הרב אורי שרקי
ליום העצמאות ה-55
ב' באייר תשס"ג
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
בשביל מה צריך מדינה? זוהי שאלה שלכאורה כלל לא היתה צריכה להישאל, שכן התשובה לשאלה זו היא ברורה מאליה ונעוצה ביסודות היהדות. אלא שבימינו, שהדור הולך ופוחת, השאלה הזו דווקא חוזרת ונשאלת. והיא אינה נשאלת רק על ידי פשוטי העם ואנשים הרחוקים מן הדת, אלא דווקא היא נשאלת על ידי גדולי התורה.
מאחר והאמונה התדרדרה עד כדי כך שאין יודעים לשם מה הוקמה מדינת ישראל, אנו מוכרחים להגיע אל יסודות היהדות, בכדי לענות על שאלה זו.
תורה ופוליטיקה
שאלה נוספת בענייני דת ומדינה שמקובל לשאול בתקופה האחרונה היא: מדוע הרבנים מתעסקים בפוליטיקה? והתשובה המתבקשת היא: אלא במה יעסקו אם לא בפוליטיקה?! הרי תורת ישראל היא עצמה התוכנית הפוליטית והמדינית של עם ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בספר דברים, אך גם לאורך כל התורה כולה מופיעים אזכורים פוליטיים / מדיניים. התורה היא למעשה ספר ההיסטוריה הפוליטית של כל העולם כולו, ולא רק של עם ישראל. שכן מטרתה של תוכנית זאת היא תיקון ועילוי העולם כולו.
לשם מטרה זו נבחר אברהם אבינו על ידי הקב"ה, כפי שמסופר בתחילת פרשת לך לך (בראשית יב, א – ב):
"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה"
הקב"ה מצוה על אברהם אבינו לעזוב את ארצו וללכת לארץ כנען, משום שהוא מעונין שאברהם אבינו יקרא שם בשם ה', דווקא בארץ המסוימת הזו. לכאורה ניתן להבין שהפסוק מדבר על קדושת הארץ בלבד. על אברהם אבינו לקרוא בשם ה' דווקא בארץ ישראל כיון שהיא קדושה יותר מכל הארצות. אלא שבפסוק הבא נאמר: "ואעשך לגוי גדול", מטרת העקירה לארץ כנען היא שאברהם אבינו יהפוך לגוי גדול, שיקרא בשם ה' בארץ ישראל. המילה גוי בעברית מקראית פירושה אומה. יש דרישה אלוקית לפעול כאומה, לפעול כישות פוליטית / מדינית. ולישות זאת צריכים להיות מאפיינים של אומה: ללחום את מלחמותיה, לכרות בריתות, לנהל כלכלה ומערכת בריאות, ככל אומה אחרת.
התורה גילתה לנו כי הקב"ה חידש אצל אברהם אבינו חידוש גדול. עד לימיו של אברהם אבינו הקדושה היתה שייכת לשכבה דקה של האנושות, ליחידי סגולה אנשי קודש, ואילו כל שאר האנושות המחולקת לאומות שונות, אין לה חלק בקודש.
הרב קוק כותב ("למהלך האידאות", אורות עמוד קד):
בראשית מטעו של העם הזה, אשר ידע לקרוא בשם הרעיון האלוקי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאתה-פראותה, נתגלתה השאיפה להקים ציבור אנושי גדול אשר: "ישמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". זוהי השאיפה, שבאה מכוח ההכרה הברורה והעזה והתביעה המוסרית הכוללת והרמה, להוציא את האנושיות מתחת סבל נורא של צרות רוחניות וחומריות ולהביאנה לחיי חופש מלאי הוד ועדן, באור האידיאה האלוקית, ולהצליח בזה את כל האדם כולו. למילואה של שאיפה זו צריך דווקא שציבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, "עם חכם ונבון וגוי גדול", והאידיאה האלוקית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה. למען דעת שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קודש חיים באור האידיאה האלוקית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תיקוני התרבות והישוב המדיני. עמים שלמים הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטלגנציה האומנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקונומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם.
התוכנית של התורה היא שתהיה מדינה רגילה, על כל מרכיביה, אלא שדווקא בה ודרכה תאיר האידיאה האלוקית. בכל עם ישנם אנשים קדושים, אבל לא מצאנו עמים קדושים. עם ישראל הוא יוצא דופן, עם ישראל הוא אומה קדושה. כל עם ישראל: נשים וגברים, עשירים ועניים, טיפשים וחכמים, האומה זקוקה לכל חלקיה על מנת להוציא לפועל את האידיאה האלוקית.
