הרב אורי שרקי
לנבוכי הדור - פרק ח' - הנאמנות לדת
סיכום שיעורים 7,8,9 מתוך סדרת השיעורים תשע"ט - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ח'
בפרק הזה הרב קוק דן בדתות.
בתחילת הדיון הרב מזכיר את המושג "דת א-לוהית". מקור המושג הוא בספר העיקרים לרבי יוסף אלבו שחי בספרד במאה ה-15 למניינם.
שאלה: מהי הגדרה של דת?
תשובה: לפי הגדרה מצומצמת, דת זו מערכת רוחנית שמקורה הוא באדם והיא פונה אל הא-לוהים על מנת להשיג את אושרו של היחיד. לפי זה, היהדות איננה דת, כי הקב"ה פונה אלינו ולא אנחנו אליו. יחד עם זאת, מצאנו בתורה עצמה ניסיון להקמת דת יהודית - חטא העגל: "עֲשֵׂה לָנוּ אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שמות ל"ב, כ"ג). החוטאים פנו אל אהרון - 'המומחה לענייני דת' - ואמרו לו: 'כיוון שמשה לא חזר מהר סיני וצינור ההתגלות פסק, בא נבנה משהו מעצמנו'.
שאלה: מהי דת א-לוהית?
תשובה: דת א-לוהית זו דת שבאה מא-לוהים. יש דתות, כמו הבודהיזם, שאפילו לא טוענות שהן באות מא-לוהים. (לפי הבודהיזם, גם אין א-לוהים - זוהי דת אתאיסטית במובן מסוים).
ראוי שיתבאר מובן הדתות בכלל, איזוהי דת מכונה א-לוהית, שחובה גמורה היא לכל המחזיקים בה בשביל שהם מבני העם או העמים שקבלו אבותיהם הדת ההיא להתנהג בה ולשומרה, ואיזה יתכן להיאמר עליה שיש לה ערך של טעות, עד שאי אפשר לחייב לכל נקי הדעת להחזיק בה.
במילים אחרות, אם דת היא א-לוהית, ראוי לכל אדם להיות נאמן לה, ואם יש דת שאינה בוודאות א-לוהית, אי-אפשר לחייב אדם להיות נאמן לה - ואם יש בה יסוד שקרי, אי-אפשר להישאר נאמן לה.
יסוד הנבואה הוא המדע היותר שלם בבירורו ואמיתתו שאפשר בחוק האנושי, בין ילווה גם כן אליו קול מוחש, או יהיה רק הידיעה השלמה המיוחדת באיכותה מצד בירורה הא-לוהי, עד שיהיה רישומה על נפש הנביא השלם רושם הקול הנשמע מפי אדם מדבר בשפה ברורה, רק שיתברר לו שהוא דיבור א-לוהי באין כל ספק כרושם החזק שבקולות והאדיר שבציורים המוחשים.
"בירור" - ניקיון, כמו במילה 'בר'.
לפעמיים אדם עובר איזו חוויה רוחנית וצריך להבין את המהות שלה: האם א-לוהים דיבר אתו? אולי זה דמיון? אולי זה השראה? אולי זה מלאך? ואולי זה בכלל שיגעון? מה שמעפיין את הנבואה זה הבירור שבה - היא ברורה וודאית.
הרמב"ם לומד את וודאות הנבואה מעקדת יצחק. הרי שחיטת יצחק סותרת את כל מה שידוע עד אז לאברהם, ואף על פי כן הוא מתכוון לעשות את זה, כי וודאי לו שהקב"ה אמר לו לעשות את זה.
שאלה: איך אנשים שאינם נביאים יודעים שהנבואה הוודאית של נביא היא אמת?
תשובה: הם יודעים את זה כי הנביא מתנבא לפי הכללים שקבעה נבואת משה רבנו. יש 5 כללים שקובעים מי הוא נביא אמת. נבואת משה עצמה היא נבואת אמת כי ה' דיבר גם עם העם, והעם שהתנבא יודע שהנבואה זה אמת. יוצא שהעם מאמת את שליחותו של משה, ומשה מאמת את הנביאים שבאים אחריו.
שאלה: מהם 5 הכללים?
תשובה:
- המועמד צריך לטעון שהוא נביא.
- הוא צריך להתנבא בשם ה' ולא בשם א-לוהים אחרים.
- הוא צריך לעשות אות (להודיע עתידות) או מופת (שינוי הטבע) ודבריו מתבררים כאמת.
- הוא צריך שההוראה שלו לא תהיה לעבוד ע"ז, אפילו בתור הוראת שעה.
- אם ההוראה שלו היא לעבור על דברי תורה, אז היא הוראת שעה זמנית בלבד.
אם הוא עומד במבחן של 5 התנאים האלה, הוא נביא שצריך לשמוע לדברו. כל זמן שהוא לא עמד במבחן זה, אין חובה לשמוע לדבריו, אף כי נבואתו ברורה וודאית לו לעצמו.
שאלה: מה ההבדל בין חכם לבין נביא?
תשובה: גם חכם וגם נביא שניהם תלמידי משה, אלא שנביא זה משה שלם בקטן, וחכם זה חלק קטן ממשה הגדול והמקורי (אפשר להגיד שמשה המקורי 'התנפץ לרסיסים', וכל 'רסיס' זה חכם).
כיוון שחכם הוא חלק ממשה המקורי, הוא יכול לקבוע הלכות. נביא אינו בעוצמת החיים של משה, יש לו הרבה תערובות של דמיון, ולכן הוא לא יכול לקבוע הלכות (בתור נביא).
שאלה: האם גם גוי יכול להיות נביא?
תשובה: זו מחלוקת בין הרמב"ם לבין רבי יהודה הלוי. הנבואה היא סגולה ישראלית. זה כמו בגט והצרפתים: אפשר לעשות בגט לא צרפתי, אבל זה לא אותו דבר...
