הרב אורי שרקי

קולא וחומרא

ל' בתשרי תשס"ג

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




יש בעולם ההלכה (וגם בעולם המידות) שתי דרכי התנהגות בולטות הנקראות: התנהגות לקולא והתנהגות לחומרא. השאלה המרכזית היא כמובן איזו התנהגות עדיפה, לקולא או לחומרא? שאלה זו היא גם מבחינה הלכתית, כיצד לפסוק דין הלכה למעשה. אך יש לבחון זאת גם מבחינת הנהגת העולם בעולם הזה, באיזו מהשיטות יש שבח גדול יותר לקב"ה, האם אנו מפארים את שמו של הקב"ה יותר על ידי החמרה, או דווקא על ידי הקלה. ואולי לא כך ולא כך? דוגמא מעניינת בנושא זה ניתן לראות בגמרא (ברכות ל:):

תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה. והיכי דמי הלכה פסוקה? אמר אביי כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים. רבא אמר כי הא דרב הושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. ואיבעית אימא כי הא דרב הונא דאמר רב הונא אמר רבי זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו.

הגמרא אומרת שמתחילים להתפלל לאחר שלומדים הלכה פסוקה, כלומר הלכה שאין בה מחלוקת ומקובלת על כולם (על מנת שהלימוד לא יסיח את דעתו מהתפילה, שאם יש מחלוקת אזי יהרהר בהלכה בזמן התפילה). ומביאה הגמרא שלוש דוגמאות להלכות פסוקות:

  1. דם נידה – בהלכה זו פסקו לחומרה.
  2. בהמה האוכלת מעשר – בהלכה זו פסקו לקולא.
  3. הקזת דם קודשים – בהלכה זו יש צדדים לקולא וצדדים לחומרא.

מגמרא זו ניתן ללמוד כלל חשוב ביותר: מחמירים בהלכות שבין אדם לעצמו ומקילים בהלכות שבין אדם לחברו. בהלכות שבין אדם למקום יש פנים לכאן ולכאן.

יש כיום אופנה נפוצה מאוד בציבור הדתי – להחמיר. הדעה הרווחת היא שלהחמיר זה טוב. זהו עיוות מסוכן מאוד של מסורת אבותינו. יש לעיתים מקום להחמיר, אך אסור להחמיר באופן גורף.



המחמיר – תבוא עליו ברכה

מהו מקורו של ביטוי זה? משפט זה לא נמצא בתנ"ך, גם לא במשנה ובגמרא. המקורות המוקדמים ביותר בהם ניתן לראות שימוש במשפט זה הם בטור ובשולחן ערוך. צריך להבין באיזה הקשר נאמר משפט זה. המחמיר – תבוא עליו ברכה נאמר רק כאשר יש ספק בהלכה. רק מחלוקות בהן אין הכרעה ברורה כיצד יש לנהוג, והפוסק לא קבע הלכה ברורה, שם המחמיר תבוא עליו ברכה. למרות שמעיקר הדין מותר להקל, כיון שמדובר באיסורים מדרבנן (בספק דאורייתא תמיד מחמירים), עדיין כיון שיש צדדים רבים לפסוק לחומרא, במקרים כאלה מותר להחמיר. אבל חשוב לזכור כי היכן שנפסקה הלכה לקולא אסור להחמיר, וכן להיפך – היכן שנפסקה הלכה לחומרא אסור להקל. ומי שמחמיר ללא צורך, אפילו שכוונותיו טובות, הרי הוא הופך את ההלכה לחוכא ואיטלולא, הוא חולק על הפוסקים, ולמעשה מבזה את התורה כולה. נקודה זו צריכה להיות ברורה: אין הנחיה שטוב להחמיר .