בחמישים וחמש השנים האחרונות יש בידינו הכלי להגשמת ייעודו של אברהם אבינו, רק בתקופה האחרונה יש לנו את כל המכשירים הדרושים לכך. כך גם מובן מדוע עד עכשיו לא הצלחנו בהגשמת ייעודנו – לא היתה לנו מדינה. לא ניתן לבוא בטענות אל עם ישראל מדוע לא ביצע את תפקידו עד עכשיו, כיון שרק עכשיו הגיע הזמן למלא את ייעודנו.
שאלה: והרי גם בזמן שלמה המלך הייתה לעם ישראל מדינה עצמאית, ומדוע לא הוגשם הייעוד בתקופת שלמה המלך?
תשובה: אכן בימי שלמה המלך, היתה מדינה יהודית בארץ ישראל, אבל ההארה האלוקית היתה רק על הכלל ולא על הפרט. כל אחד היה יכול לראות כיצד השכינה שורה בבית המקדש, אך השכינה לא שרתה אצל היחידים. בבית שני לעומת זאת, המצב היה הפוך לחלוטין. היתה קדושת הפרט, אך לא היתה קדושת הכלל. ואכן בית שני נחרב בגלל שנאת חינם. בשני בתי המקדש הראשונים היה חסר משהו. כידוע: 3 = 2 + 1. בית המקדש השלישי יהיה מורכב מהחיבור של בית המקדש הראשון ובית המקדש השני, בעם ישראל תהיה גם קדושת הכלל וגם קדושת הפרט.
משמעות חגי התורה
עלינו להבין מה למעשה אנו חוגגים. ניתן לומר כי כל החגים שאנו חוגגים במהלך השנה, ושאנו מקדשים את זמננו באמצעותם, כולם הגיעו להשלמתם ברגע שקמה מדינת ישראל. לפיכך יום העצמאות הוא היום הקדוש ביותר בשנה. ויש להבהיר נקודה זו.
בפרשת אמור מופיעה פרשת המועדים. הפרשה פותחת בפסוקים (ויקרא כג, א – ב):
"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי"
לאחר מכן מופיעים לפי הסדר כל מועדי השנה: שבת, פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות.
השבת: המועד הראשון של הקב"ה הוא השבת. ומה אנו עושים בשבת? כלום. הסיבה לכך שאנו לא עושים כלום בשבת היא כיון שמי שעשה את השבת זה הקב"ה בלבד. הקב"ה לבדו ברא את העולם בששת ימי המעשה. והשבת היא היום שמנציח את העובדה שהקב"ה פועל לבדו, ולכן מתאים שגם האדם יפסיק את כל פעולתו, למעשה יפסיק להיות אדם, על מנת לנסות להרגיש זאת.
אך לא לשם כך נברא העולם. העולם לא נברא על מנת שהקב"ה יפעל בו לבד, אלא המטרה שיהיו בעולם גם נבראים. כל זמן שהנברא לא ביטא את עצמו, הבריאה עדיין לא הגיעה לשלמותה. על הנברא ליזום את שלמותו (כך אומר הרמח"ל ב"דרך ה'").
פסח: לאחר השבת מופיע חג הפסח: "פסח לה'". בפסח ניתן לראות כי הקדושה של השבת מתקדמת צעד אחד קדימה ונכנסת גם לחיי האדם. ולכן קדושת השבת הופכת לקדושת יום טוב.
מצאנו שיום טוב ראשון של פסח גם נקרא שבת, וקשה שהרי פסח ושבת אלו הן קדושות שונות. שכן השבת נקבעה על ידי הקב"ה בבריאת העולם, ואילו הפסח נקבע על ידי בית דין, הקובעים אם לעבר את השנה או לא, ועל ידי קידוש החודש? ואכן הצדוקים לא היו מוכנים לקרוא ליום טוב ראשון של פסח שבת בגלל קושיה זו. הפתרון לקושיה זו, הוא ההבנה שהכוח שיש לישראל לקדש את הזמנים, גם הוא מקורו בשבת. לכן אנו חותמים בתפילת מוסף של שבת וחג: "מקדש השבת וישראל והזמנים". ולכן גם יום טוב ראשון של פסח נקרא שבת. (זו גם הסיבה שהשבת שלפני פסח נקראת "שבת הגדול", כי יום טוב ראשון של פסח שבא אחריה, הוא "שבת הקטן").