יסוד הנבואה הוא המדע היותר שלם בבירורו ואמיתתו שאפשר בחוק האנושי, בין ילווה גם כן אליו קול מוחש,...
כלומר, יכול להיות שהנביא שמע גם כן משהו אקוסטי, ממשי.
...או יהיה רק הידיעה השלמה המיוחדת באיכותה מצד בירורה הא-לוהי, עד שיהיה רישומה על נפש הנביא השלם רושם הקול הנשמע מפי אדם מדבר בשפה ברורה,...
כמו שיש רושם על אדם כאשר הוא שומע את קול חברו שמדבר אתו בצורה ברורה, הנבואה עושה אותו סוג של רושם על הנביא.
...רק שיתברר לו שהוא דיבור א-לוהי באין כל ספק כרושם החזק שבקולות והאדיר שבציורים המוחשים. כפי הנראה מדברי התורה היה זה יתרון לנבואתו של אדון הנביאים עליו השלום, שלא נתערבו עמה ציורים שהם מפעולות הכוח המדמה, והייתה ידיעתו ידיעה משגת את עוצם התכלית המגיעה מההדרכה הא-לוהית שנצטווה.
בכל תחום של מדע יש מרווח מסוים של ספק. הנבואה היא הדבר הכי שלם שיכול להיות בבירורו.
תורת אמת כזאת מוכרחת שתתקיים בתורת הכרח של מצוה ואמונה בפרטיה, כל זמן שתהיה האנושות עדיין צריכה להדרכה, כל זמן שעוד לא מלאה הארץ דעה עד שכל יחיד מוצא בבירור גמור את כל תעודתו מהכרת עצמו, שאז היא מתעלה מכלל אמונה לכלל מדע מבורר.
אם כולם נביאים, אז אף אדם לא צריך נביא כדי לברר את האמת - כי גם הוא נביא - ואז לא צריך הלכות בנוגע האם לשמוע לנביא, איך לשמוע לו וכו'.
כפי המובן הפשוט, הוא נמשך כל זמן שיש איזה חסרון ורעה במציאות, כל זמן שהמוות עודנו שולט באדם למרר חייו ולגזול מנוחתו ועמו המון רעות לאין חקר, שהן תולדות מחסרון דעת האנושית וחסרון כוח להיות מתגבר על כל הרע העומד עליו לשטנו בגבורה ועז.
האמנם, בא תבוא תקופה של שלימות לאדם שבה לא די שיכיר את כל האדם שעל פני האדמה בתור אחים ורעים,...
הכוונה היא שיהיה שלום עולמי.
...אלא שיכיר גם כן תעודתו הרוממה שכתבה תורה בתחילת ברייתו של אדם, "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" שאין ראוי שיובן רדיה של מושל עריץ שמשתמש במשועבדיו להנאתו ולהות בצעו, כי אם רדיה להועיל למשועבדים ולרעות אותם דעה והשכל בשבט מישור שבט מלכותו.
ועל כן בבא הזמן שכבר לא תמצא מדת החסד ואהבת הצדק שבאדם לה ידים בעבודת הטבת האדם עצמו, אז תתחיל שררותו ודאגתו על כל החיים ללמדם ולהשכילם, לשכללם ולהעלותם, מעמק עכור של פראותם להיותם גם כן עובדים מועילים בכלל המציאות, כחלוקת העבודה של האדם לא בפרך ובעול כי אם בסדר ובמשטר, במידה ובקצב, באופן המנעים את חייהם ותומכם כבוד ועז.
הרב קוק אומר שבינתיים אנחנו מטפלים בבני האדם, שלא יאכלו אחד את השני. אחר כך, בבוא הזמן, אנחנו נלמד את החיות שלא לאכול אחת את השניה. המטרה היא לרדות בחיות, אבל לא רדיה של עוול אלא רדיה של העלאה: להעלות אותן מפראותן ולהפוך אותן למועילין לעולם ולעצמן, והכל כפי ערכן של החיות, בלי להפוך אותן לבני אדם.
שאלה: האם מה שהרב קוק מתאר פה זה פשוט טבע אחר?
תשובה: לאו דווקא. זו יכולה להיות משימה חדשה לאנושות.
נצחיות החיים, גם כן תלויה רק בהשתלמות האדם בכללו בכוחות גופו ונפשו.
הנצח חייב להיות על ידי הוצאה מהכוח אל הפועל של כל הפוטנציאל הגנוז באדם, הן בבחינה גופנית, והן בבחינה נשמתית. לפי ההסתכלות הרגילה, הנצח הוא קיבעון. אולם, לפי הרב קוק, הנצח הוא מהלך. אפשר לראות את שתי התפיסות של גם בדברי חז"ל שונים על העולם הבא: מצד אחד, "צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות י"ז, א'), ומצד שני, "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱ-לֹהִים בְּצִיּוֹן" (תהלים פ"ד, ח')" (ברכות ס"ד, א'). הרב קוק אומר שיש התפתחות בחיים, והיא האות הא-לוהית שבעולמינו.
אז תוכל המכונה הגופית לעבוד עבודתה בתנאים הגונים וקלים עד מאד.
כלומר, כאשר יהיה יותר קל.
כוח החיים החזק הבא מנועם מתמיד בזיו גדולת הטוב והחסד וההכרה השלמה בהוד נועם אוצר החיים, אין לנו להשוות לו ערך וגבול. וכאשר אין דבר נאבד כלל מן המציאות, לא פעולה ולא כוח ולא חומר, ועל אחת כמה וכמה רעיון וציור רוחני, כי הוא אדיר שבפעולות, הדבר מובן שתתעורר התשוקה לתקן גם כן את העבר, להחיות את המתים, לחדש להם חיים של הוד ועז כפי הדרת התקופה הנכבדת ההיא.
