הרב אורי שרקי
דוד המלך
ליל הושענא רבה תשע"א
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
דוד המלך הוא האישיות המדוברת ביותר בתנ"ך - יותר מאברהם אבינו ויותר ממשה רבנו. מלבד זאת, הוא אישיות מרכזית גם בהיסטוריה של עם ישראל.
דוד המלך כנקודת המפנה של ההיסטוריה
נתחיל עם הערה כרונולוגית חשובה של הגאון מוילנה (הגר"א). הידיעה על ההערה הזו של הגר"א הגיעה אלינו בצורה הבאה. בשנת ת"ר (1840 למניינם) הייתה תסיסה גדולה מאוד בירושלים, כי על בסיס האזכור של השנה הזאת בספר הזהר (על פרשת וירא) אנשים האמינו שבשנה הזאת יגיע המשיח. כיוון שהמשיח לא הגיע אז, היה משבר. בעקבות המשבר שניים מתלמידי הגאון מוילנה בירושלים התנצרו. אחד מתלמידי הגאון האחרים, שהיה בלונדון באותם הימים, קיים קשר של מכתבים עם אחד מהמשומדים, וכתב לו: 'אני לא מבין מה קרה לך. לא היית צריך להתנצר. אתה פשוט לא הבנת את החישובים שרבנו [זאת אומרת, הגאון מוילנה] ערך. הרי יש לנו מסורת מרבנו שהזמן בין בריאת האדם לבין לידת דוד המלך, הוא הזמן שצריך לעבור מדוד המלך ועד הגאולה. מאחר והזמן הזה עוד לא עבר, אתה פשוט טעית כי לא היתה לך מספיק סבלנות'. לפי החשבון הזה של הגר"א, תאריך הגאולה הוא שנת תש"ח - שנת הקמת מדינת ישראל. לכן, לפי הגר"א, דוד המלך נולד בדיוק באמצע ההיסטוריה.
הדבר הזה הוא משמעותי. יש מדרש המספר שאדם הראשון היה צריך לחיות אלף שנה, שנאמר: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב', י"ז), ו-"כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל" (תהלים צ', ד'). יוצא שאצל הקב"ה יום זה אלף שנה ואדם הראשון היה צריך למות בגיל אלף. לפי המדרש, אדם הראשון ראה ברוח הקודש את הדורות ההולכים והמתמעטים, עד שהגיע לדוד המלך, והוא ראה שדוד המלך היה צריך להיות נפל ולחיות שלוש שעות בלבד - ואז אדם הראשון ביקש מהקב"ה לתרום שבעים שנה מחייו לדוד המלך. לכן, דוד המלך חי 70 שנה ואדם הראשון חי 930 שנה בלבד.
אפשר להגיד שלפי המדרש התנועה של הבריאה ממשיכה עד ימי דוד. כביכול, הכוח של הבריאה הולך ופועל במציאות אבל נחלש עם הזמן. הדחף הראשון של הבריאה מוליד אנשים שחיים 900 שנה ויותר, אחר כך רק נולדים אנשים שחיים 400 שנה, ואחר כך 200 שנה, ואחר כך 150 שנה - עד שבסוף אורך החיים מתייצב על אורך החיים הממוצע: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה" (תהלים צ', י'), וזה מה שקורה מימי דוד המלך ואילך.
אם היינו הולכים אך ורק על ההיחלשות של כוח הבריאה, היה צריך להיות שבסופו של דבר דוד המלך לא יחיה, אבל אדם הראשון - בסוג של מתנה שצריך לברר מה עניינה - עוזר לדוד המלך לחיות ובכך מתחיל היסטוריה חדשה. מדוד המלך ואילך ההיסטוריה היא משמעותית. אפשר לומר, לפי המדרש הזה, שדוד המלך הוא הסיום של הפעולה של בריאת העולם.
זה משתקף גם במסורת של האושפיזין שמקורה בספר הזוהר. האושפיזין הם אבות הזהות היהודית: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון - ובסוף דוד. כלומר, כל זמן שלא הגענו לדוד, בהגדרת הזהות של עם ישראל יש חסרון - משהו עדיין רופף ולא לגמרי ברור. מדוד המלך ואילך אנחנו בטוחים שההיסטוריה יכולה להצליח - כלומר, התהליך כבר איננו הפיך. מדוד המלך ואילך, נקבע לא רק שבית דוד הוא המשפחה שתמלוך לעולמים, אלא גם שירושלים היא המקום של הנצח.
