הרב אורי שרקי
ישעיהו - פרק י"ד
סיכום שיעורים 19, 20, 21 מסדרת שיעורים תשע"ד - עוד לא עבר את עריכת הרב
"כִּי יְרַחֵם ה' אֶתיַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם, עַלאַדְמָתָם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַלבֵּית יַעֲקֹב" (י"ד-א').
לא רק שעם ישראל יחזור אלא תהיה לו גם השפעה אוניברסאלית. אנשים ירצו להצטרף לעם ישראל. זה סימן לעליית מעמדנו.
"וְנִסְפְּחוּ" - על בסיס הפסוק הזה חז"ל אמרו: "קשים גרים לישראל כספחת". המהר"ל אומר שזה קשה לישראל כי גרים מבטלים את הייחודיות שלנו כבני אברהם, יצחק ויעקב. מצד שני, חז"ל אמרו שהקב"ה אוהב גר, וגם אנחנו מצווים "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י', י"ט). ההסבר הוא שיש הבדל בין גר לבין גרים. כשגרים רבים באים כקבוצה, הם לא נבלעים באורגניזם הישראל הלאומי ולכן קשים לישראל כספחת (ספחת זו תוספת, משהו חיצוני). לעומת זאת, גר יחיד נבלע בישראל וזה בסדר גמור - והקב"ה אוהב אותו. בפסוק שלנו מדובר על גרים רבים - "וְנִסְפְּחוּ" - ולכן חז"ל אמרו בהקשר לפסוק הזה שקשים גרים כספחת.
"וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת ה' לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם" (י"ד-ב').
יבואו אנשים מהעמים להיות עבדים ושפחות לישראל.
"וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם" - כנראה בתקופת החשמונאים.
"וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ ה' לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמִרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ" (י"ד-ג').
הנביא מדבר על כך שיבוא יום והאויב ייפול. לפי פרק י"ג, האויב זה בבל (למרות שבימי ישעיהו בבל לא הייתה האויב). התיאורים על נפילתה של בבל תואמים את נפילתה של נינוה.
לפי המחקר ההיסטורי והארכאולוגי, נינוה נפלה בידי מדי, אך מדי לא ניצלה את יתרונה וכתוצאה מכך עלתה מלכות בבל.
כתוב שמי שייפול על בבל היא מדי, פרס לא הוזכרה. יכול להיות שהנבואה הזאת מלכתחילה כוונה לאשור, אבל אחרי שחזקיהו לא נעשה משיח וסנחריב לא נעשה גוג ומגוג נוצרה "מהדורה חדשה": בבל שוב עולה על ירושלים ומחריבה אותה, וגם היא עתידה ליפול - והנבואה שנוסחה מלכתחילה עבור אשור 'עברה שיפוץ' (על ידי ישעיהו). זו השערה אפשרית, במיוחד כאשר בבל מתוארת כאן כעיר חרבה לחלוטין. כשהפרסים כבשו את בבל, הם לא החריבו אותה מיד. גם אלכסנדר מוקדון לא החריב אותה, אלא היא נפלה מאוחר יותר. לכן אפשר לומר שבאופן מידי התיאורים האלה תאמו יותר את נפילת אשור מאשר נפילת בבל. תאור זה מתאים למעמדה של אשור בתור בבל שנייה. נינוה בימי קדם הציגה את עצמה בתור בבל השנייה - "מִן הָאָרֶץ הַהִוא [- מבבל] יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה" (בראשית י', י"א).
בפסוק שלנו הנביא מדבר על מלך בבל אחרי שהוא ינוצח. הביטויים דומים לאלה שנאמרים על יום השבת: לנוח מהרוגז ומהעבודה הקשה. הנביא מתאר את הזמן של השלום כמין שבת עולמית. יוצא מכך שהשבת שלנו פעם בשבוע היא כמו דגם הכנה למשהו יותר רחב - השבת של ההיסטוריה.
"וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶלוְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה" (י"ד-ד').
כל הנבואה הזאת היא נבואה של לעג וצחוק למלך בבל.
