הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ד'-א') - "איזהו חכם? הלומד מכל אדם..."
סיכום שיעור 47 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ד', משנה א':
"בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: 'מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי' (תהלים קי"ט, צ"ט). איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר: 'טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר' (משלי ט"ז, ל"ב). איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך' (תהלים קכ"ח, ב'). 'אשריך' - בעולם הזה, 'וטוב לך' - לעולם הבא. איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו' (שמואל א' ב', ל')".
בן זומא הוא אחד מתלמידיו של רבי עקיבא.
"איזהו חכם? איזהו גיבור? איזהו עשיר?" - אם שואלים שאלות כאלה, זה סימן שמישהו כבר דיבר על חכם, גיבור ועשיר.
זה דומה לשאלה במשנה הראשונה: "מאימתי קורין את שמע בערבין?". מי אמר בכלל שצריך לקרוא את שמע, ששואלים שאלה כזאת?! הגמרא שואלת אותו דבר: "תנא היכא קאי דקתני מאימתי?" - 'על מה התנא דיבר, שהוא בכלל שואל 'מאימתי!?'. היה צריך להיות ככה: 'קורין את שמע בערבין. מאימתי? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן...'. הגמרא עונה: "תנא אקרא קאי" - התנא סומך על זה שאנחנו כבר קראנו את הפסוק בתורה: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו', ז'), ולכן אמורים לדעת שקוראים את שמע בערבית, וכל השאלה שנשארה היא ממתי. יש פה לימוד גדול: אדם לא מתחיל ללמוד את התורה שבעל-פה סתם ככה - יש רקע, והרקע (במקרה הזה שצריך לקרוא את שמע) מובא בתורה שבכתב.
במקרה של המשנה שלנו הרקע הוא פסוק מספר ירמיהו:
"כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (ירמיהו ט', כ"ב).
הנביא מדבר על שלושה דברים שראוי לכאורה לא להתהלל בהם. כשהנביאים אומרים: 'אל יתהלל', אין הכוונה שאין להתהלל בכלל, אלא שלעומת "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" כל ההילול הזה הוא כלום. ברור שטוב להיות חכם, גיבור ועשיר, אבל כוונת הנביא היא שזה לא סיבה להילול, לעומת "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'". "אַל יִתְהַלֵּל" - פירושו אין לעשות מזה תכלית, זה רק אמצעי. הנביא בא להסביר איזה דברים בחיים הם מטרה, ואיזה דברים הם אמצעי. המטרה היא "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" - כלומר, דעת ה'. חוכמה, גבורה ועושר הם רק אמצעים אבל אמצעים הכרחיים כדי להגיע לדעת ה'.
הרמב"ם כותב בסוף "מורה הנבוכים" שיש אצל בני האדם ארבע דעות מהי תכלית החיים. הדעה ההמונית אומרת שמה שחשוב זה הכסף. רוב בני האדם חושבים שיהיו מאושרים אם יהיה להם מיליארד דולר. הרמב"ם אומר שזה טוב שיש כסף, אך צריך להבין שמדובר על דמיון. הרי מה משמעות של מושג הבעלות, שחפץ מסוים שייך לפלוני?! מה השתנה בחפץ כשאמרתי שהוא שייך לי?! הרי החפץ נשאר אותו דבר, ויש פה רק פיקציה, דמיון, שגורם לי לחשוב שהחפץ הוא שלי. אמנם החברה מסכימה שאם עשית פעולות קניין, אז החפץ הופך להיות שלך, אבל אין בזה אמת (בהתאם לאמירת הקומוניסטים שהחברה המקורית של בני האדם הייתה ללא רכוש).
לפי הרמב"ם, לא ראוי שאדם ישקיע את כל חייו בהשגת דבר שהוא ביסודו דמיון. לכן הרמב"ם אומר שחייבים לחפש תכלית יותר נעלה. הוא מזכיר תכלית נוספת שבני אדם נותנים: הבריאות, להיות חזק. הרמב"ם אומר שזה לא רע, אבל בסופו של דבר אין בזה הבדל בין בני האדם לבין בעלי החיים. כלומר, זה דבר אמיתי (לעומת עושר, שהוא דמיון), אבל זאת מטרה חלקית מאוד, כי גם בעלי חיים רוצים להיות בריאים. נוסף לכך, אומר הרמב"ם, גם האדם החזק ביותר לא יגיע לכוחו של פרד חזק או לכוחו של פיל. לכן, על אף שבריאות היא חשובה, היא לא יכולה להיות המטרה של האדם בתור אדם.