ההבדל בין שבת ליום טוב הוא ששבת אסורה לגמרי במלאכה, ואילו היום טוב התורה התירה לנו לעשות מעט מלאכה – מותר להכין אוכל נפש. ואף על פי כן אין מלאכה זו מפירה את קדושת היום טוב. וזאת כיון שכל הימים הטובים במהלך השנה הם זכר ליציאת מצרים. ואת יציאת מצרים אמנם הקב"ה עשה, אך בניגוד לשבת כאן גם האדם השתתף במשהו. בני ישראל היו צריכים ללכת ממצרים. הרי הם היו חייבים לצאת בעצמם, ואם לא היו יוצאים לא היה פסח ושאר מועדים. חלוקת העבודה בנס יציאת מצרים היתה: הקב"ה 95%, בני ישראל 5%. ולכן גם מבחינת המלאכה ביום טוב, הרוב אסור, אך הותרה מעט עבודה – אוכל נפש.
החגים מדרבנן
בסיומה של פרשיית המועדות בפרשת אמור, מופיע הפסוק הבא (ויקרא כג, מד):
"וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל"
לשם מה צריך פסוק זה? לא יתכן לומר כי פסוק זה בא ללמדנו, שלאחר שמשה רבנו שמע את פרשת המועדות מהקב"ה, הוא אמר אותה לבני ישראל. שהרי גם את כל שאר הפרשיות שבתורה משה רבנו אמר לבני ישראל, ולא מופיע שום פסוק מיוחד המתאר אמירה זאת.
אלא יש להבין שפסוק זו אומר דבר גדול. לאחר שמשה רבנו לימד את בני ישראל את הזמנים הקדושים במהלך השנה, הוא לימד אותם כיצד ניתן להמשיך ולקדש את הזמנים בעתיד. לא רק שבתות וימים טובים, יש עוד זמנים קדושים אחר כך. והדבר גם רמוז בתורה. מיד לאחר פרשת המועדות, מופיעים הפסוקים הבאים (ויקרא כד, א – ב):
"וידבר ה' אל משה לאמר. צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד"
מיד לאחר הציווי על חג הסוכות מופיע הציווי להביא שמן למנורה. על פי מה שהסברנו, משה רבנו אומר כי יש עבודה במקדש שהיא שורש של משהו שעתיד להיות, חג החנוכה. בזמן הציווי, במדבר, עדיין לא הגיע הזמן לגלות את קדושת חנוכה מחוץ למקדש, אך לעתיד לבוא תתגלה קדושת החנוכה גם מחוץ למקדש (גם הרמב"ן מזכיר זאת בתחילת פרשת בהעלותך).
לאחר הציווי על השמן, בהמשך הפרק, נאמר (ויקרא כד, ה):
"ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת"
כלומר לאחר ענינו של השמן, אמור בעתיד להתקדש זמן שעיקר עניינו הוא: סעודה. ואכן חג הפורים עיקר מצוותו היא בסעודה (הדבר רמוז גם במספר החלות – שתים עשרה, חודש אדר).
השפת אמת אומר שכל אחד מהחגים דרבנן תואם לאחד מהחגים המופיעים בתורה. פורים בא כנגד שבועות, שכן בשני זמנים אלו קיבלו בני ישראל את התורה. חנוכה בא כנגד סוכות (שניהם שמונה ימים והלכות דומות רבות). ואילו כנגד פסח אומר השפת אמת, עתיד להיות חג שלישי. עוד חג שבו עם ישראל יצא מעבדות לחרות.
משה רבנו והמקלל
ניתן למצוא רמז לדבר, בהמשך פרק כד'. לאחר פרשת הסולת, מספרת התורה על פרשת המקלל (ויקרא כד, י – יב):
"ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. וייקוב בן האישה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אימו שלומית בת דברי למטה דן. ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה'".
