הרב אורי שרקי
בין קבלה לפילוסופיה - הגשמה (האם אפשר להבין את א-לוהים?)
סיכום שיעור מתוך הסדרה "בין קבלה לפילוסופיה" בערוץ אורות
בעריכת ר' אברהם כליפא
האם תורת הקבלה הינה אנתרופומורפיסטית (מגשימה את הא-ל ונותנת לו צורת אדם)? במהלך הדורות, הן חכמת הקבלה והן המקובלים, הואשמו בהגשמת הבורא שהרי הם נתנו לו צורת אדם, עשר הספרות, סוד הצמצום, עד שנראה שהמקובלים עושים בא-לוהות כבתוך שלהם. ניתן אף לומר שראשי המבקרים של תורת הסוד היו בעלי הפילוסופיה שבעם ישראל, שדיברו על א-להות מופשטת שניתנת להשגה רק דרך השלילה ואשר תאריה הם עצמה וכדו'.
אלא שאדרבה, מבחינתם של חכמי הסוד, תורת הפילוסופיה היא זו שמגשימה את הא-לוהות, משום שסבורים הפילוסופים שישנה אפשרות לאדם להשיג את א-לוהים בשכלו דרך השלילה, כלומר לומר על א-להים מה הוא לא. כתב הרמב"ם, ובעקבותיו גדולים אחרים שצעדו בדרכו, שעל ידי שהאדם יודע מה הא-להים אינו, הוא מתחיל לדעת אותו. חכמי הקבלה העדיפו לדבר על א-להים בתור "אין סוף", דהיינו מי שאין המחשבה משיגה אותו כלל וכלל, עד שמצאנו ביטוי אצל האר"י ז"ל, שהאין סוף עצמו מכונה בשם "האפס המוחלט", כלומר מי שהמחשבה נאפסת כאשר היא נפגשת איתו, וכדברי אליהו הנביא בתיקוני הזהר "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", פירושו "אין המחשבה תופסת אותך כלל". לכן אמרו המקובלים, שאדרבה, במקום לדבר על א-להים, ראוי לדבר על הגילויים שלו, שהם עולם הספרות, העולמות - אצילות בריאה היצירה והעשייה, המצילים את האדם מן המפגש עם שורש שהמציאות הבלתי מושג, ולכן דיברו על א-להים כבעל גוף על מנת שאמירה זו עם כל בוטותה תגרום ללומד להבין שמדברים על הגילוי ולא על העצמות.
כך ניתן להבין אחד הביטויים התמוהים של אחד מקדמוני הראשונים, רבי משה תקו, אשר האשים את הרמב"ם בכפירה ואמר שהאמירה "אין לא-להים גוף" פירושה שהוא לא קיים. בוודאי שאין להבין את דברי רבי משה תקו כמו שהבינום החוקרים באקדמיה, כגון קויפמן בספרו "תולדות האמונה ישראלית", שכתב שאמונת ישראל במקורה מגשימה את הא-להות. אלא כוונתו לומר שאין אנחנו מכירים את הא-להים עצמו אלא הגוף, דהיינו הספירות, שאותן הוא רצה בטובו לגלות לנו מתוך גילוי רצונו.
לפי זה ניתן להסיק שתורת הקבלה היא זו שאיננה אנתרופומורפיסטית, וכפי שכתב בעל התניא בהערה קטנה בראשית ספרו, כאשר הוא מצטט את דברי הרמב"ם לפיהם הקב"ה "הוא היודע, הוא הדעת והוא המדע", שם מעיר שהמקובלים הסכימו לזה אלא שמו זאת ב-"חב"ד דאצילות", כלומר שתפיסת הרמב"ם מתארת שלב מסוים בהשתלשלות הגילוי הא-לוהי, אך איננה נוגעת לעצמותו.
כך שיכול האדם להיפגש עם כל התכנים העמוקים של תורת הסוד ולהדבק בדבקות א-להים אמיתית ולהתחבר אל התכנים שאותם רצה הבורא לגלותם לנבראיו, מבלי לחשוש שמא הוא חוטא בזה בהגשמת א-להים.