התכלית השלישית בעיני אנשים היא להיות בעל מידות טובות. לפי הרמב"ם, זאת המשמעות של הביטוי 'חכם' בפסוק הנ"ל מספר ירמיהו. הרמב"ם מביא כמה הוכחות מהתנ"ך שהמילה 'חכם' מורה על אדם בעל מידות טובות. הרמב"ם אומר שתכלית זו אכן מיוחדת, כי באמת מידות טובות יש רק לאדם ולא לבעלי החיים. בעלי חיים לא צריכים לעבוד עבודת המידות: אם יש חיה אכזרית היא אכזרית כי זה הטבע שלה, ואם יש חיה רחמנית היא כך כי זה הטבע שלה. אבל האדם יכול לשנות את אופיו, ולכן יש פה משהו מיוחד לאדם. אבל, אומר הרמב"ם, אין זה מיוחד לאדם מצד עצמו אלא מצד יחסו לזולתו, כי המידות משמשות לקשר של האדם עם זולתו, קשר חברתי - הרי מה יעשה אדם עם מידותיו הטובות באי בודד?! לכן אומר הנביא: "כֹּה אָמַר יה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ...".
הרמב"ם אומר שהנביא סידר את הדברים לפי מעלתם אצל בני האדם. בעיני רוב בני האדם המידות זה טוב, אבל יותר טוב הבריאות, ועוד יותר טוב הכסף. לכן ה' אומר: "אל יתהלל" - אפילו לא עשיר, אפילו לא גיבור, אפילו לא חכם. "...כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" - מה שעצמי לאדם זה השגתו את ה', דעת א-לוהים. זה מיוחד לאדם וזה שלו בלבד, ועל זה נאמר: "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ" (משלי ה', י"ז).
אחרי התכלית הרביעית הפסוק בספר ירמיהו ממשיך: "...כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'". לפי הרמב"ם, לא מספיק להגיע להשגת הא-לוהים: אחרי שאדם משיג את הא-לוהים, הוא צריך לדעת מה לעשות עם זה. האם זאת לא המדרגה השלישית שהרמב"ם אמר שהיא לא העיקר - הרי צדקה ומשפט זה הקשר בין בני האדם?! התשובה היא שחסד, צדקה ומשפט שבאים לפני דעת א-לוהים הם לא מטרה, הם רק מסדירים את יחסי החברה. אחרי שאדם משיג את דעת ה', חסד, צדקה ומשפט מתקיימים כגילוי רצונו של הבורא, מידותיו של הקב"ה, ואז הם יכולים להפוך למטרה. אפשר אולי להמשיך את זה על הגוף והממון, אבל הרמב"ם לא עושה את זה - המהר"ל כן עושה.
עד כאן דברי הנביא ופירושם ברמב"ם.
על יסוד הפסוק הנ"ל מהנביא, חז"ל אמרו במספר מקומות בתלמוד ובמדרשים שאין הנבואה שורה אלא על אדם שהוא חכם, גיבור ועשיר - אלה הם חלק מהתנאים המוקדמים הנדרשים כדי להיות נביא. יש מקומות בחז"ל שמוסיפים תנאי רביעי - עניו. יש מקום אחר שאומר: חכם, גיבור, עשיר, וגבה-קומה.
כל הדברים האלה הם, לכאורה, דברים חיצוניים (כולל החוכמה עליה מדובר פה). זה תמוה, אך יש לזה הגיון פנימי גדול מאוד. מצד האמת, על מנת שלא יהיה חילול השם, הנבואה צריכה לחול על האדם השלם: חכם, גיבור ועשיר. אם זה בא לאדם חסר, אזי יש חיסרון גם בנבואה עצמה. זה חלק מאמונת הייחוד. המונותאיזם אומר שהקב"ה נמצא בכל. אם הוא נמצא בכל, אז הוא צריך לחול על עולם שלם ומלא. לכן נביא צריך להיות קודם כל עשיר, גיבור וחכם. אדם כזה, כאדם, אינו חסר דבר מצד הטבע.
שאלה: האם הקביעה מי הוא נביא לא מקבעת את ה' למי להוריד את הנבואה?
תשובה: ריבונו של עולם החליט שאת דברו הוא מכיל לפי תנאים מסוימים. הקב"ה היה יכול להחליט שהוא ינבא את בעלי החיים או שהוא ינבא את הטיפשים, אך הקב"ה לא רצה שזה יהיה כך. הוא סידר בעולמו שהוא מנבא את מי שראוי לפי תנאים מסוימים. אפשר להגיד את זה על כל הנהגה של הקב"ה - זה לא מקבע את ה', זה פשוט נתון.