מי היה המקלל? התורה מספת לנו כי המקלל היה בן תערובת, אימו היתה ישראלית ואילו אביו היה מצרי. המקלל היה בעלת אישיות כפולה, בעל שתי זהויות: ישראלית ומצרית. ככל הנראה הדבר גרם לו ללחצים נפשיים כבדים, עד שבסוף קלל את ה'. לאחר שבני ישראל מביאים את המקלל אל משה רבנו, הוא אינו יודע מה לעשות איתו, והוא שם אותו במשמרת עד שה' יאמר לו מה דינו של המקלל.
כאשר משה רבנו מסתכל על המקלל, זה מזכיר לו את עצמו. שכן גם משה רבנו היה בעל זהות כפולה. אמנם שני הוריו של משה רבנו היו ישראלים, אך הוא התחנך כמצרי לכל דבר בביתו של מלך מצרים, עד שגם בנות יתרו חשבו אותו למצרי. משה רבנו כבר יודע (בתחילה לא הבין זאת) כי על הגואל לבוא דווקא מהגבול שבין התרבות הישראלית לתרבות הכללית. יש צורך מובנה בתהליך הגאולה, הדורש שהגואל יבוא מחוץ לעם ישראל. הגאולה אינה גאולתו של עם ישראל בלבד, אלא היא גאולה של האנושות כולה, וזוהי תרומתה של האנושות לתהליך הגאולה, היא מגדלת בתוכה את הגואל. [דוגמא טובה לכך אצל הרצל, ראה שיעור בנושא].
בתחילת שליחותו של משה רבנו הוא מתואר ככבד פה וכבד לשון. הדיבור לא ברור אצלו, הוא לא יודע בדיוק מה להגיד. אבל בסוף משה רבנו דיבר הרבה מאוד, "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול". משה רבנו דיבר ודאי במבטא מצרי בתחילת דרכו, ולכן גם חשש שבני ישראל לא יאמינו לו. הנצי"ב מסביר באופן מעניין את חששו של משה רבנו (ספר שיבת ציון, מכתבו של הנצי"ב, עמוד 17):
... כי על זה לקה משה רבנו, על שאמר (שמות ד, א): "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'". ולקה על זה, כדאיתא במסכת שבת (צז.). והדבר ברור שלא אמר משה והן לא יאמינו כלל בגאולה, שהרי אותה הם מבקשים, אלא אמר משה שלא יאמינו למשה כי נראה אליו ה'. והיינו משום שלא היו יודעים את משה לגדול בתורה המסורה להם מן האבות, וגם לא נודע בקדושה וחסידות, שהרי היה בנעוריו גדל בפלטין של פרעה, ועוסק בחכמות חיצוניות, ומלובש ומדבר כמצרי, שעל כן חשבוהו בנות יתרו כאיש מצרי. ולפי דעות בני האדם, היה ראוי יותר שיתראה ה' לאהרן קדוש ה' שהיה נביא עוד במצרים, כמו שכתוב בספר שמואל (א ב, כז): "הנגלה נגליתי לבית אביך". וזאת היתה טענת משה רבנו, שיאמרו ישראל: "לא נראה אליך ה'"...
והנה נענש משה רבנו עליו השלום על שחשד את ישראל לאמר כי לא יאמינו שנראה ה' למשה להוציא את ישראל ממצרים, כי באמת אין לחוות דעה את ה', וכאשר אמר על ידי ישעיה הנביא (נה, ח): "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי". וכן לעת הזאת אחרי אשר אנו רואים מתוך עלילותיו שהעיר את לב הנדיב להפליא לעשות לטובת הישוב, והטה את לב הסולטן ושריו להסכים לזה, אותותיו אלה הן הן דבריו כמו שכתוב (תהלים קה, כז): "שמו בם דברי אותותיו", ואין לנו להתחכם לאמר כי נצרך להיות באופן אחר.
הנצי"ב אומר כי משה רבנו חשש שבני ישראל לא יאמינו שהגאולה תבוא דווקא על ידי אדם חילוני (או לפחות אחד שנראה כחילוני). אבל לאחר שנענש, מבין משה רבנו שכך נגזר מלמעלה, וכך צריך להיות. לכן כאשר מובא המקלל בפני משה רבנו, משה רבנו לא יודע מה לעשות. משה רבנו חושב לעצמו: אולי זהו הגואל. אך תשובתו של הקב"ה היתה שעדיין לא הגיע הזמן. כפי שטרם הגיע הזמן לחנוכה ולפורים בזמנו של משה רבנו, כך עדיין לא הגיע הזמן לגאולה.