בספר הכוזרי (מאמר ג) ישנו דיון רחב לגבי גישת היהדות לקראים. חשוב לזכור כי בתקופתו של רבי יהודה הלוי הקראות הייתה נפוצה הרבה יותר מאשר בימינו, היו קהילות גדולות של קראים בכל רחבי העולם. קהילות אלו לא קיבלו כלל את התורה שבעל פה והסתמכו רק על התורה שבכתב. רבי יהודה הלוי משיב במאמר זה על טענותיהם של הקראים ומביא הוכחות לאמיתותה של מסורת חז"ל ולנכונות התורה שבעל פה. במהלך הדיון שואל מלך כוזר את החבר האם הוא לא חושב שהקראים הינם יהודים טובים יותר כיון שהם מקפידים יותר?

עונה לו החבר כי ההחמרה נובעת מהעובדה שאין לקראים מסורת שאפשר להסתמך עליה. כאשר אין מסורת אזי מתרבים הספקות בנוגע להלכות, ולכן הם מחמירים. אך למאמינים בתורה שבעל פה, יש מסורת עתיקה שפותרת את רוב הספקות ולכן אין כל צורך להחמיר. הבעיה המרכזית בהטלת חומרות היא, שכאשר מחמירים כל אחד מחמיר לפי הסברה שלו, שכן ההלכה עצמה אינה ברורה. כאשר יש מסורת מוצקה כולם נוהגים לפיה ואחדות האומה נשמרת, אך כאשר כל אחד מחמיר על פי דעתו, אזי אחדות האומה נשברת לאלפי רסיסים קטנים.

ההחמרה אינה סימן ליראת שמיים גדולה יותר, במיוחד כאשר היא באה על חשבון אחדות האומה. כמובן שתמיד קיימת מידת החסידות. אך חשוב לזכור שההלכה עצמה אומרת שישנן דרישות שלא ניתן לדרוש מכל אדם. למידת החסידות אין תוקף הלכתי מחייב, כיון שאין הציבור יכול לעמוד בדרישות אלו. מי שמרגיש שהוא בדרגה רוחנית מספיק גבוהה, ראוי לו לנהוג במידת החסידות ולהחמיר, אך אין זה אוסר על האחרים את המותר.



שורש הנטייה להחמיר

אצל יהודים רבים ניתן למצוא את הנטייה הכרונית להחמיר בכל דבר שאפשר. מהו שורש הנטייה החולנית להחמיר?

בכל אדם יש שתי מידות עיקריות, שני תכנים לימודיים המקבילים לעץ הדעת ולעץ החיים. ישנם אנשים שכל חייהם אוכלים רק מעץ הדעת. עץ הדעת (על פי הזהר) הוא תורת הנגלה, כלומר ההלכה הפסוקה – שולחן ערוך. לדעת מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור. אדם החי בעולם הנגלה בלבד, מוכרח כל הזמן להפריד בין הטוב לרע ולכן המודעות של אדם זה לרוע שברע היא גבוהה מאוד, ומכאן נטייתו להחמיר. לעומת זאת עץ החיים הוא תורת הנסתר, ובתורת הנסתר הנטייה היא להקל כאשר באים לפסוק הלכה.

בשו"ת אורח משפט של הרב קוק יש דיון ארוך מאוד בינו ובין רבני ירושלים (הרב קוק היה אז ביפו) לגבי השאלה האם מותר להשתמש בשמן שומשומין בפסח. שורש הויכוח היה כמובן האם שומשומין הם קטניות או לא. רבני ירושלים אסרו להשתמש בשמן זה בפסח, ואילו הרב קוק התיר (הרב קוק הוכיח כי אפילו בשמן חיטה מותר להשתמש בפסח). כותב הרב קוק (שו"ת אורח משפט, עמוד קכג):

ועיקר הנטייה לחומרות יתרות במה שיש דרך סלולה על פי דרכי התורה להקל, אין זה מילתא דחסידותא כלל. וכבר גנה עניין זה קדוש ה' הרב חיים ויטאל  בהקדמה לספר עץ חיים, ודייק שזוהי מידה של המתרחקים מפנימיות התורה רחמנא ליצלן מהאי דעתא. וזה לשונו הקדוש: "... כי בסיבת היותם מואסים בעץ החיים אין הקב"ה עוזר אותם והם שוגים בפרטי עץ הדעת טוב ורע ומהפכים אותו לרע ומטמאים את הטהור ואוסרים את המותר ופוסלים את הכשר", עד כאן לשונו.