שאלה: האם שמואל הנביא היה מתחילת דרכו עשיר וגיבור כשזכה לנבואה?
תשובה: בוודאי שכן. הרי היה נביא, וזה אומר שהוא היה גיבור ועשיר.
נביא צריך להיות עשיר. אילו הנבואה הייתה שורה על עני, היו אומרים לו: 'אתה נביא כי אין לך כסף - אתה בא למלא את החוסר הנפשי שלך ואתה המצאת את הנבואה. כאשר יהיה לך קצת כסף, אתה כבר לא תהיה נביא, אתה תשכח את כל הדברים האלה'. אז היו גם נותנים הסבר סוציואקונומי של הנבואה, כי את הנביאים היו מוצאים בשכבות הנמוכות של החברה, אצל דלת-העם. זה היה אומר שהנבואה היא בעצם איזה מין סם שבא למלא את הצרכים של המסכנים.
שאלה: האם לא יכולים להגיד גם על העשירים שהם ממציאים נבואה?!
תשובה: רואים בתנ"ך שהנביאים סובלים ומאוד קשה להם - זה לא כמו אצל אנשים בחברה העשירה שבגלל חיים משועממים הולכים להרצאות על רוחניות למלא את הזמן.
שאלה: איך זה מסתדר עם דברי חז"ל: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (נדרים פ"א, א')?
תשובה: תורה ונבואה זה לא אותו דבר. לימוד התורה, בצורתו שהוא קיבל מתקופת התנאים ועד היום, זה בעצם התוצר של הסתלקות הנבואה. מכיוון שהחיים נפלו ממדרגתם המקורית, מה שנשאר לנו זה ללמוד, אבל בזמן הנביאים מה שהיה לעשות זה לחיות. הנביאים העבירו ידיעות מאחד לשני, או מעצמם אל תלמידיהם, דרך אורח חייהם. למשל, לפי המסופר בספר מלכים על בני הנביאים (תלמידי הנביאים), רואים שהם חיים בקומונה ומתוך המפגש של האישיות של הנביא מקבלים הארה והקרנה רוחנית כזו שבסוף גם הם מגיעים לנבואה. זה לא אומר שלא היו תכנים לימודיים - השאלה היא מה מרכז החיים.
אם יהיה אדם מוכשר לנבואה שאינו עשיר, יתנו לו כסף, יעשו אותו עשיר, כמו שאם יש כהן שמתאים להיות כהן גדול, אבל אין לו מספיק כסף - הרי הכהן הגדול צריך להיות עשיר - אז אחיו הכהנים נותנים לו. אם אדם צריך לרדוף אחרי פרנסה, כל מרחב החיים שלו מתקטן, והשיקולים שלו הם שיקולים קטנים. חלק מהשלמות האנושית זה כסף: "כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף" (קהלת ז', י"ב). בתקופה שעם ישראל היה דל, גם מרחב התפשטות הנשמה שלו היה קטן, ולכן גם השכינה לא שרתה.
הרב קוק אומר בספר "אורות" (עמוד קמ"ה):
"כשמתרבה כוח החומרי של האומה..."
פירושו שיש הרבה כסף.
"...נשמתה מתפשטת ומתגדלת יותר. וכל היחידים שואבים כל אחד לפי צינורו חיים ממעיינה הכללי".
עיקר החומריות היא החומריות של האומה. אבל אם יש חומריות של האומה זה אומר שיש אנשים שצוברים את הממון.
אולם, כפי שהזכרנו, על מנת להיות נביא, לא מספיק להיות עשיר - צריך להיות גם חכם וגיבור. על הרקע זה בן זומא שואל מיהו באמת חכם, באמת גיבור ובאמת עשיר שירמיהו דיבר עליו. הרי אם מדובר בסתם מה שבני אדם רגילים לכנות חכם, גיבור ועשיר, מי אמר בכלל שיש לזה ערך?!
"איזהו עשיר? השמח בחלקו שנאמר: 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך' (תהלים קכ"ח, ב')".
