הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת שמיני

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב

נדב ואביהוא מקריבים אש זרה ונענשים בעונש חמור. במה חטאו השניים?

על אף שהרושם שהוטבע ברבים מאתנו הוא שנדב ואביהוא נענשו, בפשט הכתוב לא נמצא כל אזכור לעונש, עד כדי כך שבפרשת אחרי מות נאמר: "בקרבתם לפני ה' וימותו" (ויקרא ט"ז, א) - ביטוי המצביע על קרבה לה' ולא על ריחוק ממנו. אף אם נלך לפי פרשנות חז"ל שהשניים נכנסו שתויי יין למקדש, עדיין קשה - הלא פרשת שתויי יין מופיעה רק לאחר מותם, כך שמבחינה פורמלית - מבחינת ההלכה הצרופה - נדב ואביהוא אינם חוטאים. אלא מאי, הם היו בעלי נפש מיסטית מתעלה, מזדככת, ובמידה מסוימת אף חפצו במיתתם. אמנם הם אינם מודל לחיקוי עבורנו, אך הם היו אנשים מיוחדים במינם. והוא שנאמר: "בקרובי אקדש" (ויקרא י', ג), ורש"י שם בשם חז"ל: "אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך. עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". כלומר, אף על פי שהיהדות מתנגדת נחרצות לקרבן אדם, כאן אנו רואים מעשה חריג של עליה מיסטית, שהרי אפילו גופם לא נשרף, אלא רק נשמתם 'נשרפה' (כלומר, יצאה מגופם). מדובר פה באישיות שהיא מעל להיסטוריה, מעל לעולם הזה. ויתכן מאוד שכל המעשה הזה בא להראות וללמד אותנו שהשראת השכינה היא דבר רציני ביותר, דבר בעל השלכות ממשיות. על גבי כל זה, ציווי התורה "יין ושכר אל תשת" (ויקרא י', ט) שמופיע דווקא לאחר מותם בא לומר שהדבר הזה קרה פעם אחת בהיסטוריה ולעולם לא יחזור על עצמו.

הפרשנות הקלאסית היא הפרשנות ה"מפתה" במקרה הזה - לומר שנדב ואביהו נכנסו שתויי יין ופרצו את הגבולות המותרים. יחד עם זאת, אנו רואים שהביטוי "אהבה מקלקלת את השורה" נאמר גם על מעשה משה שבמשך שבעת הימים שבהם חנך את המשכן הקטיר קטורת קודם ששחט את קרבן התמיד - ובכל זאת לא נענש על כך. אם כן, אנו רואים שביהדות אכן יש נתינת מקום לאיזה מין פרץ של אהבה שיוצא מן הסדר הרגיל למרות כל הסכנות וכל האזהרות הנוגעות לדבר. התורה מחנכת אותנו מצד אחד: "בקרובי - אקדש" (ויקרא י', ג), ומצד שני: "ועל פני כל העם - אכבד" (שם). כלומר, הקרבת אש זרה הופכת להיות מכאן ואילך מחוץ לנורמה.

נוסף על כך, מכאן ואילך מתברר שסדרי העבודה באים רק לאחר שהיה גילוי שכינה: משה מקדים ואומר בפתיחת הפרשה: "כי היום ה' נראה אליכם" (ויקרא ט', ד) - במין חזרה על מעמד הר סיני בתוך המשכן. ואמנם, הביטוי "ויהי ביום השמיני" (שם, א) - בא לרמוז לנו שהמשכן הוא ההשלמה של שבעת ימי בריאת העולם, כאשר ביום השמיני יש ציפייה להתחדשות, לגילוי שכינה ישיר בין הבורא לנברא. וראו זה פלא, הדבר לא מתרחש בתחילה; משה ואהרן מקריבים את הקרבנות, ולא קורה דבר. הם נכנסים לקודש הקדשים ומתפללים לגילוי שכינה - ולא קורה דבר. ואז באים נדב ואביהו ואומרים: אם כך, אנו צריכים לקום ולעשות מעשה. ומיד: "ותצא אש מלפני ה'" (ויקרא י', ב) - אותה האש שיוצאת ושורפת אותם היא הגילוי לכך שהשכינה היא דבר אמיתי הבא לידי ביטוי מוחשי במציאות.

במותם יש גם הצבת גבול לדרישה שלנו לרציונאליות ולהבנה של המוות. כביכול ה' אומר לאדם - דע לך, לא הכל רציונלי, יש איזה ניצוץ שיהיה לך קשה רגשית ומוסרית להכיל אותו. אותו ניצוץ הוא הכרחי כדי להבין שההתחברות בין הבורא לנברא היא כואבת - כמו כל אהבה.

בשל מה קוצף משה על בני אהרן הנותרים?