בספר תהלים דוד המלך אומר: "וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר. וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב" (תהלים ע"ח, ס"ז-ס"ח). זה אומר שעד ימי דוד לא היה ברור מהו שבט המלוכה והיו פירושים שונים של דברי יעקב אבינו לבניו: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה" (בראשית מ"ט, י'). שבטי הצפון, שהיו במחלוקת עם שבטי הדרום, הסבירו את דברי יעקב הפוך ממה שאנחנו רגילים: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" - רק במדבר, "וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" - מתייחס לעתניאל בן קנז, וכל זה רק עד שהגיעו לשילה. לפי הסברה של שבטי הצפון, יהודה היה שבט מלוכה באופן זמני ושבט יוסף הוא שבט המלוכה הקבוע. כלומר, על פי הפסוקים היה אפשר לפרש כך או כך. לכן דוד המלך היה צריך לבוא ולהכריע.
דוד ובת שבע
מדוד המלך ואילך יש סגנון חדש של הכיוון של ההיסטוריה. עד אז היו חסרים עמודי ההיסטוריה, מכאן ואילך, אפשר להמשיך. הדבר הזה בא לידי ביטוי דווקא בפרשה מאוד עלומה ולא ברורה של דוד ובת שבע.
הגמרא (שבת נ"ו, א') אומרת שכל מי שאומר שדוד חטא בפרשת בת שבע אינו אלא טועה שנאמר "וַיְהִי דָוִד לְכׇל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ" (שמואל א' י"ח, יד'). הרי, לפי הגמרא, אוריה היה מורד במלכות, ולבת שבע היה מעמד של גרושה ממנו מאז יציאתו למלחמה. יוצא שדוד המלך הרג בצדק את המורד במלכות ולקח לאשה את האלמנה שהייתה ממילא גרושה לפני כן. בכל זאת, נתן הנביא מוכיח את דוד, ויותר מזה, דוד בעצמו הוא הראשון שאמר שהוא חטא (שמואל ב' י"ב, י"ג).
העניין הזה עורר שאלות רבות על דברי הגמרא. אחד מגדולי המגינים על רבותינו זה המהר"ל מפראג, ורציתי להביא את דבריו בגלל נקודה מיוחדת שנמצאת בהם.
בספר "באר הגולה" (הבאר החמישי), המהר"ל עונה על הטענות נגד דרשות חז"ל. בין היתר הוא מביא את הסוגייה במסכת שבת (שם) ואומר:
"אמנם דברים אלו לא יכחיש אותם הכתוב, כי כאן כתיב ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו, ומאחר כי הש"י היה רוצה שיהיה עם דוד..."
שתי הערות:
א. אילו דוד ח"ו פשע, לא ייתכן שבאותו ספר בו מסופר על פשעו היה גם כתוב "וַיְהִי דָוִד לְכׇל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ" ושה' אוהב אותו וכד'.
ב. לא כתוב שדוד היה עם ה' אלא שה' היה עמו. גם אם דוד לא תמיד נמצא עם ה', ה' תמיד נמצא עמו.
"...מדכתיב וה' עמו, ולפיכך מי שהש"י עמו בודאי ובאין ספק הש"י נותן שלא יהיה נפרד ממנו ולא יבא לידי חטא. וז"ש אפשר שבא חטא לידו וה' עמו, פי' כל שהוא יתברך חפץ להיות עמו איך יבא לידי חטא, כי הוא יתברך אינו מניח לו שיסור מאתו, כי הש"י הוא שהיה רוצה בדוד, כי על ידו יהיה בנין ב"ה ומלכות בית דוד וכמה דברים שהם יסודי העולם, ואין הדעת נותן שיהיה חוטא בחטא הגדול כמו זה. והיינו שאמר שבקש לעשות הרע ולא הניחו, שהוא יתברך הי' גורם שלא יחטא. אמנם מה שהכתוב מספר מעשה בת שבע שחטא דוד וגם שהרג את אוריה החתי, מפני שלא היה מקפיד דוד על החטא, שאף שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, היינו בענין זה אם לא יבא תוך אלו הימים שיהיה גט, כי למה יגרש אשתו בלא תנאי זה ובודאי לא ידע דוד כי לא יחזור אוריה, וא"כ בשעה שבא עליה לא היה מקפיד על הגרושין שלא ידע באותה שעה שלא יחזור אוריה ולכל הפחות ספק אשת איש היתה, א"כ דוד לא היה מכוין לשום צד היתר. וכן כאשר צוה להרוג את אוריה לא הי' בשביל שמרד במלכות, שא"כ היה דן אותו בסנהדרין כדאמר רק מפני שצפה הש"י החטא בבת שבע וצפה ג"כ שיהרוג את אוריה באיסור, סיבב זה הש"י שהוא יתברך היה רוצה שיהיה עם דוד, ולכך גרם הש"י שימרוד אוריה במלכות בית דוד עד שיהי' חייב מיתה ולפיכך לא חטא בהריגתו לפי האמת. וכל זה מצד הש"י שהיה רוצה להיות עמו, לכך סיבב דבר זה. אבל מצד דוד עצמו לא היה זה, לכך הכתוב מיחס החטא לדוד כאלו עשה החטא" .