בן זומא אומר שאפילו אם יש לאדם הרבה כסף אך הוא לא שמח בחלקו, אז הוא לא באמת עשיר. זה טוב שאדם רוצה יותר ממה שיש לו, כי עם יותר כסף הוא יוכל לעשות יותר דברים. הבעיה היא אם בגלל הרצון ליותר כסף הוא לא מצליח לשמוח במה שכבר יש לו - אז כאילו אין לו כלום. מצד שני, על מנת שאדם יהיה שמח בחלקו, צריך שבאמת יהיה לו חלק לשמוח בו.
"'אשריך' - בעולם הזה, 'וטוב לך' - לעולם הבא".
זה לא גוף הדרשה של בן זומא אלא תוספת. אדם שייגע שמח בעולם הזה וגם בעולם הבא, בגלל שהוא התרגל לקנות זכות, הוא לא בא בעמדה של 'תנו לי'. אדם שבא בעמדה של 'תנו לי, אני באתי לעולם כדי לקבל' הוא אדם אומלל, בגלל שהוא אף פעם לא יקבל את מה שהוא רוצה. לעומת זאת אדם שרגיל להתייגע, לזכות על ידי יגיעו במעלתו, יהיה תמיד שמח. מכאן לומדים שטוב להתפרנס ממעשה ידיים. הרמב"ם אומר בהלכות תלמוד תורה (ג', י"א): "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא, שנאמר (תהלים קכ"ח, ב'): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך": אשריך - בעולם הזה, וטוב לך - לעולם הבא שכולו טוב".
בחכמה אדם לא אמור להיות "השמח בחלקו". כתוב: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א', י"ח). (הרבי מקוצק אמר על הפסוק זה: "רק שיוסיף"). זה שכואב לאדם שהוא לא יודע, זה כאב בריא - שלא כמו בעושר שם אסור לאדם שיכאב. ככל שאדם יודע יותר כך כואב לו יותר, בגלל המרחק בינו לבין מה שהוא משיג, הרי הוא יודע יותר מה הוא לא יודע. למשל, תינוק לא יודע מה הוא לא יודע והוא מאושר, אך אדם שעוסק בחכמה ולא מצליח להשיג את האמת - סובל.
"איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: 'מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי' (תהלים קי"ט, צ"ט)".
אפשר להבין את הפסוק כך: 'אני יותר משכיל מכל מי שמלמד אותי', ואפשר כך: "מכל מלמדי" - 'מכוח כל מלמדי השכלתי'.
כתוב לגבי שלמה המלך: "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם" (מלכים א' ה', י"א). אמרו חז"ל: "אפילו מחרש, שוטה וקטן". זה אומר שהוא החכים גם מהם - היה לו מה ללמוד גם מחרש, גם משוטה וגם מקטן. אם הוא היה לומד רק מהחכמים, אז היה חסר לו משהו, כי האמת לא מצויה רק אצל החכמים - היא נמצאת בכל! לכן על מנת להשיג אמת מוכרחים להחכים מכל אדם, וכשתחכים משוטה חירש וקטן, אז תהיה חכם אמיתי. הפילוסוף היווני סוקרטס הבין זאת - הוא בא ללמוד אצל כל אדם (היה שואל אותו שאלות), ומכוח זה נהיה חכם.
במעמד הר סיני כל העם היו חכמים - כי כולם התנבאו. יש לכך שני פירושים:
הרמב"ם מפרש שבאמת כולם היו חכמים. הוא כותב בפרק הרביעי, בשמונה פרקים, שהציבור שיצא ממצרים, אפילו הקטנה שבנשיהם, היו כיחזקאל בן בוזי (לפי דברי חז"ל במכילתא: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי"). זאת אומרת שהם באמת היו מאוד חכמים.
הרב קוק אומר שאכן אפילו שפחות במדרגה נמוכה התנבאו, אך זה לא היה קשור למאמץ של כל אחד ואחד, אלא למעמד מיוחד בהיסטוריה - לידת האומה. בלידת האומה יש הארה גדולה ומיוחדת, שהרי חז"ל אמרו שאפילו עוּבָּרִים אמרו שירה על הים.
אחרי שחרב בית המקדש "ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים, לשוטים ולתינוקות" (בבא בתרא י"ב, ב'). זאת אומרת שהנבואה התפצלה. לפני כן היא הייתה באישיות אחת אצל הנביא, עכשיו מרכיבים שונים של הנבואה נמסרו לקבוצות שונות של אנשים: החכמים קיבלו חלק, השוטים קיבלו חלק, והתינוקות קיבלו חלק. יוצא מזה שהנביא הוא גם חכם, גם שוטה וגם תינוק ביחד - כלומר, יש לו מהתכונות של אלה ושל אלה.