זוהי נקודת שיא בחיכוך שבין תורת משה לתורת אהרן: למרות האסון הנורא שארע, משה איננו מאבד את העשתונות ומיד מוסר הוראות לאהרן ובניו כיצד עליהם להתנהג עם הקרבנות. הוא מצווה עליהם - על פי ה' - לאכול את קרבן החטאת, דבר המנוגד להלכה הרגילה (שהרי כהן אונן - שקרובו עדיין לא הובא לקבורה - איננו אוכל בקדשים). לאחר כל זאת נאמר: "ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שרף" (ויקרא י', טז) - כלומר, בני אהרן לא שמעו לדברי משה ושרפו את החטאת. "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הכהנים הנותרים לאמר: מדוע לא אכלתם את החטאת?" (שם). משיב אהרן למשה: "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם, ותקראנה אותי כאלה" - שמתו בניו - "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'?!" (שם, יט) תגובת משה: "וישמע משה וייטב בעיניו" (שם, כ). רש"י מבאר לנו שהיו שני קרבנות חטאת - האחת של קרבן ראש חודש, והשניה של נחשון בן עמינדב (נשיא שבט יהודה שהקריב את קרבן הנשיאים הראשון), ולמרות שאהרן ובניו נמצאים במצב של אבלות, משה ציווה אותם על פי הגבורה לאכול את קרבן החטאת. משה חשב שמדובר בשתי החטאות, בעוד שאהרן הבין שמדובר רק בחטאת של נחשון בן עמינדב שאותה צריך לאכול מפני שמדובר בקרבן יחיד בהיסטוריה שלא יחזור על עצמו, לעומת חטאת ראש חודש שחוזרת על עצמה בכל חודש ולכן הציווי לא חל עליה. בסופו של דבר אהרן צדק, ורש"י מוסיף: "וישמע משה וייטב בעיניו - הודה ולא בוש לומר: "לא שמעתי", אלא: "כך שמעתי ושכחתי"". יש כאן יסוד מרתק לגבי מסירת התורה כולה: משה נחשב לסמכות הבלתי מעורערת למסירת דבר ה', אבל ברגע שצריך לפרש את דבר ה' - הדברים מגיעים לבית המדרש, ושם משה יכול להיות בדעת מיעוט ולא תהיה הלכה כמותו. מרגע שדבר ה' נמסר, הוא ניתן למשא ומתן בתוך בית המדרש, ומכאן ואילך הסברות האנושיות תופענה.

אפשר לומר שכל המהלך שהתחיל עוד בפרשת בא, שם ניתנה המצוה הראשונה למשה ולאהרן גם יחד: "וידבר ה' אל משה ואהרן בארץ מצרים לאמר: החדש הזה לכם..." (שמות י"ב, א), שהמשיך בפרשות של "תורת משה" (תרומה, ויקהל, ויקרא) ובפרשות של "תורת אהרן" (תצוה, פקודי, צו), לבסוף התאחד לתורה אחת שבה יש גם מקום להתגלות דרך משה, וגם מקום לדיון הבית מדרשי מצד אהרן ובניו. לא בכדי הפרשה מופיעה בדיוק באמצעה של התורה, בפסוק: "ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה" (ויקרא י', טז), ואומרים חז"ל שבין "דרוש" לבין "דרש" - שם נמצא אמצע התורה באותיות. כלומר, מכאן ואילך אפשר כביכול לראות את התורה בתור חיבור מאוחד של תורת משה ותורת אהרן.

מדוע נאסר על הכהנים לשתות יין במקדש?

אדם שצריך יין כדי לעבוד את ה', יש ספק גדול אם זוהי עבודת ה' או עבודת עצמו. היין מובא במקדש על גבי המזבח כאשר מנסכים אותו, והיה מקום לחשוב שגם האדם יהיה שותף למה שמייצג היין ויוכל לשתות יין במקדש, אלא שהתורה באה ואומרת לנו שהיא מעוניינת שהאדם ישמור על טהרתו. כל העבודה הגדולה של חג הפורים שבו אנו מקדשים את שתיית היין היא עבודה שהתחדשה דווקא כשבטל המקדש, כשלא היתה אפשרות להקריב קרבן, ואז הוספנו הזדמנות חד-שנתית לצרף גם את היין לעבודת ה' שלנו. על כל זאת, יש לדייק מן הכתוב: "יין ושכר אל תשת... בבואכם אל אוהל מועד" (ויקרא י', ט) - שדווקא בעבודת ה' בבית המקדש אסור לשתות יין, אבל כאשר אתה מצוי בעבודת ה' ה"היקפית" - אין איסור לשתות יין, אלא אדרבה - יש לדבר זה מקום בזמנים מסוימים.

מדוע פרשת מאכלות אסורים מופיעה דווקא בפרשתנו?