המהר"ל אומר דבר לא פשוט. הוא אומר שדוד היה מוכן לבוא על בת שבע - אפילו אם היא אשת איש, והיה מוכן להרוג את אוריה - אפילו אם הוא לא מורד במלכות, אבל הקב"ה לא הסכים שדוד יחטא בגלל התפקיד ההיסטורי המיוחד שדוד ממלא, ולכן הקב"ה סיבב את הנסיבות כך שאוריה יהיה מורד במלכות ובת שבע תהיה גרושה.
המהר"ל לא אומר למה דוד היה מוכן לקחת את בת שבע גם אם זו עבירה - כי זה לא נושא הדיון של המהר"ל שמטרתו היא להגן על חז"ל. יש כמה מקורות חז"ל ופירושים מאיזה שיקולים דוד היה מוכן לעבור את העבירה, אבל לא משנה כמה גבוהים או רציניים השיקולים הללו, הקב"ה לא רצה לתת לו לעשות את זה.
בדוד יש משהו מיוחד שפונה אל העתיד הגדול של האומה, ולכן המעשים הפרטיים שלו אינם כל כך בידו. יש לו בחירה האם לרצות לחטא או לא לרצות לחטא, אבל הביצוע תלוי במגמה ההיסטורית הכוללת: אם זה מתאים להיסטוריה הכוללת, הקב"ה ייתן לו לעשות את החטא, ואם לא מתאים - לא ייתן.
דבר דומה קרה בפרשת מכירת יוסף. בתורה לא כתוב באופן ברור מי מכר את יוסף. כאשר יוסף נמצא בבור ואחיו אוכלים בריחוק מן הבור, יהודה מציע למכור את יוסף: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" (בראשית ל"ז, כ"ו-כ"ז). ומייד אחרי זה כתוב: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (בראשית ל"ז, כ"ח). לא ברור מי משך את יוסף מהבור ומכר אותו.
יש מחלוקת של רש"י והרשב"ם בפירוש הפסוקים הללו. רש"י אומר: "'וימשכו' - בני יעקב [משכו] את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים והישמעאלים למדיינים והמדיינים למצרים" (רש"י על בראשית ל"ז, כ"ח). אבל לפי הרשב"ם, לא האחים משכו ומכרו את יוסף, אלא המדיינים, ודברי יוסף לאחיו: "אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" (בראשית מ"ה, ד') - פירושם שכיוון שהאחים רצו למכור אותו, זה נחשב להם כאילו הם מכרו אותו באמת. למעשה, הקב"ה לא רצה שהאחים יוכלו למכור את יוסף, כי לא יכול להיות שאבות האומה הישראלית יעשו מעשה כל כך נפשע. זוהי עוד דוגמא של אנשים שרוצים לעשות עבירה והקב"ה לא רוצה לתת להם לעשות אותה.
המבט הכלל היסטורי של דוד המלך
כפי שאמרנו, דוד המלך שייך להנהגה "מטה-היסטורית" שמתחדשת החל מימיו. מתוך כך, ננסה להבין את מה שדוד המלך אמר על אחרית הימים בספר תהלים.
בספר תהלים נאמר: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּ יָ-הּ" (תהלים ק"ד, ל"ה). דוד המלך ראה עולם בלי רשעים. ראיה כזו אינה קלה ודורשת את רוח הקודש. נשים לב לביטוי "הללו י-ה" המופיע בפסוק. חז"ל אומרים במסכת ברכות:
"אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: מאה ושלש פרשיות אמר דוד, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים" (ברכות ט', ב').
המילה "הללויה" מופיעה בספר תהלים לראשונה במזמור ק"ד, רק אחרי שדוד ראה במפלתן של רשעים, שנאמר: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּ יָ-הּ" (תהלים ק"ד, ל"ה).