פורים – חנוכה – יום העצמאות
אם כן ראינו שישנם שלושה חגים מדרבנן השקולים כנגד שבועות, סוכות ופסח. כפי שהסברנו הזמנים הולכים ומתקדשים, כאשר בכל פעם חלקו של האדם הינו גדול יותר. בשבת יש איסור מלאכה מוחלט, כיון שהקב"ה פעל לבדו בששת ימי המעשה, והשבת היא זיכרון לבריאת העולם. בימים הטובים הותרה מלאכת אוכל נפש, והסיבה היא שהחגים הם זכר ליציאת מצרים, בהם היה לאדם חלק קטן, היציאה עצמה בוצעה על ידי (רגלי) בני ישראל. כעת נותר לראות כיצד הדבר התפתח בחגים מדרבנן.
בפורים אסור לבנות בתים ולנטוע עצים (שכן הנס היה בחוץ לארץ, ולבנות ולנטוע מותר רק בארץ ישראל, צ"ע ???). הנס של פורים היה נס של יחידים. רק מרדכי ואסתר פעלו להביא את הישועה (אמנם כל העם צמו שלושה ימים כהוראת אסתר, אך זהו מעשה של הזדהות, ולא פעולה מעשית ממש), וכל הפעולה היתה בגלות, לכן מזכירים את הגלות באיסור על נטיעת עצים ובניית בתים.
בחנוכה כבר הכל מותר. נס חנוכה התרחש בארץ ישראל. אמנם החשמונאים היו מנהיגי המרד, אך כל העם השתתף במלחמה, ואין כאן פעולה של יחידים. היה רק מרכיב אחד שלא בוצע בידי אדם, והוא נס פח השמן. לזכר נס זה אנו מדליקים את הנרות. וכידוע מנהג ישראל הוא שבזמן שהנרות דולקים, הנשים אינן עושות מלאכה. כיון שזהו זכר לחלק של הקב"ה בנס. ודווקא הנשים שובתות, כי אין דרכן של נשים להילחם.
ביום העצמאות כל עם ישראל נלחם, גברים ונשים. ביום העצמאות לא נעשה שום נס נגד הטבע. ביום העצמאות ניתן לומר כי קדושת השבת הגיע ליעדה, לשלמותה הסופית. זוהי ההצלחה של הבריאה. השבת נהייתה לעצמאות, על ידי מעשיהם של בני ישראל, אפילו המעשים שאינם לשם שמיים.
רק דבר אחד עוד חסר על מנת שיום העצמאות יהפוך למושלם: ההודאה שלמרות שהכל נעשה בידי אדם, הרי למעשה הכל מה'.
תיקון חטא אדם הראשון
ידוע שכאשר אדם חוטא, הרי יש הבדל בין הפעם הראשונה לשניה. החטא השני חמור יותר מן הראשון. בחטא הראשון יש חלק גדול שהוא שגגה, ואילו בפעם השניה האדם כבר יודע מה הוא עושה. אדם הראשון, שבעטיו באו עלינו כל הצרות גם כן חטא שני חטאים. החטא הראשון היה האכילה מעץ הדעת. והחטא השני היה שכפר בטובה, כלומר שהאשים את האישה בחטא. וכיון שהחטא השני הוא חמור יותר מהראשון, אם כן חטאו העיקרי של אדם הראשון היה כפיות טובה. ולכן גם התיקון צריך להיות בהתאם ולהתמקד בהכרת הטוב. רק באופן זה ניתן לתקן את העולם. ותכונה זו הינה גם אחת התכונות ההכרחיות של המשיח. אדם שאין בו את היכולת להכיר תודה לבוראו, אינו יכול להיות משיח. הדוגמא הבולטת לכך הינו המלך חזקיהו. ישנו פסוק מוזר מאוד בספר ישעיה (ט, ה – ו):
"כי ילד ילד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום. לםרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אתה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת"
הגמרא (סנהדרין צד.) דורשת פסוקים אלה על חזקיהו:
"למרבה המשרה ולשלום אין קץ". אמר רבי תנחום דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום? ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח? לכך נסתתם. מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו: ריבונו של עולם, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה ועשהו משיח. פתחה ואמר שירה לפניו, שנאמר (ישעיהו כד, טז): "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק". אמר שר העולם לפניו: ריבונו של עולם צביונו עשה לצדיק זה. יצאה בת קול ואמרה: "רזי לי רזי לי". אמר נביא: "אוי לי אוי לי", עד מתי? יצאה בת קול ואמרה: "בוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו". ואמר רבא, ואיתימא רב יצחק: עד דאתו בזוזי ובזוזי דבזוזי.