הרב קוק מסביר כי הנטייה להחמיר נובעת מהתרחקות מסתרי התורה. דרכו של הרב קוק הייתה שונה כפי שהניתן לראות מהמשך דבריו:

ובאמת דרכן של רבותיי הגאונים הצדיקים שזכיתי לשמשם זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל, היה שלא להיות נוטים להחמיר בכל מה שיש מקום להקל... בפרטים שיש לדון לכאן ולכאן ודאי הנוטה להקל  להיות חכם להיטיב הרי זה משובח, ובלבד שיהיו דבריו מיוסדים על פי עומק ההלכה וסברא ישרה.

ראינו כי הנטייה להחמיר נובעת מהתרחקות מפנימיות התורה, ואילו על פי הקבלה מצאנו שהנטייה היא להקל. ואכן ניתן לראות במשנה ובגמרא מקומות רבים בהם התנא המקובל ר' שמעון בר יוחאי פוסק לקולא. אמנם מצאנו חומרות רבות על פי דרך הקבלה, אך ההסבר לסתירה זו הוא פשוט מאוד. המקובל מחמיר לעצמו ומקל לאחרים. מנהגי הקבלה נועדו למקובלים. המקובל נוטל על עצמו את עול החומרה, ולכן הוא זה שיכול להקל על שאר עם ישראל. המקובל מחמיר בדבר שאינו גלוי לשאר העולם, אבל ראוי לו עצמו על פי מדרגתו והשגותיו.

ברוב קהילות ישראל מצאנו שעל פי רוב הספרדים מקילים יותר ואילו האשכנזים נוטים להחמיר. החיד"א מסביר כי שורש הנטייה להחמיר נובע ממידת הדין, ואילו שורש הנטייה להקל נובע ממידת החסד. כלומר שהנטייה להקל או להחמיר נובעת מצד שורש נשמת האדם.



עד כמה להחמיר

חשוב שגם מי שהחליט להחמיר על עצמו ידע לשים גבול לחומרות, על מנת שההחמרה לא תהפוך לאובססיה. ישנם אנשים שאומרים שמונים פעם קריאת שמע, או שלוקח להם שעה להניח תפילין. דברים אלו אינם חומרות. התורה לא ניתנה למלאכי השרת. גם בכתבי ר' נחמן מברסלב מצאנו הערה לגבי חומרות מיותרות. בספר שיחות הר"ן נאמר: כבר מבואר בליקוטי מוהר"ן שהזהיר מאוד שלא להחמיר חומרות יתרות כי אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו ולא ניתנה תורה למלאכי שרת.

בגמרא ישנה שאלה המופיעה מספר פעמים (שבת קיח:):

      "אבוך במה הוה זהיר טפי?"

כלומר שיש יתרון מסוים בלהחמיר במצווה מסוימת. לכל אדם יש מצווה אחת מתוך תרי"ג מצוות שהיא המצווה שלו במיוחד, שהוא קשור אליה יותר מאשר לשאר המצוות, ולכן הוא מקפיד בה יותר. מצווה זו היא תיקון נשמתו, היא שליחותו בעולם ולכן עליו להחמיר בה. אך אין ללמוד ממצווה זו לשאר המצוות.

במסכת קידושין (לט:) נאמר:

      כל העושה מצווה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ.

הרמב"ם מסביר כי מטיבין לו – בהווה, מאריכין לו ימיו – לעתיד, ונוחל את הארץ – זוכה לעולם הבא (המהר"ל חולק על פירוש זה). כלומר שיש עניין מיוחד שהאדם יבחר לעצמו מצווה אחת ובה ידקדק ויחמיר באופן מיוחד.אף על פי כן, אומר ר' נחמן, גם במצווה זו אסור לאדם להיכנס בחומרות של שיגעון. עיקר העבודה היא התמימות וללכת בדרכי אבותינו הקדמונים. ואכן אנו צריכים להתבונן כיצד התנהגו אבותינו הקדמונים, עוד לפני ר' נחמן מברסלב.