"מַדְהֵבָה" - מילה יחידאית במקרא. אולי היא באה מלשון 'דַּהֲבָא' (בארמית 'זהב'), אבל זה לא מתאים ל'נוגש'. אולי היא קשורה למילה 'דאבה' (עצב, צער) - זה יותר מתאים לנוגש.
גם בפסוק הזה רואים את המוטיב של שבת.
"שָׁבַר ה' מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט מֹשְׁלִים" (י"ד-ה').
"מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט מֹשְׁלִים" - בימי קדם מטה ושבט היו סימני המלכות העיקריים.
יש הבדל בין כיליון הרשעים לבין כיליון שבט רשעים. כשמדובר על שבט הרשעים, הכוונה היא שיש להם כוח פוליטי לעשות את הרשעות.
"מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ" (י"ד-ו').
"מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה" - שוב מדובר על מלך בבל שהיה מכה עמים בעברה.
"מֻרְדָּף" - רדיפה בלתי פוסקת.
"נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה. גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ אַרְזֵי לְבָנוֹן מֵאָז שָׁכַבְתָּ לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ" (י"ד- ז', ח').
המלכים היו משתמשים בהרבה ארזי לבנון כדי לבנות. הנביא אומר כי עכשיו אפילו ארזי הלבנון מרגישים שקט.
"שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם" (י"ד-ט').
כאן הנביא מתחיל להיות יותר לעגני. זוהי קבלת הפנים שעושים למלך בבל ב"שְׁאוֹל". המילה "שְׁאוֹל" בתנ"ך היא מסופקת. משמעות אחת שלה היא 'קבר'. במיתולוגיה שהייתה מקובלת באותם ימים ה"שְׁאוֹל" היא ארץ המתים. אפשר להגיד שיושבי השְׁאוֹל רוגזים כי הם מפחדים שמלך בבל יבוא לכבוש אותם. כמו שהוא עשה בארץ החיים, כך יעשה גם אצלם בארץ המתים.
"רָגְזָה" - מזדעזעת.
"עַתּוּדֵי אָרֶץ" - ראשי העדרים (דימוי מלכים לראשים של עדרי צאן).
"כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ" (י"ד-י').
"חֻלֵּיתָ" - מלשון חילול, חיללו אותו.
"הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה" (י"ד-י"א).
"שְׁאוֹל" - בפס' זה ישנם שני פירושים למילה זו: או שה"שְׁאוֹל" הוא הקבר - רימה ותולעה, או שגם בתוך ה"שְׁאוֹל" שוכבים על רימה ותולעת במקום מיטה נוחה.
"אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם" (י"ד-י"ב).
"הֵילֵל בֶּן שָׁחַר" - כוכב נוגה שרואים אותו בשחר. לנוגה קוראים "הֵילֵל" - אולי בגלל שבזמן השחר נשמעת יללה של התנים. יכול להיות שהבבלים היו מיחסים כוח מיוחד ל"הֵילֵל בֶּן שָׁחַר". זהו ביטוי מיתולוגי, לפי הדימוי של הבבלים.
"וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן" (י"ד-י"ג).
מלך בבל סבר שהוא בן אלמוות ויהפוך לאל. היו עושים מהמלכים אלים - כפשוטו. את קיסרי רומא היו עובדים גם אחרי מותם. מלך בבל הרגיש גאווה, הרגיש את עצמו אל.
"הַר מוֹעֵד" - "אולימפוס", המקום שבו נועדים האלים. הנביא מדבר בלעג בשפה של הבבלים (ולא שהוא עצמו מאמין שאלים נועדים באיזה מקום).
"בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן" - כנראה הבבלים שיערו שההר שבו נמצאים האלים נמצא בצפון העולם, מכיוון שהוא המקום שאליו השמש לא מגיעה. אגב, חז"ל אמרו במסכת בבא בתרא שהקב"ה בברא את העלם כך שהשמש לא מגיע לצפון, על מנת שאם יבוא אדם שיטען שהוא א-לוה, יגידו לו: 'אם כך, תעשה שהשמש תהיה בצפון, תשלים את הבריאה'. המהר"ל אומר שזה שהעולם נברא באופן כזה בא להראות את חוסר שלמות ואת ההזדקקות שלו למי שיכול להשלימו, אל הבורא. חוסר השלמות הזה של העולם מתבטא בצפון - מהמילה 'צָפוּן', נסתר.
"בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן" - בקצה הצפון.
"אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (י"ד-י"ד).
"בָּמֳתֵי עָב" - מעל העננים.
"אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר" (י"ד-ט"ו).
מכל כך גבוה הוא נפל עמוק מאוד - מקצה לקצה.
"רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת.שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר וְעָרָיו הָרָס אֲסִירָיו לֹא פָתַח בָּיְתָה. כָּל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתוֹ. וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב לְבֻשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב יוֹרְדֵי אֶל אַבְנֵי בוֹר כְּפֶגֶר מוּבָס" (י"ד - ט"ז, י"ז, י"ח, י"ט).
"הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ" - חז"ל אומרים שאוויל מרודך (בנו של נבוכדנצר) לא היה בטוח שאביו מת. הוא פחד שהוא לא מת, ולכן הוא הוציא אותו מקברו כדי לבדוק. יכול להיות שהדימוי יותר פשוט: "הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ" - הוא הושלך מהקבר לשאול.
"נֵצֶר נִתְעָב" - נצר זה התחלה של צמח חדש. אבל לפעמים, כאשר הוא נגדע, הוא הולך ונרקב. זהו עשב שוטה - נתעב, לא רצוי.
"לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה כִּי אַרְצְךָ שִׁחַתָּ עַמְּךָ הָרָגְתָּ לֹא יִקָּרֵא לְעוֹלָם זֶרַע מְרֵעִים" (י"ד-כ').
"לֹא תֵחַד" - לא תתאסף אתם.
"אַרְצְךָ שִׁחַתָּ עַמְּךָ הָרָגְתָּ" - מילא אם מלך בבל היה הורג את האויבים שלו, אבל הוא גרם לעם שלו להיות מובס.
"הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם בַּל יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים" (י"ד-כ"א).
"מַטְבֵּחַ" - בית מטבחיים. הולכים לשחוט את הבבלים, באוון אבותם.
"בַּל יָקֻמוּ" - אם לא יהרגו את הצאצאים של בבל, אז בבל תקום שוב.
"וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים" - יש כאן ניגוד: עכשיו, כאשר בבל חוסלה, העולם מיושב. אלא אם כן נפרש "עָרִים" מלשון 'מעורער'. כלומר, שהעולם לא יתמלא ב"עָרִים" - מקומות חרבים.
"וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם ה'" (י"ד-כ"ב).
"נִין וָנֶכֶד" - חז"ל אמרו שזה מכוון כנגד מלכת ושתי.
"וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (י"ד-כ"ג).
"מוֹרַשׁ" - ירושה.
"קִפֹּד" - סוג של ציפור חורבות, סוג של ינשוף. בבבל יגורו כל מיני חיות מוזרות.
"אַגְמֵי מָיִם" - מנהר פרת בנו ליד בבל מערכת השקיה של תעלות. ברגע שנהרסו התעלות, הכל הפך להיות ביצות ואגמי מים. (מערכת ההשקיה הבבלית החזיקה עד לתקופת המונגולים. ארץ בבל היתה מאוד פורייה עד שהמונגולים הרסו את מערכת ההשקיה, ומאז עיראק היא ארץ מדברית).
"נִשְׁבַּע ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם כהלִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל הָרַי אֲבוּסֶנּוּ וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ וְסֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר" (י"ד-כ"ד).
באמצע הדיבור על בבל הנביא עובר לאשור. זה מוכיח שהדברים שנאמרו על בבל נאמרו מלכתחילה על אשור. אפשר לומר שיש בנבואה ערבוב של המוטיבים הראויים למפלת אשור ולמפלת בבל.
"לִשְׁבֹּר... שִׁכְמוֹ יָסוּר" - ממלכת יהודה תפסיק להיות ממלכת חסות של אשור.
"לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל הָרַי אֲבוּסֶנּוּ וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ וְסֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר. זֹאת הָעֵצָה הַיְּעוּצָה עַל כָּל הָאָרֶץ וְזֹאת הַיָּד הַנְּטוּיָה עַל כָּל הַגּוֹיִם" (י"ד-כ"ה, כ"ו).
