הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ג'-כ"ב) - "קינין ופתחי נידה הן הן גופי ההלכות..."
סיכום שיעור 46 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
"רבי אלעזר חסמא אומר: קינין ופתחי נידה הן הן גופי ההלכות. תקופות וגימטריאות - פרפראות לחכמה".
למדנו במשנה הקודמת שמעשיו של אדם צריכים להיות מרובים מחוכמתו. עכשיו צריך להבין באילה דברים צריך לעסוק בתור חכמה, ובאילה - בתור מעשה.
"קינין" - אשה יולדת צריכה להביא לבית המקדש קורבן: או כבש וציפור, או שתי ציפורים - אחת לעולה ואחת לחטאת. אם הרבה מאוד נשים מגיעות לבית המקדש וכל אחת מביאה את שתי הציפורים שלה, לחטאת ולעולה, הציפורים יכולות להתערבב, או אחת הציפורים יכולה לעוף, ואז יש בעיה, כי הלכות הקרבת עולה וחטאת שונות. מסכת קינין עוסקת כולה בחישובים מתמטיים מסובכים לגבי מה שעושים במקרה כזה. (יש פירוש של הרשב"ץ, רבינו שמעון בן צמח, על מסכת קינין שכולו מתמטיקה ומראה את גדלותו של הרשב"ץ בתור מתמטיקאי).
"פתחי נידה" - אם אשה התבלבלה בספירת הימים שלה והיא לא יודעת האם היא נידה, ואז מתחילים כל מיני חשבונות מתמטיים על מנת לפתור את הבעיה.
"גופי ההלכות" - פירושו שזה פועל את הפעולה שההלכה פועלת: זה מביא לדבקות בה'.
המהר"ל מפרש את משנתנו באופן הבא.
הלכות קינין ופתחי נידה הן הלכות של ספק לגבי מצבים שהיה אפשר להימנע מהם. כשאדם לומד הלכה, הוא לומד את רצון הבורא. היה אפשר לחשוב שהלכות קינין ופתחי נידה הן לא גופי ההלכות, ולא על ידם אדם יגיע לדבקות בבורא, כי ההלכה היא רק לדברים ודאיים, ודברים מזדמנים או מסופקים הם לא בכלל ההלכה, כי הם אינם ביטוי לרצון ה'.
החידוש של המשנה הוא שקינין ופתחי נידה הן הן גופי ההלכות. לימוד חוכמתו של הבורא כולל גם צדי הספקות, והן הן גופי ההלכות. זה בא להראות מהם הגבולות הרחוקים ביותר של המעשה - זה מגיע עד קינין ופתחי נידה, עד מקום הספק.
היה גם אפשר לחשוב, לפי ההשקפה של הפילוסופים, שענייני ציפורים ודם הנידה הם עניינים ירודים ולא יכולים לרומם את האדם. המשנה אומרת את ההיפך: דווקא דרך ההלכות הללו אדם מגיע לדבקות בה', כי הוא מגלה עד איפה רצון ה' חודר, גם בתחומים היותר קטנטנים של החיים.
"תקופות וגימטריאות" - זה ההיפך הגמור מקינין ופתחי נידה, אלה הן חכמות ודאיות.
"תקופות" - זה אסטרונומיה, מהלך הכוכבים. זוהי חוכמה ודאית - מחשבים בדיוק מתי יהיה ליקוי חמה, מתי יהיה המולד וכד'.
"גימטריאות" - לפי המהר"ל, הכוונה היא לחכמת הגאומטריה: הנדסה, מדידות שטח וכד'. גם זו חכמה בלתי מסופקת.
אסטרונומיה וגאומטריה הם תחומי המדע שבהם הספק כמעט ולא קיים. לכן היה מקום לומר שבזה האדם יגיע לדבקות.
אומרת המשנה: 'לא! הן פרפראות לחכמה!'. 'פרפרת' - זה דבר נלווה (למשל, רוטב הוא פרפרת למאכל).
"פרפראות לחכמה" - זה לא עצם החכמה. עצם החכמה זה מה שיש בו דבקות ברצון הא-לוהי.
גם פרפראות לחכמה חייבים ללמוד - הרי דווקא פרפרת עושה את האוכל טעים, היא בעלת ערך. רק צריך לדעת איפה העיקר ואיפה התפל. הגמרא במסכת שבת (ע"ה, א') אומרת שכל מי שבידו לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכתוב אומר: "פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ" (ישעיהו ה', י"ב). הכוונה היא שעל ידי הלימודים האלה אדם מגיע לאהבת ה', ולכן מי שלא לומד את זה, אין לו אהבת ה'. אבל זה לא גופי ההלכות.
