הרב אורי שרקי
בין קבלה לפילוסופיה - מידת הדין ומידת הרחמים
סיכום שיעור מתוך הסדרה "בין קבלה לפילוסופיה" בערוץ אורות
בעריכת ר' אברהם כליפא
כתוב במדרש שבתחילה עלה במחשבתו של הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, שיתף את מידת הרחמים ונתקיים העולם. מאחר והמדרשים מתבטאים בשפה המיוחדת להם, אין צורך לשאול שאלות כגון איך יתכן שהקב"ה מתחרט? האם הקב"ה לא ידע מה הוא עושה? וכדו', אלא המדרש בא להסביר לנו מה הוא סדר ההנהגה הא-לוהית בעולם, המורכבת משלוש הנהגות משותפות זו עם זו: בתחילת המדרש נאמר "בתחילה עלה במחשבתו של הקב"ה לברוא את העולם", המחשבה לברוא את העולם הינה בהגדרה ביטוי של מידת החסד. הרצון להעניק מציאות הוא החסד המוחלט. אלא שכשהקב"ה רצה להעניק לנו את החסד הגדול של עצם המציאות, הוא רצה שזה יהיה במידת הדין, משום שאין חסד גדול יותר מאשר לעמוד בדין. אם האדם מסוגל מכוח הדין לזכות בקיום שלו, הוא נמצא במדרגה הרבה יותר גבוהה ממי שנזקק למתנת חינם, מי שאין לו כל זכות ורק מכיון שמרחמים עליו נותנים לו קיום. לפי זה מידת הדין היא החסד היותר עליון, כמו שאומר דוד המלך ע"ה "גבר עלינו חסדו", דהיינו החסד קיבל צורה של מידת הגבורה. לכן זה טוב מאוד שהקב"ה ברוב חסדו, רצה לברוא את העולם במידת הדין. אלא "ראה שאין העולם מתקיים", כלומר אי אפשר באופן מידי לעמוד בדין, והעולם זקוק לזמן "שיתף את מידת הרחמים". רחמים הם הריכוך הזמני של מידת הדין על מנת לתת זמן שבו יזכה האדם בקיומו. רחמים, לשון רבים של "רחם", שהוא המקום שבו נותנים לייצור זמן להתכונן להתמודדויות שיהיו לו לאחר הלידה. לכן הקב"ה שיתף את הרחמים, דהיינו נתן לנו זמן, כדי לעמוד בדין. כלומר לאחר שנמצה את ההזדמנויות שיינתנו לנו על פי מידת הרחמים, נזכה ברוב חסדו של הקב"ה לעמוד בדין. אז הדין, המשפט, לא יהיה דבר מאיים, אלא הגושפנקא להצלחתנו. לאחר שנסיים לעמוד במידת הדין, נהיה בעולם שכולו חסד, שבו מידת המשפט כבר לא תהיה נדרשת.