הפסוק האחרון נאמר זה על אשור. ואם זה לא יתקיים לגבי אשור - זה יתקיים בבבל. זו מגמה, תבנית קבועה.
"כִּי ה' צְבָאוֹת יָעָץ וּמִי יָפֵר וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה וּמִי יְשִׁיבֶנָּה" (י"ד-כ"ז).
אפשר להשתמש בנאום הזה נגד האויב. זו תבנית קבועה.
יש עוד תבניות קבועות בהיסטוריה שהקב"ה נותן אותן לאנושות ומאפשר למי שרוצה לנצל אותן לטובה. בסוף זה עם ישראל שמפיק מהן את הטוב הטמון בהן.
"בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ אָחָז הָיָה הַמַּשָּׂא הַזֶּה" (י"ד-כ"ח).
כאן יש חזרה לזמנו של אחז בהכנות לקראת הפלישה של אשור לארץ ישראל.
לפני כן ישעיהו דיבר על "בשנת מות המלך עוזיהו" - הכוונה היא שבאותה שנה עוזיהו היה חי אלא נצטרע. הצרעת שלו הוציאה אותו ממעגל ההנהגה - הוא ישב מחוץ לירושלים, ומי שניהל את הממלכה היה יותם, בנו.
במקרה הזה, כשהנביא מדבר על שנת מות אחז, אחז באמת מת באותה שנה. מי שהחליף אותו היה חזקיהו. אז למה לא להגיד 'בשנת אחת לחזקיהו'? כנראה, או שחזקיהו עדין לא הומלך, או שאחז היה פשוט בדרך למותו ולכן לא בדיוק תפקד. אבל בכל מקרה זה מחזיר אותנו הרבה אחורה, לפני שבבל עולה על בימת ההיסטוריה.
"אַל תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף" (י"ד-כ"ט).
"פְלֶשֶׁת" - הכוונה פלישתים.
"מִשֹּׁ֤רֶשׁ נָחָשׁ֙" - מהשושלת של דוד. היא נקראת 'נחש', כי הם כולם צאצאים של נחשון בן עמינדב (השם 'נחשון' הוא מלשון 'נחש קטן'). גם אביגיל, אחותו של דוד (לא אשתו), נקראת אביגיל בת נחש - גם ישי, אביו של דוד, נקרא נחש, וחז"ל אומרים שהוא מתו בעטיו (=בעצתו) של נחש (כלומר, בגלל צדקותו הוא לא היה ראוי למות אלא שנגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון בעצתו של הנחש).
שאלה: למה השושלת נקראת דווקא על שם נחשון? הרי השושלת היא ארוכה מאוד ומגיעה עד ליהודה - לדוגמא, היא כוללת את פרץ.
תשובה: יעקב אבינו, בברכותיו לבניו, אומר ששבט מלכות לא יסור מיהודה. פרץ, בנו הבכור של יהודה מתמר, הוא תחילת המלכות. במגילת רות, כאשר מונים את השושלת שמגיעה עד לדוד המלך, מתחילים מפרץ. לחצרון בן פרץ היו שלושה בנים: ירחמיאל, רם וכלב. לכאורה, ירחמיאל, בתור הבכור של חצרון, היה צריך להיות ממשיכו בשושלת המלכות, אבל השושלת המשיכה דווקא דרך רם. הסיבה המובאת בספר דברי הימים היא שירחמיאל נשא מצריה. זה מה שפסל אותו מן המלכות. רם הוליד את עמינדב, ועמינדב הוליד את נחשון. נחשון היה הראשון במשפחה שהיה הביטוי הממשי למלכות - הוא היה נשיא שבט יהודה. לכן מתחילים מנחשון. במגילת רות כתוב בהמשך שנחשון הוליד את שַׂלְמָה, ושַׂלְמוֹן הוליד את בועז. יש פה שאלה: האם שַׂלְמָה זה שַׂלְמוֹן, או לא? אגב, יש עוד מקומות שבהם כתוב "וְשַׂלְמָא הוֹלִיד אֶת בֹּעַז" (דברי הימים א' ב', י"א). אם אומרים ששַׂלְמָה הוליד את בועז, יוצא שמנחשון עד שַׂלְמָה כל אחד מהם הוליד את בנו בערך בגיל 100. כלומר, יש איזה חיסרון בשושלת מבחינה כרונולוגית. לכן מוכרחים להניח שבתוך המשפחה של שַׂלְמָה יש כמה דורות שלא מוזכרים: שַׂלְמָה הוליד כמה דורות, שהאחרון שבהם קראו לו גם שַׂלְמָה, אלא שבשביל להבדיל ביניהם כינו את השַׂלְמָה האחרון בשם שַׂלְמוֹן. זה מתרץ את הקושיה שהקשה בזמנו שפינוזה, על הכרונולוגיה התנ"כית, בגלל הפסוקים האלה. הוא לא שם לב שיש הבדל בין שלמה לבין שלמון ('שַׂלְמוֹן' מלשון 'שַׂלְמָה קטן'). אם כך, אנחנו רואים שבתוך כל המשפחה נחשון הוא הדומיננטי ביותר. לכן קוראים למשפחה של חזקיהו ולשושלת בית דוד בכלל - 'נחש', מלשון 'נחשון'.