בזמנו של חזקיהו, סנחריב היה מלך אשור והוא שלט בכל המזרח התיכון. חזקיהו מרד באשור, ובתגובה עלה סנחריב למלחמה על ירושלים. ונעשה לחזקיהו נס גדול ומתו כמאה שמונים וחמישה אלף חיילים של צבא סנחריב בלילה אחד. בעקבות נס זה הפכה ממלכת יהודה לממלכה עצמאית. הקב"ה חשב לעשות את חזקיהו למשיח, אך מידת הדין קטרגה ואמרה שלא יתכן שהוא יהפוך למשיח, כיון שהוא לא אמר שירה על הנס הגדול שנעשה לו. שהרי דוד המלך אמר שירות רבות ולא נעשה משיח, קל וחומר שחזקיהו אינו ראוי להיות משיח, שלא אמר הלל על עצמאותו.
מכאן ניתן לומר כי השירה = ההלל, היא התיקון האמיתי של חטא אדם הראשון, כיון שאי אמירת ההלל מעכבת את בואו של המשיח.
התנאי לגאולה
כאשר הקב"ה מבטיח למשה רבנו שהוא יוציא את בני ישראל ממצרים, הוא משתמש בחמש לשונות גאולה (שמות ו, ו – ח):
"לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'"
המילה "לכן", משמעותה שבועה שצריך לקיים. כלומר הקב"ה התחייב לקיים חמישה דברים בפסוקים אלו. אך כאשר נבדוק בפועל מה בוצע, נראה שרק ארבע לשונות הגאולה הראשונה התקיימו. אך דור המדבר, אלה שיצאו ממצרים, מתו במדבר ולא הובאו לארץ ישראל. וזו קושיה גדולה לכאורה על הקב"ה, כיצד הוא לא קיים את שבועתו במלואה?
אלא שאם נדייק בפסוק, נראה שלפני החלק החמישי של השבועה ישנה התניה: "וידעתם כי אני ה'". על מנת להיכנס לארץ ישראל, בני ישראל צריכים להכיר בכך, שה' הוא זה שעשה להם את הנסים והוציאם ממצרים. ללא ההכרה הזו, הם לא ייכנסו לארץ ישראל. ישנן שתי אפשרויות לטעות במקור הגאולה, ושתי האפשרויות קיימות בימינו:
- הטעות החילונית – הגאולה הייתה בכוחות עצמנו, הפלמ"ח הקים את המדינה.
- הטעות הדתית – זה לא הקב"ה גאל אותנו, הקב"ה היה עושה זאת באופן אחר, זו כלל אינה הגאולה.
לשתי גישות אלו יסוד משותף, שתיהן לא מכירות בכך שהקב"ה הוא זה שהוציאנו מאירופה. ואולי זה מה שמעכב את הגאולה, כיון שראינו שללא האמונה שה' הוא גואלנו, לא ניתן להיכנס לארץ ישראל.
הצורך באמירת שירה
בהמשך הגמרא בסנהדרין נאמר שהארץ רצתה לומר שירה במקום חזקיהו. מה כוונת הדברים? ברור שלא הארץ עצמה תאמר שירה, אלא הכוונה היא לעם הארץ. פשוטי העם כן הכירו בנס הגדול שעשה להם ה', ורצו לומר שירה, למרות שלמנהיג העם לא הייתה את ההכרה הזו. אלא שהקב"ה אמר שיש לו סוד והוא בינתיים דוחה את הגאולה. ובתשובה לשאלה עד מתי? מובא המשך הפסוק בישעיה: "בוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו", כלומר הגאולה תבוא כאשר יבואו המחריבים ומחריבי המחריבים. כלומר שיש לחכות לשני חורבנות. אבל לאחר שיחרב המקדש פעמיים, אז אכן תספיק שירת הארץ. בזמנו של חזקיהו, ישנה אישיות מרכזית חזקה ובולטת, ואם לה אין את ההכרה אז הגאולה אינה יכולה לבוא. אבל אלפי שנים אחר כך, כאשר ההיסטוריה קידמה את המהלכים, כבר אין צורך במנהיג ומספיק שהעם יאמר שירה. ואכן את דין אמירת ההלל בליל פסח לומד הירושלמי (פסחים סה.) מן הפסוק (ישעיהו ל, כט):
"השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל"
פסוק זה נאמר כחלק מנבואה המדברת על הגאולה האחרונה. רק בשתי גאולות אלה, הראשונה והאחרונה ניתן וצריך לומר הלל עם בערב, בפסח וביום העצמאות. יתר על כן, על פי הירושלמי עולה כי את ההלל שאנו אומרים בליל פסח למדים מאמירת ההלל בליל יום העצמאות. [ישנם רבים הסוברים שאין לומר הלל בליל יום העצמאות, והסוברים כך אולי אינם חושבים שזו הגאולה האחרונה ולכן אין אומרים הלל בלילה]
"אני ה' אלוקיכם"
בזכות הקמת המדינה אנו חוזרים לזהות העצמית שלנו – כעת אנו מסוגלים למלא את תפקידנו בעולם. כפי שכבר הזכרנו המומחיות של עם ישראל היא הנבואה, זוהי הסגולה המיוחדת לעם ישראל. התנ"ך מלא בנבואות של נביאי ישראל, אבל הוא נפסק, בגלל שהנבואה פסקה. אם אין נביאים אז אין תנ"ך. אבל בעזרת ה' עתידה הנבואה להתחדש, ואז ודאי גם יתחדש התנ"ך, ויהיו ספרים חדשים ופסוקים חדשים. אנו יודעים על אחד הפסוקים החדשים שיופיעו בתנ"ך:
"... וישמיענו ברחמיו שנית לאמר: הן גאלתי אתכם אחרית כראשית להיות לכם לאלוקים. אני ה' אלוקיכם"
משפט זה הוא חלק מקדושת כתר במוסף של שבת ויום טוב. הפסוק: "הן גאלתי אתכם..." אינו מופיע בתנ"ך למרות שמופיעה לפניו המילה "לאמר", הבאה תמיד לפני ציטוט של פסוקים. המסקנה היא שלמרות שפסוק זה אינו קיים, הוא עתיד להיאמר. יש לנו כבר פסוק לנביא הבא. בעיה נוספת העולה מפסוקים אלו היא: מה השייכות של "אני ה' אלוקיכם" לכאן?
חוקרי ופרשני התפילות מסבירים, שאת הפסוק "שמע ישראל" הוסיפו לתפילת מוסף, בגלל גזרה של המלכות שאסרו לקרוא קריאת שמע. לכן היו מחכים עד שהפקחים של המלכות יעזבו את בית הכנסת, ואז היו אומרים את הפסוק הראשון של קריאת שמע במוסף, במקום קריאת שמע של שחרית שלא יכלו לאומרה. אך הם לא אמרו שם את כל קריאת שמע, אלא רק את הפסוק הראשון ואת הפסוק האחרון: "אני ה' אלוקיכם". ויש להבין מדוע אמרו דווקא את הפסוק הזה. מילים אלו מופיעות בעוד פסוק (ויקרא יט, ב):
"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם"
יש להבין את התנאי שמסתתר בפסוק זה: מתי "אני ה' אלוקיכם"? רק כאשר כל האומה קדושה. זה מה שאנו מצפים שיתקיים בגאולה, ולכן אנו אומרים פסוק זה ב"כתר". וכל שנה ושנה אנו מחכים ליום העצמאות הגדול, שבו יתקיים בנו הפסוק: "הן גאלתי אתכם אחרית כראשית". הן =55.
אין לך קץ מגולה מזה
הציפייה שלנו אינה להתחלת הגאולה, אלא להשלמתה של הגאולה. הרב צבי יהודה אומר באחת משיחותיו:
יש אנשים שמדברים על "אתחלתא דגאולה". יש לראות בעין פקוחה שאנו עכשיו כבר באמצע הגאולה. אנו נמצאים כבר בטרקלין ולא בפרוזדור. האתחלתא היתה לפני יותר ממאה שנה, כאשר התחדשה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הגמרא בסנהדרין (צח.) מוסרת לנו סימן איך להכיר שהקיץ הקץ: ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". מוזכרים כאן שני דברים: קיבוץ גלויות ובנין הארץ.וברוך ה' הרי ישראל מיושבים על ידי אלפים ורבבות מישראל ששבו לגבולם. רש"י מסביר: כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר. וברוך ה' הארץ נותנת פרותיה בעין יפה.
בתש"ח נולדה האומה הישראלית. אם נעשה תקציר של קורות עם ישראל הוא ייראה כך:
הלידה – יציאת מצרים
האירוסין – מעמד הר סיני
הנישואין – בנין בית המקדש הראשון
המות – חורבן בית ראשון ושני
התחייה – הכרזת המדינה בתש"ח.
לפני כמאה ושישים שנה, עלו תלמידי הגר"א לירושלים. שניים מהם התנצרו בשנת 1840. הסיבה להתנצרותם היתה מה שכתוב בספר הזהר שהמשיח יבוא בשנת ת"ר. מאחר שהמשיח לא הגיע הם התנצרו. תלמיד אחר של הגר"א שלח להם מכתב, והסביר להם שהם טעו בהבנת העניין והתנצרו לחינם. שכן יש בידו מסורת מרבותיו, כלומר מהגר"א, מתי יבוא המשיח. המילה "אדם" הינה ראשי תיבות: אדם, דוד, משיח. כלומר דוד הוא בדיוק נקודת האמצע בין ההתחלה לסוף, בין אדם הראשון למשיח. כל שנותר לעשות הוא לחשב כמה שנים לאחר בריאת העולם נולד דוד, להכפיל זמן זה בשתיים ולראות מתי אמור המשיח לבוא. דוד המלך נולד בשנת 2854 לבריאת העולם. אם כן על המשיח לבוא בשנת 5708, כלומר בשנת ה' תש"ח. משנה זו מתחילים ימות המשיח.
אומר המהר"ל כיח מה שנאמר בגמרא שאסור לחשב את הקץ, זה רק מתי שהגאולה אינה מתרחשת. אבל כאשר נמצאים בעיצומו של התהליך שלימות המשיח, אפילו ילדים יוכלו לחשב את הקץ.
"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל"
ישנה מחלוקת ידועה בין רבי אליעזר לרבי יהושע (ראש השנה יא.):
תניא רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם. בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות. בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין. בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים. בניסן נגאלו ובתשרי עתידין להיגאל.
רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם. בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות. בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין. בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים. בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל.
שורש המחלוקת נעות בעובדה שיש שני סוגי גאולה: יש גאולה במידת הדין וגאולה במידת הרחמים. הגאולה שבימינו היא גאולה ברחמים, כיון שהיא מתרחשת בניסן. החורבן אירע בשלושה שבועות: מי"ז בתמוז ועד תשעה באב. ולכן גם על הגאולה להתרחש בשלושה שבועות. ואכן מיום טוב ראשון של פסח ועד יום העצמאות, שהוא עשרים לעומר, יש בדיוק שלושה שבועות. לכן אמר הגר"א כי עשרים לעומר הוא תאריך מיוחד לגאולה. כאשר תלמידי הגר"א עלו לארץ ישראל והתיישבו בירושלים, הם בחרו דווקא את יום ה' באייר לחנוך בו את בית המדרש שבנו. ואמרו שבאותו היום הרגישו כיצד נפתח חלון במחיצה של ברזל שהפרידה בין ישראל לאביהם שבשמיים.
היה גם גוי אחד, שנים רבות קודם לכן שהרגיש שתאריך זה הוא מיוחד. גירוש יהודי ספרד התרחש בתשעה באב, אהל המלך פרדיננד חתם על כתב הגירוש בה' באייר. יש כאן רמז ליהודים, אפשר לבחור בה' באייר, ואם לא יבחרו בו אז בסוף יהיה תשעה באב.
הנביא ירמיהו אומר (כג, ז – ח):
"לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה (= רוסיה) ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם"
ואכן ניתן לראות זאת באופן הפשוט ביותר. יציאת מצרים היתה לאחר מאתים שנות גלות ומארץ אחת, ואילו בימינו קיבוץ הגלויות הוא לאחר אלפים שנה, וממאה ארצות. המשמעות לזמננו היא שיום העצמאות גדול יותר מפסח. וניתן לראות שבתודעה הלאומית כיום, יום העצמאות הוא ייסוד הזהות הישראלית אצל רוב העם. לצערנו יש יהודים רבים האוכלים חמץ בפסח, אך מעטים מאוד מוותרים על המנגל ביום העצמאות.