"'מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי' (תהלים קי"ט, צ"ט)" - התוספתא ורבי עובדיה מברטנורא על המשנה שלנו מפרשים: 'כל כוונתי הייתה לשם שמיים, כיוון שכל שיחתי הייתה בתורה'. כלומר, 'עסקתי בלהשכיל מכל מלמדי כי רציתי לדעת אותך'. יש הבדל בין דברי תורה לדברי שיחה: דברי תורה הם דברים רציניים, לעומת דברי שיחה שהם דברים של מה בכך. כשאדם חי את החיים הפשוטים והטבעיים, זה דברי תורה. לכן אמרו גם ששיחתם של תלמידי חכמים צריכה תלמוד.
שאלה: חז"ל אמרו: "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (תמיד ל"ב, א'). האם זה סותר את הנאמר במשנה הזאת?
תשובה: לא, אין פה סתירה. אם אתה לומד מכל אדם, אתה תראה גם את הנולד - מתוך דברי כולם יהיו לך מספיק נתונים על מנת לראות מה הדבר שיוולד בעולם. אגב אצל חז"ל מיילדת הנקראת "חכמה". במשנה כתוב: "ומיילדין את האשה בשבת, וקורין לה חכמה ממקום למקום..." (משנה שבת י"ח, ג'). היא נקראת חכמה כי היא רואה את הנולד.
"איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר: 'טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר' (משלי ט"ז, ל"ב)".
זאת אומרת אם אדם מצליח לגבור על עצמו, אז גבורתו היא גבורה אמיתית, מה שאין כן אם אדם חזק מאוד בשרירים, ביכולת, אבל לא יכול לגבור על עצמו, הוא ייפול. ברגע שיהיה לו מחסור כלשהו, הוא יהיה במצוקה כזאת שזה ישתק אותו. למשל, מי שעוסק בקרב מגע יודע שכאב במקום אחד של גופו מקרין על כל גופו כך שהוא מאבד את כל הכוח. אם הוא גיבור באמת, הוא ממקד את המחשבה בעובדה שהכאב נמצא רק בנקודה אחת בגופו ואז כל שאר הגוף משוחרר והוא יכול להכניס אגרוף אחד בפנים של זה שתפס אותו. יש חוכמה בגבורה וכל מי שעסק באומנויות לחימה יודע את זה.
לא כתוב פה 'הכובש את יצרו הרע', משום שהוא צריך לכבוש גם את יצרו הטוב. אדם שלא מסוגל להתגבר על עצמו אינו גיבור, ואין זה משנה על איזו מידה מדובר. בפרט, גם את יצר החסד צריך לכבוש. על הקב"ה נאמר: "גומל חסדים טובים" - משמע, שיש חסדים רעים (למשל, בתור חסד לעזור לאדם להתאבד).
יחד עם זאת, נביא צריך להיות בריא וחזק פיזית. חלק מהנביאים היו רועי צאן, והרועה הוא בהכרח אדם בריא - הוא גם נושם אוויר צח. הוא גם הרבה פעמים בודד, אז הוא חושב הרבה. הוא גם רוכש מידת המנהיגות ורחמים.
"איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו' (שמואל א' ב', ל')".
לכאורה, מכובד לא בפסוק מירמיהו שהזכרנו לעיל. התשובה היא שבפסוק כתוב: "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי". בדעת ה' יש כבוד - להתבונן בזיו השכינה, במראה הכבוד, כמו מראה כבוד ה' שהנביאים ראו. לכבוד הזה יש ערך רק אם בסופו של דבר יש לזה השלכה חברתית, כפי שהזכרנו לעיל בפירוש הרמב"ם על המשך הפסוק: "...כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'".
"כי מכבדי אכבד" - הכבוד זה משהו שיש בו הדדיות, הוא מופנה כלפי זולתו. במקרה הזה הזולת זה הקב"ה, אבל יש לזה השלכה על הבריות: אדם מכבד את הבריות כי הוא מכיר שהכבוד שיש לו נמצא גם בהן, מצד נשמתן שהיא חלק א-לוה ממעל. זה הולך ביחד.
כתוב: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא י"ט, י"ח). "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ" - זה בן אדם לחברו, "כָּמוֹךָ" - בן אדם לעצמו, "אֲנִי ה'" - בן אדם למקום. אי-אפשר להגיע לשלמות היחס בין אדם לחברו באמת בלי שלמות היחס ביו אדם לעצמו ובין אדם למקום, ולהיפך.