לאחר שדנו מתחילת הספר ועד הנה בקרבנות השונים ובבעלי החיים השונים המוקרבים על גבי שולחנו של מקום, נשאלת השאלה - ומה עם המזבח הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו? הלא "בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים - שולחנו של אדם מכפר עליו" (מנחות צז.). באופן עקרוני, באכלו אותם, האדם מעלה את בעלי החיים למדרגת האדם. אלא שצריך לדעת מה בדיוק האדם מסוגל להעלות ומה לא, לא כל דבר מעולם החי אנו מסוגלים לרומם למדרגת האדם. כשהפראיות, האלימות שמצויה בבעלי החיים בולטת מדי אצל בעל חיים מסוים - אין אנו מסוגלים להעלות אותו. לכן התורה מתירה לנו לאכול רק בהמות שהן גם מעלות גרה וגם מפריסות פרסה: הפרסה היא מין עידון, סידוק של היכולת של בעל החיים לבעוט, אפשר לומר שמבחינה טבעית יש בה ביטוי להחלשה של עוצמת הבעיטה. כך גם צורת האכילה של בעלי החיים - יש בה משהו מאוד פראי ומיידי, כאשר העלאת הגרה מראה שיש דווקא סבלנות מובנית בבעל החיים בשעה שהוא אוכל, ובעל חיים שכזה התירה לנו התורה לאכול.

ובמילי דבדיחותא, נשאלה פעם שאלה: מדוע כאשר תולשים גזר מן האדמה ואוכלים אותו - הגזר לא צועק, ואילו כאשר שוחטים תרנגול הוא זועק? התשובה היא פשוטה - כאשר אדם אוכל דבר-מה מהבריאה והוא עושה זאת בכוונה הראויה - הוא מעלה את אותו דבר לדרגת אדם, ואילו כאשר הוא אוכל בבהמתיות, או כאשר מדובר בעם הארץ שאוכל ללא כוונה כלל, הוא נחשב כבעל חיים לענין זה. לכן, כאשר אדם אוכל גזר - הגזר יודע שהוא עומד להתעלות לכל הפחות לדרגת בעל חיים, ולכן הוא שמח ואינו זועק. לעומת זאת, כאשר אדם אוכל תרנגול - התרנגול איננו יודע מי יאכל אותו בסופו של דבר, האם צדיק או עם הארץ, בכוונה או שלא בכוונה, ולכן הוא זועק....

האם אנו נדרשים לתת ותור אחר טעמים למצוות?

כל הדברים שאמרנו בנוגע למאכלות אסורות הם כמובן אינם הסיבה העצמית למצוה, אלא מטעמי המצוה. "טעם" כשמו כן הוא - מגלה לנו בחינה מסוימת מהאובייקט המדובר, אך כמובן שאין הוא הסיבה העצמית לאותו דבר, הוא איננו השורש של קיומו. כשיש מאכל לפנינו, אני טועם בו טעם מסוים - ואתה טועם בו טעם אחר. הטעם הוא סובייקטיבי. כך גם כאשר אני דורש בטעמי המצוה אני למעשה מחפש מה המצוה אומרת עבורי, וזהו בודאי חלק אינטגרלי של אהבת ה'. חיפוש הטעמים - בניגוד למה שפרופסור ליבוביץ' חשב - הוא חלק מהותי מהמסורת היהודית לדורותיה, ואפילו בתוך הכתוב עצמו אתה רואה נתינת טעמים למצוות.

בתורה אין דגש מיוחד על החזיר כמאכל אסור יותר ממאכל אסור אחר. מדוע אם כן החזיר הפך לסמל של מאכל אסור?

יש בתורה רמז לייחודיות של החזיר - "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה, והוא גרה לא יגר" (ויקרא י"א, ז) - הביטוי המיוחד הזה בא לומר לנו שיש ציפייה שיום יבוא והחזיר יעלה גרה. כאילו שעד כה ציפינו ממנו שיעלה גרה, והוא אכזב אותנו ולא עשה כן. ובאמת אמרו חז"ל, שהחזיר נקרא כך מפני "שעתיד לחזור ולהטהר". השאלה המתבקשת היא: ממה בדיוק עליו להטהר?

יש בחזיר איזו מין צביעות, בכך שמבליט הוא את פרסותיו לפני גופו כאומר: "טהור אני". אפשר לומר שהחזיר מסמל יותר מכל את הברק החיצוני של הזהות היהודית (רומא והנצרות שיצאה ממנה), כאשר התוך הפנימי נשאר בתוך הברבריות והבהמתיות שלו ורק כלפי חוץ מראה עצמו טהור. על כן יותר מכל דבר אחר - החזיר נחשב למאכל הלא-כשר המוצהר שלנו (כמובן שגם סבלנו ממנו לא מעט ברדיפות לאורך הדורות). אמנם מבחינה הלכתית אין הבדל בין אוכל ארנבת לבין אוכל חזיר, אלא שמבחינת השחיתות הנפשית שהדבר הזה מורה יש משהו יותר עמוק, שכן עדיף שהתוך יהיה טהור ורק ההתנהגות החיצונית תצטרך תיקון, מאשר ההפך.