"אַל תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ" - 'אתם, הפלישתים, חושבים שאפשר לשמוח על זה שאחז מת?! ממש לא!' - "כי משורש נחש יצא צפע" - משושלת דוד יצא מי שיכה אתכם.
"וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף" - יש נחשים אימתניים שקופצים מעץ לעץ, כמו שמפורש בפסוק.
בזמן חזקיהו כל האזור של עזה, גת, עקרון וכו' היה ארץ פלשתים. זה בכלל לא ברור שזו פלשת המוזכרת בשירת הים "חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת" (שמות ט"ו, י"ד). יכול להיות, ואפילו סביר להניח, שפלשת שמוזכרת בשירת הים היא הנחלה המקורית של הפלישתים, באיים בים האגאי. כתוב "הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר" (עמוס ט', ז'). יש אומרים שכפתור זה קפדוקיה - בכל מקרה זה לא בארץ.
שאלה: איך מפרשים את הפסוק "וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" (שמות י"ג, י"ז) אם אומרים שהפלשתים באותו הזמן היו באיי יוון?
תשובה: כאשר משה כותב את התורה, זה 40 שנה מאוחר יותר, וכמפורש בספר דברים: "וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם" (דברים ב', כ"ג). זאת אומרת, שבסוף ימיו של משה כבר התחילה פלישה של הפלישתים לאזור. לכן, הכתוב בהחלט יכול לומר "וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים", למרות שבזמן היציאה עצמה לא היו שם באמת פלישתים.
שאלה: כתוב בספר בראשית שיצחק גר בארץ פלישתים. איך זה מסתדר?
תשובה: יצחק גר בארץ שלמלך שלה קראו אבימלך - זה שם שמי ולא פלישתי. הכתוב קורא לו ולעמו פלישתים על שם עם שישב במקומם בזמן כתיבת התורה. כמו שאומרים שאינדיאנים ישבו באמריקה מדורי דורות, למרות שקוראים להם אינדיאנים רק מאז שספרדים הגיעו לאמריקה. לפעמים משתמשים בשמות שאינם עדכנים מבחינה כרונולוגית.
"וְרָעוּ בְּכוֹרֵי דַלִּים וְאֶבְיוֹנִים לָבֶטַח יִרְבָּצוּ וְהֵמַתִּי בָרָעָב שָׁרְשֵׁךְ וּשְׁאֵרִיתֵךְ יַהֲרֹג. הֵילִילִי שַׁעַר זַעֲקִי עִיר נָמוֹג פְּלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי מִצָּפוֹן עָשָׁן בָּא וְאֵין בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו. וּמַה יַּעֲנֶה מַלְאֲכֵי גוֹי כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ" (י"ד-ל', ל"א, ל"ב).
הנבואה הזאת היא על הסוף של פלשת. היא נאמרה גם בגלל שחזקיהו הוא מלך חזק. אך בסופו של דבר, האשורים הם אלה שהחריבו את פלשת.