כאן הרב מסתכל רחוק מאוד: אפילו לא על ימות המשיח, וגם לא על בניין המקדש וחזרת הנבואה, אלא על תחיית המתים.
שאלה: ימות המשיח לא גוררים את תחיית המתים?
תשובה: ימות המשיח זה תהליך פוליטי. יש מלך בישראל, והוא מוצלח כל כך, עד שהוא מנצח המלחמות, בונה את המקדש, מקבץ נדחי ישראל, מביא שלום עולמי וכו' - זה מלך המשיח. לכל הדברים הללו יש לנו כלים לעשות אותם בעצמנו. לעומת זאת, תחיית המתים זה נס. זה רובד אחר לגמרי של הקיום האנושי. תחיית המתים אינה תפקידו של מלך המשיח. אנחנו לא יודעים מתי תהיה תחיית המתים. יכול להיות שהיא תהיה בזמן ימות המשיח, אבל זה לא אומר שיש קשר אורגני בין שתי התופעות.
תחיית המתים זה מושג רחוק. אולם המחשבה הנפוצה היא שימות המשיח ותחיית המתים הם אותו הדבר, אך הרמב"ם לא מסכים עם זה ואומר בהלכות מלכים: "שלא יעלה בדעתך שהמשיח הולך לשנות דברים בעולם, או להחיות מתים, כפי שאומרים הטיפשים". (הביטוי "כמו שאומרים הטיפשים" נכתב על ידי הרמב"ם אבל נמחק ברוב המהדורות...)
הרמב"ם כן האמין בתחיית המתים. אולם היו כאלה שחשדו אותו שהוא לא מאמין בה, וכתשובה אליהם הרמב"ם כתב את "אגרת תחיית המתים". היו גם כאלה, כמו פרופ' ישעיהו לייבוביץ', שרצו שהרמב"ם לא יחשוב שיש תחיית המתים, ולכן אמרו ש"אגרת תחיית המתים" לא נכתבה על ידי הרמב"ם. כמו כן, ב13 עיקרי האמונה שלו, הרמב"ם מעריך מאוד בכל אחד מהעיקרים, אבל כאשר הוא מגיע לעיקר האחרון הוא כותב: "והיסוד השלושה עשר, תחיית המתים. וכבר ביארנוה". ההתייחסות כה קצרה שימשה ראיה לכמה אנשים שהרמב"ם לא האמין בתחיית המתים, אלא כתב את זה רק בשביל לצאת ידי חובה. אלא שהרמב"ם בעצמו מתייחס לטענה הזאת באחת מאיגרותיו, ושם הוא מסביר מדוע הוא קיצר.
מה שמפריע לרמב"ם זה שאותם הטיפשים הם אוהבים ניסים. הטיפשים חושבים שנס עדיף על פני הטבע. לעומת זאת, הרמב"ם בעצמו אומר שאנחנו בורחים מהנס כמה שרק אפשר ולכן הוא לא מדבר בהרחבה על תחיית המתים.
יחד עם זאת, בשביל תחיית המתים צריך שינוי במערכת היחסים בין הגוף לבין הרוח, או שנאמר שהעולם יתפתח בצורה כזו שההבחנה בין טבע לבין נס תיטשטש, והחיית המתים תהיה משימה לבני האדם. אולי יימצאו אמצעים טכנולוגיים ומוסריים שיאפשרו זאת. אז, אומר הרב, למה לנו להגביל?!
פעם אחת הביאו לרב קוק ספר של פלפולים. הרב חשב שאותם הפלפולים הם דחוקים למדי. אז הוא אמר: 'אני מאמין שעוד יהיה מצב בו בני האדם יוכלו לעופף מכוכב לכוכב, כי זה דבר טוב ויפה, וכל דבר טוב ויפה, יהיה. אבל לא הייתי בונה על זה השלכות מעשיות'. הסיפור הזה בא להדגיש שיש עניין של קרבה וריחוק. מה שהרב אומר כאן זה שיבוא זמן שיוכלו להחיות את המתים. לכן, אומר הרב, אם אנחנו מדברים על זה שהשלמות היא תנועה החיים, אז למה לעצור במקום כלשהו?! עבור כל דבר שהוא טוב, אנחנו מוכרחים להאמין שבבוא הזמן (אולי רחוק מאוד) הוא יקרה.
ועל אחת כמה וכמה רעיון וציור רוחני, כי הוא אדיר שבפעולות, הדבר מובן שתתעורר התשוקה לתקן גם כן את העבר...
למה להגיד שאנחנו נתקן רק את העתיד?! אולי גם את העבר אנחנו נתקן?! אולי יום יבוא ואנחנו נעשה טיולים בזמן?!
...להחיות את המתים, לחדש להם חיים של הוד ועז כפי הדרת התקופה הנכבדה ההיא.
אז תמלא הארץ דעת את ד׳ ברום המעלה עד שאיש את אחיו לא ילמד עוד לדעת את ד׳.
דברי הרב מתבססים על דברי ירמיהו הנביא: "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה'" (ירמיהו ל"א, ל"ד). אם מבינים נכון את הפסוק, ולפי ההקשרים בהם הרב קוק משתמש בפסוק, יוצא שההזדקקות של הנברא אל נברא, היחסים בין אדם לחברו, שהם דבר נפלא ונהדר, ייפסקו בבוא הזמן. לא תהיה אינטראקציה בין בני האדם, או שכבר מלכתחילה תהיה אחדות אורגנית בין בני האדם באופן שהם ירגישו שהם הוויה אחת.
