הרב אורי שרקי

קריאת שמע - הפרשה הראשונה




הפרשה הראשונה פותחת אחרי 'שמע ישראל, ה' א-להינו ה' אחד' במילים: 'ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאֹדֶךָ'. הנוסח בהחלט שונה ממה שמצאנו בפרשה השניה: 'אם שמֹעַ תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם לאהבה את ה' א-להיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר ארצכם '. בפרשה השנייה, מוצע שכר לעובד את ה' מאהבה. מה שאין כן בפרשה הראשונה, 'ואהבת' נאמר מצד עצמו ללא תקוה לקבל שכר.

יש לנו כאן שתי השקפות עולם אפשריות לעובד ה': ההשקפה האחת עובדת את ה' משום שהקב"ה הוא הקב"ה 'ה' א-להינו ה' אחד'. אם הבנת את זה איך לא תאהב אותו?! 'ואהבת את ה' א-להיך' - זה מתחייב מעצם האמירה של 'שמע ישראל', מעצם ההשכלה הזאת. ועל כן נאמר שם 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. גם 'מאודך' - אפילו נוטל את ממונך כדברי חז"ל בירושלמי (ברכות פ"ה הלכה ט), שם מוזכר שאדם מוכן לוותר על כל אשר לו למען אהבת ה'.

לעומת זה, הפרשה השניה נאמרה מתוך התחשבות בחולשותיו של האדם. האדם הזקוק לעבודת ה', אמנם מאהבה, אבל מתוך צפייה לקבלת השכר. הרי נאמר: 'אם שמע תשמעו אל מצותי' - אמנם מאהבה - 'לאהבה את ה' א-להיכם ולעבדו', אז 'ונתתי מטר ארצכם'. אז אין התורה יכולה להוסיף את המילים 'בכל מאודכם', אלא רק 'בכל לבבכם ובכל נפשכם' - בלי 'בכל מאודכם', שהרי כאן התקוה היא אדרבה, להגדלת הרכוש ולא לויתור עליו.

מתוך ההבדל בין שתי צורות עבודת ה' מאהבה אלה, נובע גם הבדל נוסף - והוא בפעולת האוהב על הסביבה שלו. נאמר בספרי (פרשת ואתחנן פיסקה לב): 'ואהבת את ה' א-להך' - כאילו נאמר 'וֶהֱאֵהַבְתָּ': 'האֲהִיבֵהוּ על בריותיו, כדרך שעשה אברהם אביך'. כלומר כאשר אתה מכיר 'שה' א-להינו - ה' אחד', ממילא ישנה הזרחה פנימית מצד המאמין, הגורמת לכל בני האדם לאהוב את ה', ולומר כמה נאה אדם זה, שלמד תורה, כמה נאה אדם זה שעובד את ה' - ואז כולם חפצים בעבודת ה' אף הם.

לעומת זה על מי שנאמר בו 'אם שמוע תשמעו אל מצותי', לא נאמר בו שהוא גורם לאהבת ה' אצל הבריות, אלא שיהיה לו שכר, והשכר הוא 'ואספת דגנך ותירושך ויצהרך'. אין סיבה שהבריות יצטרפו לאהבת ה' על ידו.

מתוך כך 'ואהבת את ה' א-להיך' הוא אחד המקורות ההלכתיים למצוה לגייר את בני האדם - להביא גרים תחת כנפי השכינה. ובגר נאמר: 'ואהבתם את הגר' (דברים י' יח), כדרך שנאמר בקב"ה 'ואהבת את ה' א-להיך' לעומת אהבת ישראל מלידה, שנאמר בו 'ואהבך לרעך כמוך' (ויקרא י"ט יח), ופירש הרמב"ם באגרותיו (תשובה תמ"ח במהד' בלאו, ר"י שילת עמ' רמ), שהוא משום שאהבת ישראל הפשוטה יש לה גם מוטיבציה לאומית, אנוכית במידה מסוימת. הרי גדלנו באותה משפחה, הרי אנחנו בנים לאותה האומה, אם כן אהבה טבעית יש בינינו. מה שאין כן אהבת הגר, הנובעת מעצם ההתחברות של הגר אל אהבת ה', בלי שום קשר משפחתי קודם. אם כן בוודאי שיש כלפי הגר אהבה מיוחדת משום שהוא מבטא את אהבת ה' לשמה - לשם שמים לגמרי.

מדרגה זו של אהבת הגר ושל חפץ של התקדשות שם שמים לעיני כל אפסי ארץ, תיתכן רק על ידי מי שאוהב את ה' לשמה - ללא תקוה של קבלת שכר.






גרסת תשע"ג: אמונה ואהבה

"שבת בשבתו", אב תשע"ג



אחרי 'שמע ישראל, ה' א-להינו ה' אחד', פותחת התורה במילים: 'ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאֹדֶךָ'. הנוסח שונה מבפרשה השניה: 'אם שמֹעַ תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם לאהבה את ה' א-להיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר ארצכם '. שם מוצע שכר לעובד את ה' מאהבה. מה שאין כן בפרשה הראשונה, 'ואהבת' נאמר מצד עצמו ללא תקוה לקבל שכר.

יש כאן שתי השקפות עולם אפשריות לעובד ה': האחת עובדת את ה' משום שהוא 'ה' א-להינו ה' אחד'. 'ואהבת' מתחייב מעצם ההשכלה של 'שמע ישראל'. לכן נאמר 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. גם 'מאודך' - אפילו נוטל את ממונך, כבירושלמי (ברכות פ"ה ה"ט), שאדם מוכן לוותר על כל רכושו למען אהבת ה'.

הפרשה השניה מתחשבת בחולשותיו של האדם, העובד את ה', אמנם מאהבה, אבל מתוך צפייה לשכר. אין התורה יכולה להוסיף את המילים 'בכל מאודכם', אלא רק 'בכל לבבכם ובכל נפשכם', שהרי כאן התקוה היא אדרבה, להגדלת הרכוש ולא לויתור עליו.

מתוך ההבדל בין שתי צורות עבודת ה' מאהבה אלה, נובע גם הבדל נוסף, והוא בפעולת האוהב על סביבתו. נאמר בספרי: 'ואהבת את ה' א-להיך': 'האֲהִיבֵהוּ על בריותיו, כדרך שעשה אברהם אביך'. כאשר אדם מכיר 'שה' אחד', ישנה הזרחה פנימית מצדו, הגורמת לבני האדם לאהוב את ה', ולומר כמה נאה אדם זה, שלמד תורה, כמה נאה אדם זה שעובד את ה' - וכולם חפצים בעבודת ה' אף הם.

לעומת זה על מי שנאמר בו 'אם שמוע תשמעו', לא נאמר שהוא גורם לאהבת ה' אצל הבריות, אלא שיהיה לו שכר, והוא 'ואספת דגנך ותירושך ויצהרך'. אין סיבה שהבריות יצטרפו לאהבת ה' על ידו.

'ואהבת את ה' א-להיך' הוא אחד המקורות ההלכתיים למצוה להביא גרים תחת כנפי השכינה. בגר נאמר: 'ואהבתם את הגר', כדרך שנאמר בקב"ה 'ואהבת את ה' א-להיך' לעומת אהבת ישראל מלידה, שנאמר בו 'ואהבת לרעך כמוך', ופירש הרמב"ם באגרותיו (מהד' שילת, רמ), שהוא משום שאהבת ישראל הפשוטה יש לה גם מוטיבציה לאומית, אנוכית במידה מסוימת. גדלנו באותה משפחה, ובנים לאותה האומה. אהבה טבעית יש בינינו. מה שאין כן אהבת הגר, הנובעת מעצם התחברותו לאהבת ה', בלי קשר משפחתי. יש כלפי הגר אהבה מיוחדת משום שהוא מבטא את אהבת ה' לשמה.