הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת ויקרא

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




מדוע יש צורך בפירוט כה רב בעבודת הקרבנות?

ספר ויקרא מכיל הדרכה מדויקת כיצד יש להגיע לידי השראת השכינה בישראל. בספר הכוזרי, ר' יהודה הלוי מדגיש שבעוד ומצוות שכליות רבות היינו יכולים עוד להשיג בעצמנו (מצוות כדוגמת "לא תרצח", "לא תגנוב"), אך על מנת להשיג את המצוות ה"שמעיות" - כמו למשל: כיצד המצורע נטהר מן הצרעת או באיזה אופן ובאיזה מקום צריך להקריב את הקרבן - לשם כך אנו זקוקים להתגלות ישירה שתפרט כיצד בדיוק עלינו לעשות זאת. ההתגלות הזו היא ביטוי לציפייה של הבורא לאינטימיות עם הנברא. בעוד שספר שמות מסיים ב"ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן" (שמות מ', לה), ספר ויקרא לעומתו פותח ב"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד" (ויקרא א', א) - כלומר, כאן אנו רואים סוג של דיאלוג בין הבורא לנברא שלא התאפשר עד כה, דיאלוג שעוסק בפרטים הקטנים ביותר של הפגישות העתידיות של הבורא עם בני ישראל - מה יהיה עליהם להקריב, היכן וכיצד בדיוק, וכדומה.




ספר זה נקרא בתרגומים עתיקים בשם "לויטיקוס" (ספר הלווים). האם ספר זה שייך יותר לכהנים ולבית לוי מאשר לאומה בכללה?

התורה באופן כללי לא נועדה להיקרא כולה בפני ההמון, ומה שמצינו כיום שאנו קוראים את התורה בכל שבת, שני וחמישי - זוהי תקנת חכמים (ליתר דיוק, תקנת נביאים). קריאת התורה היחידה שמוזכרת בתורה בפני ההמון היא קריאת המלך בחג הסוכות, כשכל העם מתקהל לשמוע את קריאתו. עלינו לזכור שההלכות בעם ישראל נלמדו מן החיים עצמם; אדם ידע כיצד הוא מקריב קרבן, כיצד להפריש תרומות ומעשרות - לא מפני שהוא קרא זאת בתורה, אלא מפני שאביו ואבי אביו עשו כן ולימדו אותו. זהו דבר שקצת נשכח בימינו - שחושבים שההלכה היא דבר שנלמד מן הספרים, ולא היא - מטרת הספרים היא להוות מעין אינדקס, תזכורת למקרה שמתעוררת מחלוקת ורוצים לברר את הענין, או כאשר עולה שאלה חדשה ורוצים לדרוש בישן ומתוכו לברר את ההלכה למציאות החדשה. אבל בסופו של דבר הדגש הוא על כך שהמסורת היא חיה בתוך האומה, ועיקרה לא נמצא בספרים כי אם באנשים החיים. וכך, אדם שהיה רוצה להקריב קרבן לא היה פותח את ספר ויקרא וקורא מה עליו לעשות, אלא הכהן היה זה שלימד והדריך אותו בעל פה ובאופן חווייתי.




הרמב"ם אומר שהקרבנות באו על רקע תרבותי שבו היה שרוי עם ישראל בתקופת יציאת מצרים. האם לשיטתו הקרבנות עדיין רלוונטיים לימינו?

הדברים קשים בתוך דברי הרמב"ם עצמו - שכן אם אנו רואים את הקרבנות כמעשה של ויתור לרקע התרבותי של אותה התקופה, מדוע הרמב"ם בעצמו מדגיש את העובדה שלעתיד לבוא הקרבנות יחזרו? מדוע אומר הוא במפורש שכשבא המשיח ובונה את המקדש מקריבים קרבנות? לעניות דעתי, לייחס לרמב"ם רציונאליזם מוחלט משמעו להתעלם משאלות רבות שעולות מתוך עיון במשנתו הכללית. אלא, מוכרחים אנו להסביר שמה שהתגלה דרך התרבות האלילית של אותם הימים תאם איזשהו צורך עמוק ביותר של האדם - להפגש עם הקדושה לא רק בנפש האדם פנימה דרך התפילה, הכוונה וכו' - אלא להפגש גם עם הקדושה שנמצאת בבעלי החיים, בצומח ובעולם הטבע כולו. המשמעות היא שצורך זה הוא רלוונטי לכל הדורות, גם לימינו.