חלק מהיחסים בין אדם לחברו הם הזדקקות רוחנית. בכך שאדם זקוק לחברו בשביל שילמד אותו יש מידה מסוימת של השתעבדות. ואולי מה שאתה מלמד הוא טוב לך ולא טוב לי?! ואז למה שאני אלמד ממך?! לכן, יבוא זמן בו האדם ילמד מהרב הגדול ביותר שיכול להיות - מעצמו. כפי שאומר הרב קוק בעקבות ירמיהו הנביא, ידיעת הא-לוהים תנבע אז מעצמיותו של אדם. אז גם נסגור את כל הישיבות ומוסדות הלימוד.
מובן הדבר שחובת הדת מצד קבלתה המיוחדת וההסמך שיש בה על הנבואה המסורה מפי משה רבנו ע״ה, לא תוכל להיות עוד בדרך הכרח, כי אם בדרך חפץ פנימי והכרה עצמית באהבה.
בתורת משה יש צד כפייתי. עם הזמן הוא יבוטל. יבוא יום בו אדם יקבל את המצוות לא בתור מצוות אלא בתור עצות. ספר הזוהר אומר: 'יש תרי"ג פיקודין, אבל אפשר גם תרי"ג עיתין'. "פיקודין" - מצוות, "עיתין" - עצות. יש מצב שבו ההתנהגות הרצויה הופכת להיות ספונטנית.
למשל, כתוב בתורה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח', י'). ההלכה מבינה את הפסוק הזה בצורה הבאה: "ואכלת ושבעת" - רשות. 'אתה רוצה? - תאכל. לא רוצה? - אל תאכול'. אבל, אם אכלת ושבעת, אז יש מצוות "וברכת" - מצווה לברך את ברכת המזון. הצורה הדקדוקית של הביטויים "ואכלת ושבעת וברכת" היא אותה צורה. אז למה לחלק את הפסוק ולהגיד שזה רשות וזה מצווה?! המכנה המשותף של כל הביטויים הנ"ל הוא שהם בלשון עתיד, ולכן אפשר להבין את הפסוק כמו שהאדמו"ר מקומרנו הבין - שלצדיקים "ואכלת" זו מצווה. יש לצדיק מצווה לאכול, מצווה לשבוע ואז מצווה לברך.
שאלה: מה מיוחד באכילתם של הצדיקים?
תשובה: אכילתם של הצדיקים מוסיפה קדושה בעולם. כמו שרבי צדוק הכהן מלובלין אמר: 'למה התלמוד מספר על כמה חכמים שהיו שמנים? כדי שנדע שהם היו אנשים קדושים, שהם הרבו באכילה כדי להוסיף קדושה בעולם'.
אבל, אפשר להבין את הפסוק הנ"ל בצורה הפוכה לגמרי. "ואכלת ושבעת" - ברור שזה רשות. "וברכת" - אם אכלת ושבעת, איך אפשר שלא תברך?! הרי זאת אמורה להיות התגובה הספונטנית שלך! האם צריך לצמצם את זה למימדי ציווי?! זה אומר משהו נורא על המדרגה המוסרית שלך! אתה מברך רק כי ציוו אותך?! תודה למי שנתן לך לאכול - זאת הכרת טובה בסיסית!
אלה שתי תפיסות של אותו פסוק ואותה התנהגות: אחת מצד סמכות ("הכרח") ואחת מצד ספונטניות ("חפץ פנימי והכרה עצמית באהבה"). הרב קוק מדבר בדיוק על מעבר עתידי מהתפיסה הראשונה לשניה במסגרת ההתפתחות של התודעה האנושית. המעבר הזה הוא טוב ומוסרי, ולכן בשלב מסוים הוא יקרה. לפי הרב קוק, כל נתונים הנדרשים כדי לעשות עולם יותר טוב הם חלק אינטגרלי מובנה מסדר העולם.
כי אם הדבר נתון בשאלה אם ההכרה תמצא מקום לאלה המצות להשתמש בהן אז גם כן למטרה רוממה, או לא. ועל זה חלקו בגמרא אם מצות בטלות לעתיד לבא או לא.
הדיון בגמרא שהרב מזכיר כאן הוא לגבי איסור לבישת שעטנז. אסור לאדם חי ללבוש שעטנז - ומה עם אדם מת? ההלכה היא שמותר לו, שנאמר: "בַּמֵּתִים חׇפְשִׁי" (תהלים פ"ח, ו') - משאדם מת, הוא נעשה חופשי. הגמרא אומרת: 'אסור לקבור אדם בתכריכים של שעטנז'. והרי הוא פטור מהמצוות?! עונה הגמרא: 'ומה אם רבע שעה לאחר שקברת אותו תהיה תחיית המתים והוא יקום לחיים עם בגדים של שעטנז?! אתה הכשלת אותו!'. אז הגמרא מתרצת: 'אל תדאג, עתידות מצוות להיבטל'. (יש סיפור על עשיר אחד שמעולם לא תרם אפילו פרוטה לצדקה. כאשר הוא מת, חברא קדישא דרשו מהמשפחה סכום עתק תמורת הקבורה. המשפחה הלכה והתלוננה לרב. הרב שאל את חברא קדישא, ואלו ענו לו: 'כאשר אנחנו קוברים מישהו, זה שכירות זמנית, ויכול להיות שבעוד כרבע שעה תהיה תחיית המתים. אבל הרשע הזה, הוא בטוח לא יקום בתחיית המתים'. אגב, הנוצרים טוענים שכיוון שיש מישהו אחד שקם לתחייה, אז בטלו המצוות).
השאלה היא איך להבין את הביטול העתידי של המצוות. באגרות הראי"ה יש דיון לגבי ביטול מצוות השעטנז. הרב קוק אומר שם שזה לא ביטול ממש, אלא יש הלכה שאומרת שאם אדם לא לובש שעטנז בדרך לבישה רגילה, אז זה לא נחשב לבישה.
