הרב אורי שרקי
ויקהל-פקודי - סוף בראשית
"שבת בשבתו", אדר תשע"ג
מהחזרה הכפולה על המילה משכן: 'אלה פקודי המשכן משכן', למדו חכמים (בתנחומא) רמז שהמשכן עתיד להתמשכן – להחרב בעוונות ישראל. ללמדנו שהשראת השכינה בתחתונים היא דבר רופף בעולם הזה, ואין בכוחה להתמיד לכל אורך ההיסטוריה. זאת משום שהמשכן הוא הופעת השכינה שמקורה באין סוף - בתוך העולם המוגבל. נוכחות של העולם הנבדל בתוך העולם הטבעי היא מבחינה מסוימת נטע זר בתוך המציאות, וישנה כמין התקוממות של הטבע נגד כל גורם שאינו מתאים לטבעו. על כן טבעו של כל מקדש להחרב, כל זמן שההיסטוריה מתנהלת לפי חוקות הטבע, עד אשר ייבנה המקדש השלישי, שבו תהיה התאמה בין המקדש לבין העולם. אז העולם יתעלה להיותו כולו מקדש כמאמר רבותינו: 'עתידה ירושלים שתהא מגעת עד שערי דמשק' (שהש"ר ז, ג) וארץ ישראל על כל העולם כולו, וכן המקדש בכל ירושלים, כמוזכר בזכריה (יד, כא). כשיש התפשטות של הקדושה בעולם, כבר המקדש אינו חרב. אפשר לומר שההיסטוריה מתוכננת בתור שורה של תקופות, שבחלק מהן המקדש קיים, ובחלקן חרב, והאינטראקציה הזו בין הנבדל לטבע, היא זו שמקדמת את העולם.
בפרשתנו מופיע שמונה עשר פעמים הביטוי 'כאשר צוה ה' את משה'. יש כאן רמז לאופן שבו המקדש משלים את הבריאה. נאמר במעשה בראשית תשע פעמים 'ויאמר א-להים'. אמנם 'בעשרה מאמרות נברא העולם' (אבות ה, א), אבל המאמר הראשון, 'בראשית', הוא מאמר סתום. הנברא אינו קולט אלא תשע מאמרות בלבד. במסכת כתובות (ה, א) נאמר: 'גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ' שבמעשה בראשית נאמר: 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים' (ישעיהו מ"ח), כביכול הקב"ה בורא את עולמו ביד אחת בלבד, ואילו במקדש נאמר: 'מקדש א-דני כוננו ידיך' (שמות ט"ו), בשתי ידיים. יש במקדש חיבור בין היד שבראה את השמים והיד שבראה את הארץ, ומתגלית האחדות שבבריאה. לכן יש כפילות: שמונה עשר מאמרות, כנגד שמונה עשר פעמים 'כאשר צוה ה' את משה'. (מפי הרב גורן זצ"ל).
משעה שתכנית הבריאה הושלמה במקדש היינו צריכים כאן לסיים את התורה. ואכן פרשתנו מסתיימת במילים: 'לעיני כל בית ישראל' (שמות מ, לח), הדומות מאד לסיום התורה. היה ראוי לסיים כי יש השראת שכינה בתחתונים. אך מופיעות המילים הנוספות: 'בכל מסעיהם'. מכיוון שהמקדש לא נקבע במקומו, בארץ ישראל, עדיין אין אחדות שלמה של השראת השכינה עם המקום האידאלי בהר המוריה.