בהבאת הקרבנות אין פן של "צער בעלי חיים"?

הבה נתבונן באופן שבו התורה מתייחסת לשחיטת בעלי חיים בספר ויקרא עצמו. בפרשת אחרי-מות הכתוב מגנה שחיטת בעלי חיים באומרו: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה..." - לצורך אכילה - "דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך! ונכרת האיש ההוא מקרב עמיו" (ויקרא י"ז, ג-ד). האמירה היא פשוטה וברורה: האכילה של בשר 'סתם' - אסורה במדבר. זוהי אמירה שנאמרת באותו הספר שמצווה על בני ישראל להביא בהמות ועופות למשכן ולהקריב אותן לשם שמים. כלומר, כאשר הדבר נעשה בכוונה, באופן, במקום ובזמן הראויים - הוא רצוי.

יתר על כן, אילו היינו יכולים לשאול את בעלי החיים המוקרבים האם הם מרוצים מכך - הם היו משיבים בחיוב. וכך הבאנו עוד בפרשת "משפטים" את דברי המדרש (במדבר רבה כ"ג, ט) המתאר לנו את שארע במעשה אליהו בהר הכרמל, כאשר רצה אליהו להקריב פר כנגד נביאי הבעל ולהוכיח להם את אמיתות דבריו: "אמר להם (אליהו): בחרו שני פרים תאומים מאם אחת הגדלים על מרעה אחד, והטילו עליהם גורלות - אחד לשם ואחד לשם הבעל. ובחרו להם הפר האחד, ופרו של אליהו מיד נמשך אחריו, והפר שעלה לשם הבעל - נתקבצו כל נביאי הבעל ונביאי האשרה ולא יכלו לזוז את רגלו, עד שפתח אליהו ואמר לו: "לך עימהם!". השיב הפר ואמר לו לעיני כל העם: "אני וחברי יצאנו מבטן אחת, מפרה אחת, וגדלנו במרעה אחד, והוא עלה בחלקו של מקום, ושמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס את בוראי?!". אמר לו אליהו: פר פר, אל תירא! לך עימהם ואל ימצאו עלילה, שכשם ששמו של הקב"ה מתקדש על אותו שעמי, כך מתקדש עליך! אמר לו: וכך אתה מיעצני? שבועה! איני זז מכאן, עד שתמסרני בידם". הדבר המעניין הוא שהמדרש הבין שמה שהפריע לפר לא היה עצם ההקרבה, אלא לשם מה הוא מוקרב - ולראיה, לא ראינו שאחיו התלונן. כלומר, כאשר הדבר נעשה באופן הנכון, בעלי החיים בעצמם חפצים להיות שותפים למעשה זה. הענין של הקרבה לה' עד כדי מסירת החיים עצמם הוא עונג עליון. עד כדי כך שהיה אפילו מקום לחשוב למסור את נפש האדם לשם ה', אלא שהתורה אסרה עלינו לעשות כן - בעקדת יצחק אנו רואים אדם שרוצה להיות קרבן לה', וברגע האחרון נאמר לו: עליך לרדת מן ההר ולא להשחט, האיל ישחט במקומך. כלומר, מה שהתורה דורשת מן האדם היא את מסירת הכוונה שלו, הרצון, ובפועל - לגבי מסירת הגוף, יקח בעל חיים במקומו. אותו המוטיב חוזר על עצמו בפתיחת פרשתנו בציווי מפורש: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א', ב) - מדובר באדם שרוצה להקריב את עצמו, אלא שהכתוב מיד מגביל את הכוונה ואומר כיצד על הדבר לבוא לידי ביטוי בפועל: "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (שם). אם כן, צדק הרמב"ן באבחנתו את פשט הכתוב באמרו שהקרבן מגיע תחת האדם עצמו, שהאדם צריך לתת את כל כוונתו להיקרב לשם ה' - ולמעשה לתת בהמה במקומו.




