה תוך זמן קצר לצמיחת הציונות.
אף על פי שהסתיר פניו לחדש בו דבר הנהגת הטוב ורע הזאת, שב על כל פנים והשקיף במדת טובו, ולפי חק ממשלתו, להשלים סיבוב כל ההנהגה הזאת בתיקון הכללי. וזה דבר פשוט, כי כבר שמעת איך קץ שם לחשך זה של הטוב ורע כל זמן השיתא אלפי שנין; וכבר גזר מראשית אחרית אשר תכלינה כל אלה, וישאר יחודו מגולה, וטובת העולם קבועה לנצח נצחים. אם כן, כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו.
האמירה הזאת עלולה להטעות, שכן לכאורה נראה כי המציאות הולכת ונעשית דווקא רעה יותר. לשם יישוב סתירה זו, משתמש הרמח"ל במושג "המסיבות המתהפכות", המבוסס על הנאמר בספר איוב: "וְהוּא מְסִבּוֹת מִתְהַפֵּךְ בְּתַחְבּוּלָתָו לְפָעֳלָם כֹּל אֲשֶׁר יְצַוֵּם עַל פְּנֵי תֵבֵל אָרְצָה" (איוב ל"ז, י"ב).
ולא עוד, אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד, להביא העולם אל השלמות הזה.
ניתן לדמות את הנהגת המסיבות המתהפכות למכונה המורכבת מגלגלי שיניים בגדלים שונים. כדי להניע גלגל שיניים גדול ומרכזי, נדרש לעיתים גלגל קטן יותר המסתובב אלף סיבובים בכיוון ההפוך למגמה הכללית, וזאת רק כדי להזיז שן אחת של הגלגל הגדול למקומה הראוי. המתבונן בתנועתו של הגלגל הקטן בלבד עלול לסבור כי המערכת כולה נעה בכיוון המוטעה, אך למעשה זוהי הדרך היחידה להפעלת המכונה כולה. תהליך זה ממחיש את המושג "מסיבות מתהפכות", שבו אירועים הנראים כנסיגה או כהופכיים לתכלית הם אלו המקדמים את המציאות אל תיקונה הסופי.
והוא מה שאמר הכתוב (תהלים מ, ו), "רבות עשית אתה ה' א-להי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו"; וכן אמר הנביא (ישעיהו כה, א), "עצות מרחוק אמונה אומן"; וכן נאמר (שמואל ב יד, יד), "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח".
לפעמים יש דברים שנראים איומים ואין אנחנו מבינים איך זה עוזר להתקדמות הכללית.
כי ודאי אין הקב"ה רוצה לאחוז בדרך הטוב ורע כל כך זמן, ואחר כך לעזבה ולתפוס בדרך הממשלה והיחוד ברגע אחד, כאדם המתחרט ומתנחם; אלא מעומק עצתו ית' הוא לגלגל מסיבותיו מעומק חכמה כל כך, עד שמתוך הטוב ורע עצמו נגיע סוף סוף לדבר זה, שיהיה הכל נשלם,...
דבר זה בא לידי ביטוי בכך שאפילו מלאך רע עונה אמן בעל כורחו (שבת קי"ט, ע"ב), ואף פרעה הרשע בכבודו ובעצמו מגיע להכרה בכוחו של הקב"ה ואומר: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' " (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח). תהליכים אלו ממחישים כיצד הנהגת הייחוד רותמת את הכוחות הנראים כהופכיים לה כדי להביא להכרה גלובלית באמת הא-לוהית, ובכך מתהפך הרע והופך לחלק מהטוב הכללי.
...ויהיה הוא ית"ש מגלה יחודו. ועוד יתבאר מזה לקמן בס"ד:
ונמצא שבאמת בשתי מדות אלה אוחז האדון ב"ה תמיד, ושתים אלה קבע בחוקו מוסדי ארץ, א' - מדת השכר ועונש, היא הנהגת הטוב והרע בשיקול אחד לזכות ולחובה, ונקראת הנהגה זאת, הנהגת המשפט, שהקב"ה יושב ודן כל העולם כולו לפי מעשיהם הטובים והרעים.
ואתיא תוך משפטו זה - מדת טובו אשר לפי חק שלמותו, לפי ענין ממשלתו, שבכחו הוא רוצה לתקן את כל נבראיו.
והנה, לפי מדת השכר ועונש - הקב"ה, כביכול, משעבד מעשיו למעשי בני אדם, שאם הם טובים גם הוא יטיב להם, ואם הם רעים יוכרח, כביכול, להענישם; וכענין הכתוב (תהלים סח, לו), "תנו עוז לא-להים"; והפכו (דברים לב, יח), "צור ילדך תשי"; וכמאמרם ז"ל (איכה רבה א, לג), "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום - מוסיפים כח בגבורה של מעלה, וכשאינן עושים רצונו של מקום - מתישין כח של מעלה", ח"ו, ולפי מדת ממשלתו ושליטתו אמר (זכריה ג, ט), "ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד"; (ירמיהו נ, כ), "יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה". והנה לפי מדת הטוב ורע - משפטי ה' אמת לתת לאיש כדרכיו מדה כנגד מדה, והרבה דרכים למקום לשלם לאדם כפעלו, וכאורח איש ימציאנו, אם לחסד אם לשבטו.
הכל בנוי על שכר ועונש - בעולם הזה או בעולם הבא, בגילגולים וכד'.
אך לפי עצת טובו בחק שלמותו ית' - הצד השוה שבהן, להחזיר את הכל - לטוב שלם, לתיקון הגמור שיהיה באחרונה...
זו ההנהגה השניה.
...ועל דבר זה נאמר (מלאכי ג, ו), "אני ה' לא שניתי". ובמדרשו של רשב"י אמרו (זוהר כי תצא רפא. וע"ש), "לא אשתני בכל אתר". ואמנם הנהגת השכר ועונש היא המגולית ונראית תמיד לעיני הכל, אך הגלגול שהוא מגלגל הכל לטובה עמוק עמוק הוא, ולא עבידא לאיגלויי כי אם לבסוף, אבל מתגלגל הוא והולך בכל עת ובכל שעה ודאי, ואינו פוסק.
עולה הקושי לגבי קביעת הרמח"ל שהנהגת השכר והעונש גלויה, בעוד שהמציאות נראית לעיתים הפוכה, ודווקא הנהגת הייחוד המסתורית נדמית כנוכחת יותר. כוונת הרמח"ל היא שהנהגת השכר והעונש היא זו שגלויה בתורה, ודרכה לומד התורה מפרש את המציאות. הדבר מגיע לידי כך שהיו לומדי תורה שתלו מאורעות כגון השואה בעונש - קביעה שגויה שגם מעוררת תְּהִיָּה כיצד לומדי תורה יכולים בכלל להגיע למסקנה כזאת.
ישנו רובד גלוי נוסף והוא הצורך בכוחו של הרע כדי לאפשר את הבחירה החופשית בין טוב לרע. כדי שהבחירה תהיה רצינית, על הרע להיות בעל נוכחות משמעותית, שכן ללא כוח מפתה לא הייתה קיימת בחירה אמיתית. כפי שהתבטא תלמיד אחד: 'היצר הרע משלם לי במזומן, היצר הטוב משלם בצ'ק דחוי'. זה שיצר הרע 'משלם במזומן' זה חלק מהנהגת השכר והעונש.
ונמצא, שודאי כבש האדון ב"ה, כביכול, את חק שלמותו בבריאת הנבראים האלה, ובראם חסרים ולא שלמים, ושם להם דרך הנהגה ומין השפעה שאינה אלא חשך סתרו ית', שממנו בא מציאות שיקול הטוב ורע, ויש מציאות לחטאים ופגמיהם ולעונשים וקלקולים. ואף על פי כן שב והביט בטוב חוקו אל הנבראים האלה לתקנם התיקון הכללי והגמור העתיד לבא, שעליו מסבב את כל הגלגל דבר יום ביומו, וממשיך דברי הטוב ורע עצמו, לגמור בתיקון שלם בכח יחוד שליטתו ית"ש.