הרמב"ם כותב שההתעסקות במדע בכלל, ובמיוחד באסטרונומיה, היא חלק ממצוות אהבת ה'. הרמב"ם מביא שם מאמר של חז"ל, שאף אחד לא מצא את המקור שלו. הוא כותב: "כמו שאמרו חכמים בעניין זה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם". אולם בספרי כתוב: "לעולם יעסוק אדם באגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם", אך הרמב"ם מדבר פה לא על אגדה אלא על אסטרונומיה. האמת היא שלרמב"ם הייתה גרסה אחרת - הוא מביא אותה בתשובתו לחכמי צור. חכמי צור שאלו אותו למה בכלל חשוב ללמוד אסטרונומיה, והוא ענה להם: "כמו ששנינו בברייתא: רבי מאיר אומר: 'למד מעשיו, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם'".
הכרת התהליכים שבהם ה' פועל מביאה לאהבת ה'. הרמב"ם כותב: "[אדם אינו אוהב הקב"ה] אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט - מעט, ואם הרבה - הרבה" (הלכות תשובה, פרק י', הלכה ו'). כלומר, ככל שיש לאדם יותר דעת כך יש לו יותר אהבה.
כשהרמב"ם אומר שעל ידי כך שנלמד אסטרונומיה, נגיע לאהבת ה', הוא לא מתכוון לסתם תמונות של פלאי הטבע ששמים אותן באלבום כדי להתפעל מהטבע, כמו שדתיים מסוימים עושים במטרה להגיע לדבקות בה' דרך ההתרגשות מהיופי. זוהי לא שיטת הרמב"ם - לפי הרמב"ם, על ידי זה שאדם לומד אסטרונומיה, הוא לומד משם את ההוכחות השכליות למציאות ה', וזו האהבה. כך רמב"ם כותב במפורש בספר "מורה הנבוכים". זה בסדר שהאדם יתפעל מהיופי של הטבע - רק צריך לדעת שזה לא מה שהרמב"ם כתב בהלכות יסודי התורה.
שאלה: אהבה זה שכלי או רגשי?
תשובה: אהבה היא שכלית. או ההשלכה של השכלי. אם יש לאדם שאלה שכלית והוא רוצה לברר אותה, אז כאשר בסוף הוא מגיע לבירור ודאי של האמת על פי הוכחות שכליות, הוא מתמלא ברגש של אהבה. ברגע שהשכל מבורר, אז האהבה נצחית. לא מקובל לחשוב כך, אך זה מה שהרמב"ם טוען. היו מגדולי ישראל שלא הלכו בכיוון זה.
שאלה: האם מבחינת הרמב"ם יש מקום לתמיכת התורה מכוח המדע?
תשובה: הרמב"ם כן חשב כך. זה בגלל שבימי הרמב"ם עדיין לא הפרידו בין מדע לבין תיאולוגיה והיתה מחשבה שלידיעה מדעית יש השלכה תיאולוגית. היום השתחררנו מזה. הרב קוק כותב ב"ערפילי טוהר": "אם יתפאר המדע החדש שהשתחרר מהתיאולוגיה, צריך הוא לדעת, שלעומת זה נשתחררה התיאולוגיה מהמדע, שאסרה בכבלים אנושיים".
שאלה: האם הפיזיקה הניוטונית לא הייתה צריכה את א-לוהים?
תשובה: זה בכלל לא נכון. ניוטון היה אדם מאמין, מיסטי, ומושפע מהיהדות. החקירה המדעית שלו הייתה סעיף אחד מן החשיבה הפילוסופית שלו ומהחיפוש המיסטי שלו. כך היה גם אצל קפלר. אצל ניוטון באמת הייתה מחשבה אמונית מאחורי הדברים. אח"כ, אצל לפלס, זה כבר השתנה.
שאלה: פשוטי העם, שאין להם חכמה גדולה, מסרו את נפשם על קידוש השם ואהבת ה'. איך זה מסתדר עם דברי הרמב"ם?
תשובה: אותם פשוטי העם מסרו את עצמם על קידוש השם בגלל שהיו דבקים בחכמים שידעו את האמת. ההמונים המוסרים את נפשם ידעו שמה שהחכם אומר זה מה שנכון. משם הם שאבו את הכוח של קידוש השם. אם לא היתה באומה הישראלית אפילו קבוצה קטנה של חכמים היודעים את האמת כפי שהיא, אז להמונים לא היה במי להידבק. אפשר להוסיף עוד נקודה, שכאשר האדם מוסר את עצמו על קידוש השם, הוא מבין בבת אחת מה שחכמים לא מבינים בשנים רבות.