למשל, אדם מוכר שטיחים שעשויים משעטנז וסוחב אותם על הכתף. זה מחמם אותו, אבל יש יום חם והוא לא נהנה מכך שהשטיחים מחממים אותו עוד יותר. אז הוא לא עובר על איסור לבישת שעטנז, כי זה לא נחשב לבישה. אם יהיו בעתיד תנאים כאלה שלא יזקיקו יותר לבישת בגדים, הן מצד זה שהאקלים ישתנה, הן מצד זה שבושת העירום תתבטל, או מכל סיבה אחרת, ממילא לא יהיה איסור ללבוש שעטנז, והמצווה תתבטל בפועל כי לא יהיה לה מימוש.
דוגמא נוספת היא מצוות הסקילה בבית דין. מתי בפעם האחרונה סקלו בבית דין מישהו שנסע באוטו בשבת?! כיום מצוות סקילה בטלה בפועל. הרב קוק אומר שהמצוות לא יתבטלו באמת - פשוט ימשיכו לקיים אותן לפי מה שנדרש. אם ירגישו שזה מקדם את המטרה, אז ימשיכו לקיים.
והכונה של לעתיד לבא היא אחר תחיית המתים, כשיעמוד העולם ברום מעלתו שכל אחד יהיה נביא שלם...
יש הלכה שנביא לא יכול לבטל מצווה לעולם אלא רק באופן זמני, כהוראת שעה. אם הוא ממשיך להיות נביא כל הזמן, אז הוראת השעה שלו יכולה להיות ארוכה מאוד. אם כולם נביאים, אז אין להם צורך לשמוע לנביא אחר כדי לבטל מצווה באופן זמני כי הם בעצמם נביאים.
...והנבואה הכוללת כבר הגיעה לשלימותה, ועשתה פעולתה השלמה כי הגיע הזמן למלאות כוסף אדון הנביאים באמרו "מי ייתן כל עם ד' נביאים כי ייתן ד' את רוחו עליהם".
הנצי"ב מוולוז'ין פירש שמשה רבנו גילה לנו את אחריתנו שכולם יהיו נביאים. האמת היא, שלא רק משה אמר זאת, אלא גם אחד מתלמידיו, הנביא יואל: "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כׇּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ" (יואל ג', א').
הנה הדת אשר תיתן האפשרות לערך ההתפתחות המרוממה הנועדה להאנושות באופן הרשום הזה היא ראויה להיות האמת הגמורה. ובאשר מכל דת עובדי עבודה זרה, אין תקוה ודאי לבא לזאת המעלה, שהרי רק ידיעת אחדות ד' היא תשים את האנושות להתרכז למרכז רוחני אחד שמביא למרכז מקומי וציורי, למרכז שלום ואהבה, אבל עם טעות של עבודה זרה אבדה תקוות ההשתלמות הזאת, נשארו רק תורת ישראל והתורות שנסתעפו ממנה.
אם רוצים להביא את האדם לידי אושר, אז צריך הרמוניה - כי אין אושר בלי הרמוניה. ואין הרמוניה כל עוד יש ריבוי אלים. ריבוי האלים מבטא את המתח הפנימי שיש בתוך האדם בין ערכים סותרים זה את זה. לדוגמא, בעבודת האלילים היוונית יש אל המלחמה ואלת האהבה. איך אפשר להיות נאמן בבת אחת לשניהם?! לפעמים זה מנצח ולפעמים זה מנצח. אפשר להגיע לאיחוד המידות רק במונותאיזם המדבר על א-לוהות אחת המרכזת את הכל בנקודה אחת. רק שם יש תקווה לאנושות. שיקול זה פוסל את כל הדעות הפוליתאיסטיות. אז נשארו רק אמונת ישראל ו"התורות שנסתעפו ממנה" - הנצרות והאסלאם.
שאלה: וכי הנצרות היא איננה עבודה זרה?
תשובה: כמובן שהנצרות היא עבודה זרה, אבל היא עבודה זרה באופן אחר - היא מינות. בספר "אורות" הרב קוק מסביר שמינות היא יותר חמורה מעבודה זרה, כי מי שעובד עבודה זרה יוצא מהיהדות לעבוד אלוהים אחרים, אבל המינות זה לעבוד עבודה זרה בשם היהדות. כלומר, זה אויב שנמצא בתוך הבית. זה יותר חמור מצד היהודות, אך מצד הגויים יש על מה לדון - האם המינות פחות גרועה עבורם מאשר עבודת זרה אחרת.
את מה שהרב הולך לכתוב במשפטים הבאים מחקו בהוצאות המצונזרות של הספר, כי היו אנשים שזה הפחיד אותם. אז מי שיש לו לב רגיש, שיתכונן. נזכיר שהרב קוק כתב את הספר הזה לפני שהוא עלה לארץ ואחר כך לא ערך אותו ולא פירסם אותו. ייתכן שאם הוא היה עורך אותו, הוא היה משנה כמה ניסוחים.
והנה הדתות הסעיפיות מצד עצמן, אין ראוי להביט עליהן בעין רעה.
באגרת תקנ"ז (משנת תרע"ג), הרב קוק כותב:
"לכבוד הרב החסיד היקר הרב אהרון שמחה בלומנטל, נ"י, שלום.
החוברת "דת ישראל" [הרב בלומנטל כתב חוברת זו לגויים יפניים], מעשי ידי כבודו, השביע אותי נחת. תוכנה וסגנונה, רצויים הם [זה כבר מזכיר 'כוונתך רצויה אך מעשיך אין רצויים'] ומכוונים לכבד את התורה אמונת אומן, יוכל כבודו להשתמש בה בתור כוח מעורר פנימי [כלומר, עבור היהודים] שראוי לנו לגשת לעבודה זו של "ספרו בגויים את כבודו". ומאמר ראוי יהיה ראוי לזה, אבל הוא כמו שהוא, אי אפשר שיתאים למטרתו הרצויה מכמה טעמים שמכבודו אבאר אותם בקצרה [למה בעצם החוברת הנ"ל לא מתאימה].