בשמונה פרקים (פרק רביעי) הרמב"ם דן לגבי המידות הרצויות באדם. לדעת הרמב"ם כוונת התורה שהאדם יהיה נורמלי, זה חידוש גדול. האדם צריך ללכת בדרך האמצע בכל המידות. אמנם מצאנו מספר צדיקים שעשן מעשים משונים, כגון אליהו שלבש אזור עור והתבודד, שמשון שגידל את שערו, ומשה רבנו שפרש מאשתו. אז אולי מעשים אלו רצויים לפני הקב"ה?

מסביר הרמב"ם שמה שעשו אותם צדיקים הוא חריגה מהנורמה. אצל אותו הצדיק הייתה נטייה לצד מסוים שהייתה צריכה תיקון. צדיק שצם ומתענה תעניות רבות, הרי זה בגלל שעבר עברה חמורה על פי ערכו, אך לא ניתן ללמוד מכך לגבי כל אדם. ייתכן גם שאותו צדיק פחד מהשפעה רעה ולכן התבודד, אך לא כל אדם צריך לפחד מכך, והמשפיע אינו מושפע. וממשיך הרמב"ם: אך כאשר ראו הטיפשים שהחסידים עשו אלה הפעולות ניסו לעשות כמותם, וחשבו שהקב"ה שונא הגוף. אי אפשר להתנהג באופן מסוים בלי לדעת את הסיבה והשורש להתנהגות זו, ולא מצאנו שום זכר לדבר בתורה.



פרישות וטהרה לעומת קדושה

מצאנו בגמרא את השאלה הידועה: אמר רב אידי בשם רבי יצחק לא דיין במה שאסרה תורה אלא אתה אוסר עליך דברים אחרים? על סמך גמרא זו חולק הרמב"ן על הרמב"ם, והוא סובר שעל האדם למעט גם בדברים המותרים. מכאן גם לומד הרמח"ל את שיטתו הידועה בספר מסילת ישרים. על פי הרמח"ל המסילה בה על האדם ללכת מורכבת מהתחנות הבאות:

זהירות – זריזות – נקיות – פרישות – טהרה – חסידות – ענווה – יראת חטא – קדושה

המטרה הסופית היא הקדושה. אבל על מנת להגיע אל הקדושה על האדם לעבור באופן זמני דרך הפרישות. באופן זה מסביר הרב קוק את משנתו של הרמח"ל. האדם צריך לפרוש לזמן מה מן הדברים המותרים, כיון שעיסוק מרובה בדברים אלו עשוי לגרום לאדם לרע. אך חשוב לזכור שדברים אלה אינם רעים מעצמם, אלה לעיתים השימוש המופרז בהם הוא רע.

הרמח"ל מסביר מהו ההבדל בין האדם הטהור (הפרוש) לבין האדם הקדוש. האדם הטהור מתייחס אל הדברים כאל הכרח. הוא אוכל לא מפני שהוא רוצה, אלא מפני שהוא ימות אם הוא לא יאכל. אם היה אפשר לחיות ללא לאכול, האדם הטהור לא היה אוכל כלל. לעומת האדם הטהור, האדם הקדוש כל כך דבר בקב"ה, עד שכל מעשה חומרי שהוא עושה מתעלה על ידו למדרגה גבוהה יותר, ולא להיפך. הטהור מרגיש כי על ידי אכילתו, האוכל מוריד אותו לכיוון הגשמיות, ואילו הקדוש מרגיש כי על ידי אכילתו הוא מעלה את האוכל, ומקרב אותו לקדושה. הקדוש אוכל הרבה כי כל אכילתו בקדושה.

יצחק אבינו הוא הוכחה לכך שגם צדיקים צריכים ויכולים לאכול הרבה, הוא מוכיח כי גם הצדיק זקוק למצב רוח טוב. לפני שהוא מברך את בניו הוא מבקש מעשו (בראשית כז, ד):

      "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות"

כלומר יצחק אבינו זקוק לארוחה על מנת שיוכל לברך את בנו. ויתרה מכך הוא לא מסתפק בסתם אוכל, אלא מבקש את המטעמים שהוא אוהב. גם כאשר יעקב אבינו מביא את המטעמים שרבקה הכינה, הוא מביא שני גדיי עזים. קשה לראות כיצד אדם זקן כיצחק אבינו אוכל בשר של שני גדיים (גם לדעה הסוברת כי זה היה בפסח, ושני הגדיים היו קרבן פסח וקרבן חגיגה).

הרמב"ם אומר שרק שלושת האבות ומשה רבנו הצליחו להגיע לדבקות מתמדת בקב"ה, והיו יכולים לקדש את החומר. אבל הרב קוק אומר שאנו רשאים לשאוף ולחלום להגיע לרמה של האבות, ואף ייתכן ואנו ראויים להגיע לכך בימינו (יש גם דבקות ברמה נמוכה יותר), כמו שקורה בשבת.

השבת היא זמן הקדושה, ולכן ביום השבת כולם זוכים לדבקות גדולה יותר ויש ביכולתם לקדש את החומר. לכן בשבת צריך לאכול הרבה, ולהלכה נפסק שצריך לאכול שלוש סעודות. בברכת המזון בשבת אנו מוסיפים את "רצה והחליצנו". הסיבה להוספת קטע זה היא שבשבת אנו אוכלים הרבה, יותר ממה שאנו רגילים לאכול ביום-יום וזה עלול להזיק לבריאותנו. למעשה על ידי אכילה מרובה בשבת שאנו מוסרים את הנפש על הקדושה.

לפי הדברים שהסברנו עד עתה, עולה כי מי שאינו ראוי לקדושה, לא צריך פרישות, שהרי רק מעטים בעולם יכולים להגיע למדרגת הקדושה. האם זה אומר כי אין צורך בפרישות?

חייבים להבין כי ישנן מדרגות שונות, ולכל אדם יש את המדרגה המתאימה לו, וסוג הפרישות שמתאים לו. אדם שאביו היה שומר יממה שלמה בין אכילת בשר לחלב, והוא אינו מסוגל להחמיר על עצמו בצורה זו, אסור לו להתייאש. עליו להבין כי כנראה מדרגתו פחותה משל אביו, ולכן הוא יכול לשמור רק שש שעות, אך זה לא נותן לו היתר לאכול בשר וחלב יחד.

בספר מסילת ישרים מסביר הרמח"ל את משקל החסידות: כאשר האדם בא להחמיר על עצמו, הוא צריך להיזהר שהחומרה לא תהרוס ותקלקל, כיון שאז החומרה כבר אינה בגדר של חסידות. מה כל כך חמור בחומרות? הדבר החמור בחומרות הוא העובדה שהן מביאות לידי מחלוקת. הגמרא מספרת שבעקבות מחלוקת בית הלל ובית שמאי כמעט נחלקו לשתי כתות נפרדות (ובירושלמי אף נאמר שמחלוקת זו הביאה לשפיכות דמים). לכן גם תמיד התאמצו לפסוק הלכה על פי בית הלל, והוסיפו ואמרו שמי שמחמיר כבית שמאי מחזיק במחלוקת (וכן גם רבי טרפון שעצר להתפלל בצד הדרך כדעת בית שמאי, ואמרו לו שראוי היה שייהרג).



סיום

בספר בני יששכר מופיע הסבר למאמר: גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים. כוונת המאמר היא שאדם היגע בהלכה, הוא יכול ליהנות יותר כיון שהוא יכול לפסוק הלכה ולדעת מה מותר לעשות ומה אסור. לעומתו מי שהוא רק ירא שמים, אך אינו יגע בהלכה הוא חייב להחמיר על עצמו ולכן הוא נהנה פחות.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)