האם בימינו היינו מביאים כקרבן תחליף אחר לבעלי החיים?

בניגוד לחפצים שלנו, יהיו מתוחכמים ויקרים ככל שיהיו, בבעלי החיים אנו רואים עולם של רגשות, משהו הרבה יותר חי ואמיתי. בזמן שבית המקדש היה קיים, הקשר שבין האדם לעולם החי היה מורגש הרבה יותר מאשר בחברה המודרנית. משהו הידלדל בתוכנו מאז אותה תקופה קדומה, בחברה המודרנית האדם חי לבדו, והאינטראקציה היחידה שלו עם בעלי חיים היא בארוחת צהריים, בסופר מרקט או אולי בגן החיות. האדם העירוני בימינו שכח את המגע המיידי עם הטבע שנראה לו מאיים ואפילו ברברי. דווקא בית המקדש מחנך אותנו להעלות אל מעמקי התרבות האנושית גם את השכבות הטבעיות היותר פרימיטיביות כביכול - ולהפוך אותן ל"אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא א', ט). יש בכך חיבור של כל מרכיבי דמות האדם - הנפש הילדותית והנפש האינטלקטואלית שלנו מתחברות בחיבור דיאלקטי לרוח הקודש של הנביאים.




האם הקרבנות באים לצורך האדם או לצורך ה'?

נראה שבהשפעת הקבלה התרגלנו להבנה שמדובר בשותפות כללית בין הבורא לנברא. לשאלה האם הא-לוהים צריך את האדם? נשיב בחיוב: כן - הוא צריך, אך לא מפני שהוא חלילה מוכרח להיות נצרך, אלא מפני שהוא רוצה להיות כן, הוא עושה זאת לטובתנו. המוכנות של הבורא לרדת למדרגת האדם ולומר לו - הקרבן שלך הוא ריח ניחוח לפניי, זהו חסד עצום כלפי האדם.




מהם ההבדלים בין הקרבנות השונים?

קרבן עולה הוא קרבן שבו הקרבן כולו עולה לה', אפשר לומר שזוהי המצוה היקרה ביותר לאדם, כי אין לאדם שום חלק בקרבן עצמו, הכל נשרף. קרבן עולה, אם כן, הוא ביטוי לטהרת הכוונה של האדם, קרבן שהוא כולו "לשם שמים".

לעומתו, קרבן השלמים הוא קרבן המשלים את קרבן העולה - בקרבן זה האדם מעוניין מלכתחילה לאכול את בשר הבהמה, אלא שהוא חפץ לתת לאכילה זו מימד של קדושה. לכן, האדם מקריב את מה שממילא הוא לא היה אוכל - דהיינו: הדם והחלב, ואת כל היתר הוא אוכל עם משפחתו בקדושה, כאשר ההנחה היא שהאדם מסוגל לאכול ב"שולחנו של מקום". מעניין הוא שההלכה מכירה בזכות של הגוי להביא קרבן עולה לבית המקדש, אך אוסרת עליו להביא קרבן שלמים. זאת משום שאנו חוששים שאצל אומות העולם אין אפשרות לעשות את החיבור הנכון בין הגשמיות לבין הרוחניות, בין מילוי כרסו של אדם לבין כוונה לשם שמים, ואילו בעם ישראל שחונך לכך בכל שבת ושבת - הדבר אפשרי ואליו צריך לשאוף.