א. אי אפשר לבוא לאומה רחוקה במובן הרוחני. כי אם במה שכתוב מפורש, ולא בדברי הגדה ומסורת חז"ל, כי אם כשמפרידים הדברים [כלומר, מפרידים: זה כתוב בתורה, זה במסורת של האומה, וכו'], וכבודו עירב בכמה מקומות עניינים מקובלים עם עניינים מפורשים.
ב. חוכמת הנפש של וייזל, שהרחיב בה כבודו, אין בה חידוש כלפי עם משכיל כיפניים. וגם היא כבר לקויה בזקנה בכמה עיקרים לפי המדע החדש [קודם כל, תהיה מעודכן, אל תתבזה].
ג. אי אפשר להושיט תוכן דתי עליון לעם זה, בביטויים של עלבון על מייסדי דתות, יהיו מי שיהיו.
כלומר, אנחנו צריכים לדבר רק על היתרון הקדוש והעליון של תורת ה', והשלילה מאליה תבוא".
הרב קוק נותן כאן הנחייה מאוד חשובה - לא לבזות אפילו מי שראוי לביזוי, כי זה לא ישיג את המטרה.
שאלה: יש מקור נוסף חוץ מדברי הרב?
תשובה: דברי חכמים מתקופות שונות: "אל תהי בז לכל אדם", "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" וכו'.
הרב קוק לא אמר שאסור לבזות את מייסדי הדתות, כי הרי מצאנו כמה נביאים שלועגים לעבודה זרה, אלא שזה לא מועיל.
הגמרא במסכת ברכות מספרת על רבי יהושע בן לוי שמין אחד הציק לו נורא. רבי יהושע בן לוי ניסה להרוג את המין על ידי קללה שהזמן המתאים לה תלוי בדברים שתרנגול צריך לעשות. בדיוק כאשר רבי יהושע בן לוי הגיע לרגע שבו הוא יכול לקלל את אותו המין, הוא נרדם. הגמרא אומרת שרבי יהושע בן לוי הבין שזה מסר מהשמים שאין ראוי לעשות כן אפילו כלפי מינים. והרי, אין דבר יותר גרוע מהמינים - אנחנו אפילו מתפללים להשמדתם! אבל לפעול בפעולה ישירה נגד המינים - לא.
"מצד עצמן" - הרב מסייג משהו: מצד עצמן - "אין ראוי להביט עליהן בעין רעה", אבל מצד המציאות - כן.
שאלה: משתמע מדברי הרב שכל דבר צריך לראות בעין יפה. האם כך?
תשובה: הרב קוק לא אומר שצריך לראות עבודה זרה בעין יפה. כאשר הרב קוק כותב בספר "אורות" שבכל דבר יש ניצוצות של אור במידות שונות, צריך להבין שכדי לראות את הניצוצות האלה צריך להגיע למבט מאוד כולל ולנפש מאוד גבוהה. כאשר הרב קוק כתב מאמר על אותו נושא (מאמר שמופיע ב"מאמרי הראי"ה"), עשו לו הרבה צרות. היו שהרחיקו לכת ואף אמרו שהוא "נוצרי נסתר" או "שבתאי", חס וחלילה...
המשפט הבא של הרב הוא מאוד מסוכן, וכנראה אם היו מוצאים גרסה מסודרת של ספר זה, הוא לא היה נכתב.
הדבר יתכן להיות שהייתה בזה מצד המייסדים...
הרב מתכוון כאן ליש"ו, מוחמד, פאולוס וכו'.
...הערה א-לוהית להיות משתדלים בשכלול חלק רשום מהאנושות לפי הראוי להם.
כלומר, שהקב"ה עזר לאותם מייסדי הדתות, כי הוא ידע שהגויים צריכים אותם. עם ישראל לא צריך אותם, חלילה.
כאשר מגדירים מהי הנצרות, נקודת המוצא שצריך להתחיל ממנה היא היהדות. אבל היהדות לא צריכה את הנצרות בכלל כדי להגדיר את עצמה, כך שהיחס ביניהן אינו סימטרי.
גם הרמב"ם כותב בהלכות משיח שהקב"ה קידם את הנצרות והאסלאם מטעמים השמורים לו, כמו הפצת הרעיונות התנ"כיים בעולם וכדומה, על הטעמים נסתרים הללו של הקב"ה כתוב: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם" (ישעיהו נ"ה, ח'). היה אפשר לחשוב שהרמב"ם מתכוון לכך שרק לאחר שהדתות הללו הופיעו בעולם הקב"ה נתן להן את התפקיד הנ"ל, אבל הרב קוק מחדש כאן שזה היה עוד מלכתחילה.
מצד זה התכלית היה אפשר שיוכן איזה עניני מופתים מוחשים,...
כלומר, אפשר שהם עשו ניסים!
...אם יהיו צריכים לחזוקם כיון שהדבר נוגע לשכלול האנושות שיד ד׳ נטויה על זה מראשית המציאות עד קצה.
היה צורך שענייני הנצרות והאסלאם יופיעו באיזושהי צורה, לכן ייתכן שהקב"ה נתן למייסדי הדתות "כלים" כדי שהם יצליחו. הרי כתוב בספר דברים: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנׇעׇבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם" (דברים י"ג, ב'-ד') - משמע שהאות או המופת של אותו נביא שקר "עובדים".
לאחר שהרב אמר דברים חיוביים על תפקיד הנצרות והאסלאם, הוא יסביר מה לא בסדר אתם.
(אגב, מעניין מאוד שעוד לא שמו לב למה שהרב כתב על יש"ו בספר "מציאות קטן" - ספר שיצא לאחרונה, שהיה המחברת הראשונה של הרב, שם הרב כתב הרבה חידושים בהלכה והגדה, ומשם גם נלקחו כמה פסקאות לשאר הספרים שלו. יש ב"מציאות קטן" פסקה על יש"ו שהיא אפילו יותר קיצונית ממה שכתוב כאן...).