רבי יהודה-ליאון אשכנזי (מניטו) הסביר שלמילה 'להלל' יש גם משמעות 'להגדיר'. הרי ה' הידיעה בעברית נותנת הגדרה. באות שבאה אחרי ה' הידיעה בדרך כלל מופיע דגש חזק. דגש חזק בה תמיד במקום אות שנפלה. במקרה של ה' הידיעה האות שנפלה היא ל': "הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה" (בראשית ל"ז, י"ט), או "הנרות הַלָּלוּ" (מתוך ברכה על הדלקת נרות חנוכה). מכאן שה' הידיעה באה משורש 'הל' או 'הלל', ומכאן שלמילה 'להלל' יש גם משמעות 'להגדיר'. לכן המילה 'הללויה' באה כהגדרה של הא-לוהות, והגדרה כזו אינה אפשרית בעולם בו נמצאים רשעים, כי הרע גורם לטשטוש ההכרה.
לפי רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי בגמרא (שם), המילה 'הללויה' מופיעה במזמור ק"ג - אבל מספר המזמור הזה הוא ק"ד! הגמרא מייד מתייחסת לעניין הזה ומסבירה שהחלוקה של ספר תהלים השתנתה. בהתחלה, המזמור הראשון בספר ("אשרי האיש...") והמזמור השני ("למה רגשו גויים...") היוו ביחד פרק אחד - ואז המזמור בו כתוב "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּ יָ-הּ" היה פרק ק"ג בספר. יותר מאוחר, החכמים חתכו את פרק א' לשניים, ואז פרק ק"ג הפך להיות פרק ק"ד. חתיכת הפרק לשניים זה דבר מוזר מאוד. ננסה לתת לו הסבר.
המזמור "אשרי האיש..." מדבר על היחס בין האדם לקב"ה. המזמור "למה רגשו גויים..." מדבר על המשיח. לכן, עלול להיות טשטוש בין הדיבור על הקב"ה לבין הדיבור על המשיח. מי שטשטש בין שני הנושאים הללו זה הנוצרים. לכן בגללם היה צורך לחתוך את פרק א' לשניים - ואז פרק ק"ג הפך להיות פרק ק"ד.
ק"ג בגימטרייה זה 'עגל'. חטא העגל זה השורש של הרעיון להפוך אדם מישראל לאלוהים. הרי החוטאים בחטא העגל אמרו לאהרון: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות ל"ב, א'). הם רצו תחליף למשה, ולכן הם דרשו מאהרון שיעשה להם אלוהים - סימן שהם חשבו שמשה הוא אלוה.
זה מראה שהרעיון להפוך יהודי לאלוה הוא רעיון קדום. עוד לפני חטא העגל, יעקב אבינו חשש שאחרי פטירתו המצרים יהפכו אותו לאלוה, ויש רמז עוד יותר קדום לאותו רעיון במדרש על תרח. לתרח הייתה חנות בה הוא היה מוכר פסלים לגויים (כלומר, הוא מכר אידיאולוגיות לאומות העולם). זה שהגויים קנו אצלו פסלים שהיו מבחינתם אלים אומר שהם חשבו שאחד העברים, תרח, היה מסוגל לייצר אלים. זה אומר שהם תפסו את תרח כ-'אל אלים'. כלומר, עוד לפני הופעתו של אברהם אבינו בעולם, הגויים הרגישו שמקור של דעת א-לוהים נמצא אצל העברים.
אגב, הקשר בין המספר 103 לעגל מופיע גם במסכת סנהדרין (ק"ג, ב'): "תנו רבנן: מנשה היה שונה חמישים וחמשה פנים בתורת כהנים, כנגד שני מלכותו. אחאב - שמנים וחמשה, ירבעם - מאה ושלשה". ירבעם בן נבט רצה להצדיק את עשיית העגל שלו, ולכן היה צריך להביא לכך ראייה בתורת הכהנים, ב-103 פנים - כלומר, למצוא את המקור של העגל שם.
מדיניות בית דוד - לפי שיקולי הנצח
ראינו שהמבט של מלכות בית דוד הוא על ההיסטוריה כולה, מראשיתה ועד אחריתה. נראה האם זה משתקף במדיניות של בית דוד.
שלטון פוליטי פועל לפעמים משיקולים של תיקון ההווה ולפעמים משיקולים של תיקון הנצח, וחשוב להבחין בין שני סוגי השיקולים הללו.
מצאנו בכמה מקומות שהשיטה של מלכות בית דוד הייתה לפעול על פי הנצח ולא על פי ההווה, והיו לזה הרבה השלכות.
הרב קוק מדבר על זה הרבה ונראה עכשיו את דבריו על הנושא בהקשר של ברכת הלבנה. (בברכת הלבנה נוהגים ישראל לומר: "דוד מלך ישראל חי וקיים". הביטוי הזה מופיעה בנוסח ברכת הלבנה במסכת ראש השנה, דף כ"ה, עמוד א').
הרב קוק כותב ("עולת ראיה", חלק א', עמ' תל-תלב):
"דוד מלך ישראל חי וקים - מלכות בית דוד היא יסוד לאומה הישראלית, בזה שהיא הולכת עם הנהגת מלכות שמים הדבוקה באומה בכללה לדורותיה, והיא נושאת עיניה למרחוק ליסודו של עולם, וגם את הליכות הצדק והמשרים היא דנה על פי מדת הנצח והאחרית הגדול שיש לכללות כנסת ישראל בעולם, לא על פי ההוה בלבדו, המרכך לפעמים את הלב מפני המראה של השעה, מפני שאינו יודע אחרית דבר".
כאשר יש בעיה מיידית, עכשווית, ויש לה פתרונות מיידיים, המדיניות הרגילה של מלכי ההווה היא לפתור את הבעיה באמצעות אותם הפתרונות. לעומת זאת, מלכות בית דוד עושה שיקולים של הנצח.
הרב קוק ממשיך:
"זאת היתה המעלה העליונה של דוד, שהיה לבבו שלם עם ד', ועל כן היתה מלכות בית דוד ביסודה דבקה לנבואה, ועשה כל מעשה על פי עצת ד' הנשגבה, כי לא ממלכת שעה היא כי אם ממלכת עולמים, ששינויי הזמנים והדורות לא ישלטו עליה. 'ודוד עבדי נשיא להם לעולם' (יחזקאל ל"ז, כ"ה). והעטרה של מלכות בית דוד, שהיא כל כך כוללת עד שהיא נמשלת אל הבריאה בכללה, כוללת בה גם את הכחות הנפשיים של אבירות וקשיות לב, שהם מוכרחים לשלימות המלכות".
המלכות (הפוליטיקה) דורשת אכזריות מסוימת - אבירות לב. להיות מלך זה מאוד לא סימפטי. כאשר בגלל דרישת הגבעונים דוד המלך נאלץ למסור להם שבעה מבני משפחתו של שאול להוצאה להורג, הוא עשה מעשה מאוד לא אסתטי ומאוד לא סימפטי במונחים של ההווה אבל מעשה זה היה הכרחי לתיקון הדורות.
שאלה: מדוע הגמרא מציגה את דוד דווקא כסוג של ראש ישיבה?
תשובה: בגלל המרחק המנטלי בין יהודי בזמן הגלות לבין האופי של פעילות בית דוד בזמן שבית המקדש היה קיים, בזמן ששרתה שכינה.
הרב קוק ממשיך:
"רק כשהם נצרפים ונמתקים הם מוצאים את מקומם ההגון והמסודר בתוך הנהגתה, ומתוך כללותם של כל הכחות הדרושים לה תעמוד במילואה על כל האושר והטוב".
אצל דוד המלך יש שיקולים לטווח ארוך שבאופן מיידי נראים סותרים את צורכי ההווה. למשל, לפני פטירתו דוד המלך אומר לשלמה בנו: 'אתה צריך למצוא איזו דרך להרוג את שמעי בן גרא, זה מאוד חשוב'. דוד עושה את זה כתיקון מלכות ישראל.
מלכות בית דוד לעתיד לבוא
בגמרא יש מחלוקת האם יהיה בכלל מלך המשיח או לא. אחד האמוראים, רבי הילל, אומר: "אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה" (סנהדרין צ"ט, א'). כלומר, לפי רבי הילל, בימי חזקיהו המלך עם ישראל כבר קיבל את כל הקשור מלך המשיח: חזקיהו היה מלך נפלא מבית דוד, היה לו ניצחון צבאי אדיר על סנחריב, הוא כפה על כל ישראל לקיים תורה ומצוות וכו'.
ברור שרבי הילל כן חשב שתהיה גאולה לעם ישראל - הרי בזמנו עם ישראל נמצא בגלות. רש"י מפרש את עמדתו של רבי הילל (שם): "אין להם משיח לישראל - אלא הקב"ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו". זה אומר שרבי הילל חשב שתהיה גאולה - רק בלי מלך מבית דוד. לדעתו, עם ישראל מספיק בוגר כדי שהקב"ה יגאל אותנו ללא צורך בכך שמלך מבית בית דוד יעשה את כל העבודה (קיבוץ גלויות, בניית בית המקדש וכד') בתור 'מבוגר העוזר לילדים שלא מסוגלים להסתדר בעצמם'. הגמרא (שם) דוחה בתוקף את דברי רבי הילל: "אמר רב יוסף: שרא ליה מריה לרבי הילל!" ("ימחול לו אדונו [כלומר, הקב"ה] לרבי הילל!"). את ההוכחה שרבי הילל לא צודק רב יוסף מביא מדברי זכריה הנביא: "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ" (זכריה ט', ט'). זכריה הנביא, שחי בימי בית שני, זמן רב אחרי חזקיהו מלך יהודה, עדיין מדבר על גאולה עם מלך, ולכן יהיה מלך המשיח מבית דוד.
הרב קוק אומר (ב"קבצים כתב יד קודשו", כרך א', הוצאת רמת גן) כי לא יפה לטול מעם ישראל את הציור שהחזיק אותו כל ימי הגלות. הציפייה למלכות בית דוד, הריכוז של התקווה מסביב המשפחה הזו, הפך את בית דוד לתפארת לאומה. לפי הרב קוק, מלכות בית דוד שתתחדש לא תשלוט בצורה תקיפה אלא תאציל סמכויות. המצב יהיה דומה לפלוני שעושה סעודה גדולה, והוא שמח שאביו הזקן נמצא לידו ונותן לו פקודות. אותו פלוני כבר התבגר ולא צריך בכלל שאביו ינהל את הסעודה, אבל זה תפארת לבן שאביו נמצא שם. כך בית דוד ימלוך כדי לפאר את האומה.
קשיחות דיני התורה והמלכות
קיום המלכות ופוליטיקה לפעמים דורשים קשיחות. יש גם הלכות קשות מאוד בדיני מלחמה ובדיני ניהול המדינה. למשל, דינו של מחלל שבת הוא סקילה. הקשיחות הזו קשה לאופי הפנימי של בני ישראל שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.
יחד עם זאת, הקשיחות של דיני התורה ודיני המלכות לפי התורה מזמן לא מתממשת בפועל. למשל, מזמן לא סקלו מחללי שבת כי יש הרבה מניעות הלכתיות למימוש הדין הזה: צריך סנהדרין שיושבת בלשכת הגזית בבית המקדש, שני עדים כשרים שנתנו למחלל שבת התראה מפורשת בזמן אמת, לפני שהוא עושה את העבירה, והוא אישר את קבלת התראה, ועוד. למעשה, זה כמעט בלתי אפשרי - אף כי זה תלוי בתקופה (משה כן הרג את המקושש שחילל שבת) - אבל הדין עצמו נשאר.
השאלה היא איך אנחנו אמורים להתייחס לכך שנמנעת מאיתנו אפשרות מעשית לממש את הדינים הקשוחים של התורה והמלכות. האם זה אמור לצער אותנו או שיש ערך מסוים במניעות? האם מונח מלכתחילה שעם ישראל לא יוכל לקיים חלק מדיני התורה שניתנו לו בתקופות מסוימות?
הרב קוק כותב על הנושא ב"אגרות הראי"ה" (איגרת כ'):
"והנה כדי למלא במעשה את השלטון הלאומי, צריכים שיהיו כחות האומה בתכלית השלימות".
על מנת לקיים את השלטון הלאומי על פי כל המצוות בתורה, צריך שיהיו סנהדרין בלשכת הגזית, נבואה, מלך, כהונה. צריך גם שכל בני ישראל ישבו על נחלתם - ואז אפשר יהיה לקיים את מצוות היובל.
ממשיך הרב קוק:
"אמנם למנעו לגמרי גם כן לא יתכן, כי האופי הרוחני של האומה הוא ב"ה תמיד חי, ודוד מלך ישראל חי וקיים..."
עכשיו הרב קוק יגלה לנו כלל בהשגחה היסטורית:
"...על כן זאת היא עצת ד' שהפליא עצה, הגדיל תושיה, שכפי אותו המיעוט שכחות האומה מתמעטים, כן יהיה נגרע כח היכולת,..."
ההלכות מסודרות בצורה כזאת שכל פעם שכוח האומה חלש מבחינה רוחנית, אז גם הכוח הפוליטי המעשי של האומה נחלש.
זה קשור גם לשלושת השְׁבוּעוֹת המוזכרות במסכת כתובות (קי"א, א'). לפי חז"ל, הקב"ה השביע את ישראל שלא ימרדו באומות. פירושו של דבר הוא שהקב"ה סידר את החוקיות של המציאות ההיסטורית כך שכל הזמן שעם ישראל לא יכול למרוד באומות, אז לא צריך למרוד בהן. כאשר יגיע הזמן שעם ישראל יוכל למרוד באומות, אז כן יש למרוד בהן. יש חוקיות של הגלות.
"...ומניעת היכולת היא לנו לעדה על חפץ ד',..."
אנחנו מניחים שאם אין לנו יכולת, זה סימן שה' רוצה שלא נוכל.
"...ומניעת החפץ יש לה הרבה דרכים, לפעמים מניעה מעשית, כמו יראת מלכות וכיו"ב,..."
יראת השלטון של הגויים.
"...ולפעמים מניעה רוחנית, שמהם היא ג"כ המצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע".
לפעמים יש דברים שאסור לך לומר, בגלל שלא יבינו אותך - כי זה שלא יבינו אותך, זה סימן שהקב"ה לא רוצה שהדברים יישמעו בזמן הזה.
"וכשישנן מניעות כאלה הננו מרוצים בזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעתים כאלה. ואך לזה הננו מוצאים בירושלמי, שרשב"י שמח על נטילת הדינים בישראל לשעתם, משום דלית אנן חכים מידן".
הייתה תקופה שהשלטון הרומי בכלל לא נתן לשפוט על פי דיני התורה: לא רק דיני נפשות, ולא רק דיני כנסות, אלא גם דיני ממונות - ורבי שמעון בר יוחאי אמר: 'ברוך השם שבטלו דיני מישראל', כי "דְּלֵית אֲנַן חַכִּימִין מִדִּידָנוּ [כי אין לנו מספיק חוכמה לדון אותם]" (הקדמת תיקוני הזוהר י"ז, א') . לפי רבי שמעון בר יוחאי, יש לנו מזל שהרומאים אסרו עלינו לשפוט לפי דיני ישראל, כי היינו עושים טעויות. הרב קוק לומד מזה עיקרון כללי, שלפעמים זה טוב שאתה לא יכול לעשות כל מה שהתורה אומרת.
דמיון, מלכות ומוזיקה
מלכות היא סוג של שירה - היא בנויה על דמיון.
בספרו "מורה נבוכים" הרמב"ם אומר שכשהשפע הא-לוהי חל על השכל של האדם, הרי יש לפנינו פילוסוף גדול, ואם השפע חל על הדמיון של האדם, ולא על השכל, אז יש לפנינו משורר גדול או מנהיג מדינה. כלומר, מנהיגי מדינות פועלים על פי דמיון.
למעשה, כל הרעיון של השלטון בנוי על איזו פיקציה: הרי במנגנון של שלטון יש מי שנותן פקודה ויש מי שמקיים את הפקודה אבל במציאות הפיזית אין שום דבר שמחייב את מקבל הפקודה לקיים את דברי המפקד - זוהי רק מוסכמה הבנויה על היררכיה דמיונית.
גם אי-אפשר לצמצם את מושג הפיקוד לעניין הכלכלי (כמו שניסה לעשות קרל מרקס). יש תופעות אנושיות (כמו מסירות נפש) שלא נובעות מענייני כלכלה. יוסף הצדיק חשב שעל ידי הכלכלה הוא ישנה את כל החברה המצרית. זה כמעט הצליח, אבל יש משהו שהוא לא הצליח לשנות: "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם" (בראשית מ"ז, כ"ב). זה אומר שעם כל הניסיון להשתמש בכלכלה כדי לשנות את החברה, יש ערכי יסוד של אותה החברה שהיא לא תוותר עליהם.
באותו מקום ב"מורה נבוכים" הרמב"ם מוסיף שאם השפע הא-לוהי חל על השכל ועל הדמיון של האדם גם יחד, אז יש לפנינו נביא. זה אומר שהנבואה היא גם פילוסופית וגם מדינית. הנבואה פונה גם כלפי מעלה (ארגון החברה) וגם כלפי מעלה (התבוננות בעולם העליון). לכן אין שום פלא שגדול המלכים שלנו חייב היה להיות גדול המשוררים שלנו. זה הולך ביחד.
על זה יש הערה מעניינת של רבי נחמן מברסלב בספרו "ליקוטי מוהר"ן".
בספר תהילים כתוב על דוד המלך: "מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ" (תהילים ע"ח, ע"א).
"עָלוֹת" הם כבשים שרק ילדו, יש להם עולל. דוד המלך היה מטפל בכבשים שרק נולדו, והקב"ה לקח אותו מלטפל ב"עלות" ושם אותו למלך.
רבי נחמן מברסלב מסביר שהטיפול בעלות שייך לכישרון של דוד לה עלות את השירה. המוזיקה תמיד מבטאת את הנפש של המשורר (המלחין). לכן מה שיש בנפש של המשורר זה חשוב מאוד. יש שאלה גדולה האם אפשר לשמוע שיר מפי אדם רשע והאם הנפש שלו משפיעה על השומעים.
כך כותב רבי נחמן מברסלב ("לקוטי מוהר"ן", תורה ג'):
"'מאחר עלות הביאו, הינו מאחר המיניקות, כי הם ינקין לנביאים וכו' כנ"ל. וזהו 'מאחר עלות', הינו שדוד המלך, עליו השלום, היה יכול לתקן ולהעלות גם הנגינה שאינו מאדם כשר, להעלותה אל הקדשה. וזהו: 'מאחר עלות הביאו', הינו גם הנגינה, שהיא מאחורי הקדשה בבחינת 'מאחר עלות', מאחר המיניקות, כי הנגינה דקדשה הוא מאתר דנביאים ינקין, והנגינה שאינו בקדשה היא בחינת מאחר עלות מאחורי הקדשה. ודוד המלך, עליו השלום, היה יכול לתקן נגינה זו גם כן, ועל-ידי-זה נתעלה מלכות דקדשה כנ"ל. וזהו: 'מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב' וכו', כי על-ידי-זה זכה למלכות כנ"ל".
זה אומר שהראוי למלכות הוא זה שיודע את המנגינה הנכונה. לכל דבר יש מנגינה משלו, ולפעמים ההנהגה משתנה לפי היכולת לנגן על המיתר הנכון. לפעמים שני אנשים אומרים אותו הדבר, אך דברי אחד מתקבלים ודברי השני - לא - בגלל המנגינה. יש דברים שעולים על המיתר הנכון בתוך הנפש, וזה הכישרון של המלך, שהוא יודע לפרוט על המיתרים הנכונים בתת-המודע הקולקטיבי של עם ישראל.
מתוך כך, הגענו להבנה של דבריו של הגאון מוילנה על המוזיקה המובאים בהקדמתו של רבי ישראל משקלוב לספרו "פאת השולחן". (העיר שקלוב בליטא העמידה הרבה מאוד תלמידי חכמים גדולים, כמעט כולם בחוג של הגאון מוילנה. למשל, לאחרונה גילו בהר הזיתים את הקבר של רבי סעדיה משקלוב שהיה גדול תלמידיו של הגאון - עוד יותר גדול מרבי חיים מוולוז'ין). הספר "פאת השולחן" של רבי ישראל משקלוב הוא השלמה על "שולחן ערוך" ובו מובאות ההלכות התלויות בארץ. בין היתר רבי ישראל משקלוב מביא את המצווה לכבוש את ארץ ישראל ועוד כמה דברים חשובים נוספים. בהקדמתו לספר הוא מביא דברים שהוא שמע מהגאון מוילנה:
"כה אמר: כל החוכמות נצרכים לתורתנו הקדושה, וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתיו...".
הגאון מוילנה למד את כל החכמה שהיתה בימיו.
"...והזכירם - חוכמת אלגברה, ומשולשים, והנדסה [=גאומטריה], וחוכמת מוזיקה. ושיבחה הרבה, הוא היה אומר, אז, כי רוב טעמי תורה, וסודות שירי הלוויים, וסודות תיקוני הזוהר, אי אפשר לידע בלעדה..."
אם רוצים להבין את תורת הקבלה, צריך ללמוד מוזיקה.
"...ועל ידה יכולים בני אדם למות. בכלות ונפשם מנמיעותיה, ויכולים להחיות המתים, וסודותיה הגנוזים בתורה. הוא אמר, כמה ניגונים, וכמה מידות הביא משה רבנו עליו השלום מהר סיני, והשאר מורכבים, הוא ביאר איכות כל החוכמות".
כמו שיש אטומים ויסודות כימיים, יש גם יסודות מוזיקליים: מנגינות פשוטות מקוריות, שמהן מורכבות כל המנגינות שבעולם. היכרות עם הסוד של אותן המנגינות היא כנראה מהתנאים להיות מלך בישראל.
סיכום
נסכם בקצרה את מה שלמדנו:
א. יש להיסטוריה כיוון.
ב. הכיוון הזה איננו תלוי ברצונות של בני האדם.
ג. דוד המלך צופה עולם שבו הרע מסתלק. מלכות בית דוד פועלת לסילוק הרע מן העולם, כדי שנוכל לדעת את ה' ידיעה אמיתית.
ד. הכוחות של העבודה הפוליטית הן פונקציה של היכולת, והיכולת זה רצון ה'.
ה. אם רוצים למלוך בישראל כראוי, צריך להכיר את המנגינה של כלל ישראל.