הרב אורי שרקי
ישעיהו - "הרחיבי מקום אהלך" (פרק נ"ד, הפטרת נח וכי תצא)
מרחשוון תשפ"ד, עלון בית הרב קוק
תיבת נוח משמשת כמשל למצבים שבהם על האדם מוטל להתכנס אל תוך עצמו, הן משום שעליו לתקן את חסרונותיו, והן מפני הסכנות האורבות לו מבחוץ (אדיר במרום דף ז). בדרך זו נוקט גם מרן הרב קוק במוסר אביך (פרק ב, א):
"והדבר הפרטי באדם נלמד הוא מהכלל כולו, שלמדנו החסיד רמ"ח לוצאטו ז"ל בפירושו לאידרא רבא מענין המבול ותיבת נח, שדומה לו היה האידרא דרשב"י ע"ה, שהתיקונים נחקנו בפנים האידרא, כמו שנתקן העולם כולו על ידי גידול בעלי חיים והספקת מזונם בתוך התיבה, רק לא היה אפשר להתפשט בעולם, מצד שמידת הדין גרמה שיהיה מבול על פני כל הארץ, לכלות פשע ולהתם חטאת. וכמו-כן, התיקונים הגדולים של מאורות הקדושה, לא היה אפשר שיתפשטו בעולם, מפני טפשות לב אנשי העולם על-ידי זוהמת מעשים רעים ותשוקות דמיוניות".
מובן מאליו שמצב זה של התכנסות אינו אידיאלי, ושיש למצוא דרכים לשחרר את כוחות הנפש ממאסרם, אחרי התיקון:
"אבל כשישלם העולם יצאו חפשי מהמאסר. וכן, כשישלם הגוף יצאו חפשי אותם הכוחות... ואז יתישב [האדם] הרבה עד שימצא בעצמו שמצד כבודו של הקב"ה וקיום תורתו ראוי לו להחפש [מלשון חופש], וזהו דוגמת מאמר השם יתברך לנח (בראשית ח, טז): "צא מן התבה".
מצב דומה לתיבת נוח הוא הגלות:
"משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה" (אורות התחיה טו).
המצב הבריא הוא הזמן שבו חדל הצמצום, שהיה נדרש בימי הגלות כדי להתגונן, כשמגיע הזמן שבו: "ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב" (שם).
בהקשר זה מביא הרב את הפסוק שבהפטרתנו (ישעיה נד, ב-ג): "הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו".
הנבואה קוראת לנו לצאת מהגבולות התרבותיים הצרים של הגלות, ולגלות את הקודש בעולמות החול, בהדרגה: "כמדת ישועתן של ישראל, שהולכת ואורה קמעא קמעא".