אמנם הצד של טעות שהתערב בזה אינו כי אם מה שאי אפשר היה שתטבע בהם עיקר המטבע של ההדרכה לסוף ההשתלמות, שראוי להימצא מרכז יחידי רוחני בעולם.
בספר "הכוזרי", במאמר הראשון, רבי יהודה הלוי מביא את דברי הנוצרי ואת דברי המוסלמי - אבל הוא לא דן בהם שם, פרט לעניין הבא. גם הנוצרי וגם המוסלמי מתפארים בנביאיהם, אבל מלך כוזר עונה להם: 'חכו רגע - אני בכלל עוד לא השתכנעתי שיש כזה דבר נביאים!' אז הם עונים לו: 'על זה דבר עם היהודים, הם יסבירו לך'. כך מלך כוזר מגיע לחכם היהודי ומדבר אתו עד סוף הספר.
לאחר מכן, במאמר רביעי, רבי יהודה הלוי כן דן בנצרות ובאסלאם ומסביר מה החטא העיקרי שלהם. אם היינו שואלים את הרמב"ם מהו החטא העיקרי של הנצרות, הוא היה אומר: השילוש, ביטול המצוות, ההגשמה ועוד הרבה בעיות. כמו כן על מוחמד. אולם רבי יהודה הלוי אומר משהו אחר לגמרי: הבעיה בנצרות ובאסלאם היא שהם שינו את כיוון התפילה. זה אכן חמור מאוד כי שינוי בכיוון התפילה מראה חוסר הבנה בדרגות הקודש.
זה בערך מה שהרב קוק אומר כאן, רק במילים קצת שונות - שהטעות העיקרית של הנצרות והאסלאם היא שהן לא יודעות איפה "מרכז יחידי רוחני בעולם".
ומובן הדבר שזולת ישראל אין גוי אחד בעולם שיש לו יתרון על חברו בהחלט מצד קנייניו הרוחניים של מוסר ודת א-לוהית. על כן רק בזאת יהיה הכרח להם ביטול חלקי,...
יש צורך לעשות רפורמות בנצרות ובאסלאם, כולל ביטול של חלקים שלהם.
שאלה: מה הבעיות באסלאם? הרי האסלאם הוא בסך הכל לא דבר כזה נורא, והוא אפילו לא עבודה זרה, כמו הנצרות.
תשובה: באסלאם יש כמה בעיות (למי שלא שם לב). הראשונה היא שהאסלאם בנוי על שלילת היהדות. כאשר מוחמד הגיע למדינה, הוא התחיל לדבר שם בפני היהודים. הם צחקו עליו והוא מאוד נפגע מזה ומאז נהיה מאוד אנטישמי. הם צחקו עליו כי הוא אמר דברים כמו 'מרים, אחותו של משה, היא מריה, אימו של יש"ו', או 'אברהם עקד את ישמעאל במכה', או 'פרעה ביקש מהמן לבנות לו מגדל שמגיע השמיימה'. הם אמרו לו: 'דבריך סותרים את ספרי הקודש!' והוא ענה להם: 'אתם זייפתם אותם!'. יסוד האסלאם הוא שהתנ"ך ו"הברית החדשה" היו פעם ספרים קדושים אבל היהודים והנוצרים זייפו אותם כדי לפגוע במוחמד (שעוד לו נולד אז). מאחורי הילדותיות הזאת יש יסוד אמיתי, בוגר, והוא שבן השפחה (ישמעאל) שלא מוכן להכיר במעמד שלו כבן השפחה - וזה, בין היתר, בגלל שבן הגבירה (יצחק) עדיין לא מוכן להכיר בו כבן השפחה... כל זמן שהאסלאם לא מכיר שהוא "דת-בת" של היהדות, אין לו סיכוי לתיקון.
...במה שיהיו זקוקים להכיר שהמרכז היחידי ראוי שיהיה חי בעולם, ועצות והדרכות בדרכי המוסר, ראוי לקחת מפי המקור הראשון בעצם תומו.
הדתות הללו צריכות להכיר במחויבות שלהן למקור שלהן.
על כן הנתינה של כבוד א-לוהים לזולת אדון כל יתברך יוכרח שיהיה בטל מן המציאות,...
האמונה בא-לוהותו של יש"ו, השילוש, ההגשמה, ההחלפה (הטענה שעם ישראל הוחלף בנצרות), ביטול המצוות - את כל זה יהיה צורך לבטל מהנצרות. (כבר היום יש איזושהי התחבטות פנימית ו"ריכוך" בתיאולוגיה הנוצרית, אף כי זה עדיין רחוק מאוד מהתיקון...). אך יחד אם זאת, זה עדיין לא אומר שהנצרות תימחק - היא רק תשתנה מצד היסודות הדוגמטיים שלה. הכנסייה תהפוך להיות לשליחה הרוחנית של העם היהודי בכל העולם כלו.
...כי מכיוון שרושם של כבוד א-לוהים הוא תכלית רוממות רוחניות המרכז האנושי, וכיון שינתן לזולת יוצר הכול, הלא אפשר שיתרבו המרכזים ברבות הזמן ושוב אחדות האדם בטלה, וכל התכלית של האושר הכללי תמס יהלך, על כן הכרח הוא שיוכר בעולם כולו שאין צורך ואין רשות להינתן כבוד א-לוהים בלתי לדי אחד לבדו, הוא ד' א-לוהי ישראל שא-לוהי כל הארץ יקרא. והדעה המושרשת בספרותן של אותן הדתות הנוצריות והמחמדיות, שכבר בטל ערכם של ישראל חלילה, מוכרחת להתבטל כדי שתוכל האנושות לבא למגמתה ומטרתה הנצחית. אבל מצבם המוסרי התוכי, שיש בכל דת להשכיל ולהיטיב, ראוי לכבד, וראוי לכל אדם שלם בדעת להשכיל כי העוסקים בהם על פי מסורת שבידם הם עוסקים בעבודת ד' לפי ערכם,...