נוסף לאלה, יש גם קרבן חטאת ואשם - אם קרה והאדם הגיע למצב בו הוא חטא או אשם - יש סדרי תיקון, אך מלכתחילה האדם מביא עולה או שלמים. זוהי אבחנה חשובה בנושא הקרבנות שדרכה אנו רואים שקיים יחס של אמון בין הבורא לאדם בכך שהוא מסוגל קודם כל להתקרב לפני שעליו לכפר. גם בהגדה של פסח אנו אומרים תחילה: "אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית הבחירה, דיינו", ובהמשך אנו אומרים: "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, שהוציאנו ממצרים... והכניסנו לארץ ישראל, ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו". ברשימה הראשונה מתוארת מטרת בית המקדש כמקום המקרב בין האדם לבוראו, דבקות לשמה. ואילו ברשימה השניה מובאת האפשרות הנוספת של מקרה שבו האדם חטא והתרחק מן הבורא - ואז ניתנת לו גם האפשרות לכפר על מעשיו דרך הקרבנות. אבחנה נוספת בענין קרבן האשם היא שבעוד ובקרבן השלמים השותפות היא רק בין ה' לבין מביא הקרבן ומשפחתו, בקרבן האשם גם הכהן מצטרף. אפשר שבכך אומרים לו לאדם: מאחר ואשמת, אתה זקוק לאישיות רוחנית שתדריך אותך, ולכן הכהן יהיה שותף לסעודתך וירומם אותך. ובוודאי שכאשר אדם מביא את קרבן החטאת והאשם - הכהן שואל ומברר איתו כיצד קרה שחטא וכו', יש בכך עם עבודה חינוכית שלמה של הכהן.

כל בעל חיים המובא כקרבן מבטא מימד אחר בנפש שהאדם רוצה להדבק דרכו לריבונו של עולם: אם האדם בא לדבק את העוצמה הגשמית, הכלכלית שלו לריבונו של עולם - עליו להביא שור המבטא בעולם העתיק את העוצמה הכלכלית (עבודת האדמה מתחילה בשור), וכבר נאמר במשלי: "ורוב תבואות בכח שור" (משלי י"ד, ד). השור הוא גם החיה המסמלת פיריון, ולא בכדי הוא נקרא פר (הפרֵה ורבה). לעומת זאת, אדם הרוצה לבטא כניעה עליו להביא כבש ההולך אחר הרועה כשראשו שפוף. וכן אם אדם רוצה לדבק את רגשותיו - עליו להביא עז המבטא עזות..




בתקופות מאוחרות יותר היו כהנים שמעלו בתפקידם. האם הסיכון לשחיתות מוסרית איננו גדול מדי?

התורה סידרה את החברה הישראלית באופן כזה שהכהן יהיה מנותק מצרות חיי העולם הזה: אין לכהן עול פרנסה - שהרי העם מפרנס את הכהנים. אין לכהן מגע עם המוות - שכן אסור לו להטמא למת. כמו כן, אין לכהן מגע ישיר עם משברים - אסור לו להתחתן עם אשה גרושה. במובן מסוים הכהן חי בספירה אחרת שמאפשרת לו לראות את החיים מגבוה, וכיוון שכך הוא יכול לעזור למי שנפל. כל זה מותנה בכך שהכהן אכן שומר על מעלתו הייחודית, אך מרגע שהכהונה נקנתה בכסף והפכה לאינטרסנטית, ההשגחה העליונה סידרה שהכהונה תתבטל. הכהונה זקוקה למכלול של סמכויות שלטוניות לצידה - המלכות והסנהדרין, ויחד הן מהוות גוף שלטון בריא לחברה הישראלית. עד היום, היו תקופות בהן כל אחת מן הסמכויות הללו היתה דומיננטית ביחס לחברותיה, וההיסטוריה הישראלית עודנה מתפתחת וטרם מצאה את האיזון השלם ביניהן. בנוסף, במהלך הדורות כל שרידי הנבואה שהיו לנו הלכו ונעלמו מן התודעה היהודית, מפני שהיהודי בגלות איננו מסוגל להתמודד עם עולם שכבר איננו, עולם שבו יש מקדש וכל עם ישראל עולה אליו, אלא הכל מצטמצם לשולחנו הפרטי של היהודי. חשוב ביותר שנפתח בחזרה בעם ישראל את ההשתוקקות לעולם מתוקן שבו יש גם גוף כהני ממשי העובר מדור לדור שדרכו הקדושה עוברת באופן ממשי ואמיתי.