הרב אורי שרקי
ויקרא - לא להתאמץ (על ההפטרה)
מתוך הספר "350 מילה"
ספר ויקרא מניח לפני האדם מישראל חובות מרובים. עבודת הקורבנות כוללת פרטים ומעשים מדוקדקים שעשויים להכביד על הרגש הספונטני החופשי של האדם. יכולה מתוך כך להיווצר תחושה שה' מבקש מעובדיו לחיות מתוך טרחה מתמדת, ושכל המרבה להוסיף טרחה הרי זה משובח. אך לא כך מנחה אותנו ההפטרה לפרשת ויקרא: "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב). לאמור שמי שהעבודה קשה עליו ואינה מתיישבת בהרמוניה פנימית עם עולמו הטבעי, אמנם ללא ספק מקבל שכר על עמלו, אך לא זו הדרך המשובחת. ההיפך מזה הוא הנכון: הנאמנות למצוות ה' יוצרת בקרבו איזון ונוחות המסייעים בידו להוציא אל הפועל את כוחות הנפש.
אם כן, מה פשר המצוות מרובות הפרטים? מבאר הרמב"ם (מורה הנבוכים ח"ג מט, תרגום ר"י קאפח): "רוב המצוות כפי שביארנו אינם אלא להסרת אותן ההשקפות [של עבודה זרה], ולהקלת אותו הטורח העצום המייגע, והעמל והצער אשר קבעום אותם העמים לעבודתה".
ואכן העבודה אינה קשה במהותה: "'לא העבדתיך במנחה' - לא הטלתי עליך עבודה קשה והוצאה מרובה בהבאת המנחה, כי לא צוויתי להקטיר רק הקומץ. וכן 'לא הוגעתיך בלבונה' כי לא צוויתי להרבות בלבונה (מצודת דוד על מג, כג). אמנם יש שהעבודה באופן נקודתי דורשת מאמץ רב, אך הכיוון החינוכי של התורה הוא דווקא כלפי הנוחות, המטילה על האדם שלווה שמתוכה יכול הוא להתפנות למשימה של השגת דעת ה' (רמב"ם תשובה פ"ט ה"א-ב).
על פי זה מתבארת משמעות הכתוב שבראש ההפטרה (מג, כא): "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". האומה חיה באור מלכות ה' - "יצרתי לי" - מתוך נועם חיים מלא, כשהשמחה מהווה חלק מובנה של עבודת הבורא. זו הוויית חיים לאומית העשויה לשמש מודל לחיקוי לעמים רבים: "תהילתי יספרו" - לעמים. כך מבאר הרב קוק:
"למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה הא-להית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני".
(אורות, למהלך האידיאות בישראל, פרק ב).
אחרי שבימי הגלות המרה התרגלנו לסגנון של דתיות שבעיקרה נלחמת נגד הטבע וסכנותיו, המעלה על נס את כבישת היצר והיגיעה, אנו מגיעים אל ארצנו על מנת לשוב במובן הציבורי למהלך החיים המעולה יותר של היושר - לחיות בהרמוניה עם העולם (כמבואר בהקדמתו של הרמב"ם למסכת אבות בפרק השישי).