הרב אורי שרקי
שמות - אהבה ללא תנאי (על ההפטרה)
טבת תשע"ה
הפטרת שמות שנויה במחלוקת. האשכנזים מפטירים ב"הבאים ישרש יעקב" (ישיעהו כז-כח), אך הספרדים מפטירים ב"דברי ירמיהו" (ירמיהו א), כמו בשבוע הראשון של ימי בין המצרים. מנהג הספרדים תמוה, שללא כל סיבה גלויה מאמצים פרק שכבר מופיע בהקשר אחר, ועוד של פורענות. נראה לומר שהפתרון נעוץ בכך שההפטרה הקדומה של פרשת שמות היתה ככל הנראה זו הנהוגה אצל התימנים, וקהלות בגדד ותוניס, והיא "הודע את ירושלים את תועבותיה" (יחזקאל טז). על כך נאמר במשנה במסכת מגילה (פ"ד מ"ח): "רבי אליעזר אומר: אין מפטירין ב"הודע את ירושלים". אף על פי שאין הלכה כמשנה זו (מגילה כה, ב), נראה שבהשפעתו של המסופר בתלמוד (שם) נרתעו מלהפטיר בה: "מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר 'הודע את ירושלם את תועבותיה'. אמר לו: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים, צא ובדוק בתועבות אמך! בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול". אך באותן קהילות נשמרה המסורת הקדומה.
ומה נפלאה הפטרה דחויה זו! מלבד כותרתה המלאה תוכחה גלויה, הרי שהיא כל כולה מלאה באהבת ה' לעמו, בהמשך הפסוקים (ו-יג): "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך: בדמיך חיי, ואומר לך: בדמיך חיי! רבבה, כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים, שדים נכונו ושערך צימח, ואת ערום ועריה. ואעבור עלייך ואראך, והנה עתך עת דדים, ואפרש כנפי עלייך, ואכסה ערוותך, ואשבע לך, ואבוא בברית אתך, נאום א-דוני א-לוהים, ותהיי לי. וארחצך במים, ואשטוף דמייך מעלייך, ואסכך בשמן, ואלבישך רקמה, ואנעלך תחש, ואחבשך בשש, ואכסך משי, ואעדך עדי, ואתנה צמידים על ידייך ורביד על גרונך, ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך ועטרת תפארת בראשך, ותעדי זהב וכסף, ומלבושך שש ומשי ורקמה, סלת ודבש ושמן אכלת, ותיפי במאד מאד, ותצלחי למלוכה!"
ריבוי הביטויים המציינים טיפול מסור של אוהב לאהובתו, אמנם גם מדגיש את האכזבה מול בגידתה של האהובה, אך מגלה לנו שבשורש הדברים קיימת אהבה עזה ועצמותית בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל, שהיא זו שעמדה לנו בשעה שגאל ה' את אבותינו ממצרים, כשעדיין היו חסרי זכויות כדי להיגאל, והיא זו גם העומדת לנו בגאולתנו אנו, בימי מדינת ישראל.
מעט מזה מבוטא בהפטרות המקבילות בדברי ירמיהו (ב, ב): "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך", ובדברי ישעיהו (כט, כב): "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו".