הרב אורי שרקי
בין קבלה לפילוסופיה - גשמיותו של הא-ל
סיכום שיעור מתוך הסדרה "בין קבלה לפילוסופיה" בערוץ אורות
בעריכת ר' אברהם כליפא
ישנה טענה העתיקה נגד תורת הקבלה האומרת שהמקובלים נוטים להגשים ח"ו את הבורא. הרי אחד מיסודותיה של היהדות הוא שלא-להים אין גוף, ולא דמות הגוף. והנה המקובלים מדברים במושגים של הגשמה ממש בעולם הא-להי: זיווגים, הליכה, ירידה, עליה. ישנם גם תאורים הלקוחים מהוויות העולם הזה שגרמו למבקריה של תורת הקבלה לטעון שיש כאן הגשמה. לעומתה השיטה הפילוסופית ביהדות עם נציגה המרכזי, הרמב"ם, נחשבת ליותר נקיה מהגשמה, ומדברת על הא-להות במונחים מופשטים. אלא שאין זו אלא אי הבנה מצערת, הנובעת מזה שתי האסכולות מדברות בשפה שונה ומשתמשים באותן המילים, אך מתכוונים למשהו אחר. בעל התניא, ראש שושלת חב"ד, מדבר בספרו - ספרם של בינוניים - על מושג שהתקבל מאריסטו ועבר דרך הפילוסופיה הדתית בישראל, שהא-לוה הוא גם היודע, גם הדעת וגם הידוע. מבלי להיכנס לפרטיה של אמירה זו, מעירים המקובלים שיש בכך מן ההגשמה, שהרי כל הגדרה, אפילו מופשטת, של הקב"ה כבר לוקה בהגשמה, ולכן אמר בעל התניא שמה שאמר רבנו הרמב"ם שהקב"ה הוא המדע, היודע והידוע, הוא אמת רק מ-"חב"ד דאצילות" ומטה. "חב"ד דאצילות" הינה אחת המדרגות של העולמות, אבל למעלה מזה, זה אין סוף, שאי אפשר לדבר עליו, או כמו שאומר ספר הזהר "לית מחשבה תפיסא בך כלל". יש כאן אירוניה, שגדולי המקובלים מאשימים את הפילוסופים בהגשמה. ניתן לומר שכאשר נותנים הגדרה מופשטת לא-להות, נתנו הגדרה. מה שאין כן המקובלים, שנזהרים מאוד ואומרים שבשורש המציאות אין האדם יכול להעלות אפילו הרהור, ואין המחשבה מגיעה לשם כלל, לכן מדברים על ההתגלויות, עולם הספירות, דהיינו האופן שבו הא-לוה מזמין את עצמו אל הנברא: עשר הספירות ארבע עולמות, אצילות בריאה יצירה ועשייה, וכל המהלכים הגדולים של הצמצום השבירה והתיקון, כל אלה הינם גילויים, שניתן לקרוא בשם "גוף". השימוש בביטויים גופניים כלפי הארות אלה, הוא שמציל אותנו מן ההגשמה, משום שכל בר דעת מבין שכשמדברים על אוזניים, עיניים וציפורניים בא-להות, לא מדברים על שורה של שורשים אלא על ההתגלויות בלבד. לפי זה, ההגזמה בתיאורים הגשמיים שאנו מוצאים בספר הזהר ובאר"י ז"ל היא זו שמצילה אותנו מן ההגשמה.
למשל, מושג "דיקנא עילאה", הזקן העליון, המתואר בפרטי פרטים באידרא, פרטים על השערות, השפם והפיאות כביכול של הא-להות. כולנו מבינים שמדובר במונחים עליונים שהם למעלה מן התפיסה של האדם ולא מדובר בשורש השורשים על הא-להות עצמה. מה שאין כן אם במקום זקן היינו משתמשים למשל בביטוי "חוכמה", משום שהזקן מורה על החוכמה, היה מתגנב בתוך הנפש שלנו הרהור שאולי יש דמיון בין החוכמה הא-לוהית לחוכמה של האדם, ודבר זה היה מפיל אותנו אל ההגשמה. אם כן, נקיים הם המקובלים מן האשמה החמורה של הגשמה, ואדרבה הם אלה המובילים אותנו אלא האמונה האמיתית. למשל, שתי הספירות הראשונות בקבלה, הנקראות גם כתר וחכמה, מכונות גם "אין" ו"יש", שהן קטגוריות של המחשבה האנושית, מתארים את הא-לוהות דרך התפיסה של האדם. יש, דהיינו חוכמה, הוא שורש האמירה "יש א-לוהים". אין, הוא שורש האמירה של האתאיסטים שטוענים "אין א-להים". אומר ספר הזוהר: הקב"ה הוא זה שברא את היש, והוא זה שברא את האין, כלומר הוא למעלה מן המחשבות האלה. מתוך ההתרגלות למושגים האלה, מתקרב האדם אל האמונה בטהרתה.