צריך לדעת לכבד את העובדה שהם עובדים את הקב"ה באיזושהי צורה.
...שהרי סוף כל דבר כל הטבה מוסרית תגרום האפשרות לקרב את תכלית המוסרית היותר נשגבה ונעלה הכללית.
ואיזה הערה א-לוהית שתהיה, בין אם יצורף עמה גם כן מחזה של כוח המדמה, או רק שאר כוח ורוח כביר, כיון שהוא משלים אל תכלית של שלימות למין האנושי, ראוי שיחזיקו בו אותן שהתאגדו על פי ההסתוריא שלהם בו מאיזה סבה שתהיה.
ותשכיל מזה גם כן את ערך המרת הדתות, כי בהיות כל דת היא על כל פנים לאומית גם כן, על כל פנים בחלק רשום ממנה, בעצם או במקרה, על כן ההתאגדות הדתית מוסיפה גם כן כוח לאומי.
לפעמים יש קשר בין לאומיות לדת. לדוגמא, האסלאם אינו זהה לערביות - שהרי אפשר להיות מוסלמי ולא ערבי או ערבי ולא מוסלמי. יחד עם זאת, יש קשר הדוק של דורות בין הזהות הלאומית הערבית לבין הזהות הדתית, האסלאם. לכן אפשר לומר שיש יסוד לאומי שצובע את היסוד הדתי. בנצרות, הקשר בין הדת ללאומיות אינו ישיר אך עדיין קיים: אפשר לשים לב שהארצות האנגלו-סקסיות הן יותר פרוטסטנטיות, הלטיניות יותר קתוליות והסלביות יותר אורתודוקסיות, ויש גם הדת האנגליקנית, שהעומד בראש הפירמידה הדתית הוא המלך, או המלכה, של אנגליה. אפשר להגיד שבמדינות נוצריות יש תוספת לדבק הלאומי על ידי הדת.
על כן, האומה המחזקת בדת ולא אבדה לאומיותה, יש למומר שבה עוון בוגד בעמו,...
מומר, אף אם הוא לא עזב את עמו, פוגע באופן מסוים בעמו כי הוא עזב את הדת המקובלת על עמו.
...מצד שממעט החלק הלאומי שהוא חייב לעמו מצד השתתפותו בדתו.
אז למה בכל זאת יש מקום להמיר דת? עונה הרב קוק:
אלא, שמפני שאין הדתות שוות בערך המוסרי שלהן והתועלת שהן מביאות לכלל האנושות, על כן כשאדם ממיר דת עמו שהיא רחוקה מן השלימות הכללית בדת עם אחר קרובה יותר אליה, יש לדון בחטאו שאף על פי שהוא פוגע בחלק עמו לשעה, מכל מקום הרי הוא מתקרב לתועלת האנושות.
כשאדם יוצא מהאמונה הנוצרית ומתגייר, יש בכך פגיעה מסוימת בעמו. מצד שני, יש בכך גם תועלת לאנושות, שמכיוון שהדת היהודית היא יותר חשובה לאנושות, אז אפשר לומר שהרווח גובר על הנזק.
שאלה: מה אם מישהו עובר מדת אחת, כמו האסלאם לדוגמא, לדת כמו הנצרות, לדוגמא?
תשובה: על זה אי אפשר להשיב בבירור. צריך לברר מאיזה זרם באסלאם לאיזה בנצרות הוא עובר, ועוד צדדים אחרים.
עכשיו הרב מביא כמה דוגמאות.
והדבר יצדק בעובדי האלילים הממירים דתותיהם בדתות הנוצרים והמחמדים, שעל כל פנים הם קרובים יותר לשכלול האנושות, מפני שההכרה באחדות השם יתברך תביא על כל פנים ברכה לעולם כולו כשיתמלא זמן חינוך האדם. אך אין הדבר מבורר כראוי, מפני שסוף כל סוף אותן הדתות כמו שהן, עוד אינן יכולות להביא את הצלחת האדם לתכליתה, שהרי אינן יכולות מצד עצמן להגיע ליחידות המרכז והתקשרות כל העמים ברגשותיהם ובמוסרם וכן בכוחותיהם הגשמיים והרוחניים, כערך אדם אחד בעל אברים רבים, ובבירור כמשפחה בעלת אנשים שונים, שכולם מתאמצים להשיג רק שלום המשפחה ואשרה.
הרב אומר כאן שאם מישהו עובר, למשל, מהינדואיזם לנצרות או לאסלאם, היינו צריכים לשבח אותו, אך כיוון שהנצרות והאסלאם עוד לא הגיעו למעלתם השלמה, הדבר עדיין מסופק.
אמנם, הממיר דת שמוסרה מרובה בדת שמוסרה מועט, הרי הוא הולך אחורנית ומקדיר את אור נפשו, לבד מה שהוא מסלף אורחות מוסרו לגמרי בבגדו באומתו אשר טפחתהו וגדלתהו, והוא ראוי להקרא נבל, ולא ינקה רע.
תורת ישראל יוצאת מכלל זה, מפני ששאיפתה היא רק להגיע אל עוצם התכלית של שלימות כל האנושות, והיא מוכנת לזה בכל מכשיריה, בין מכשיריה המוסריים, בין המעשיים, בין ההסתוריים.
על כן, אף שאיין ראוי לקבל גרים בנקל, וקשים הם לישראל כספחת,...
אלה הם דברי חז"ל (יבמות מ"ז, א'). ולמה הגרים קשים לישראל כספחת? ממשיך הרב:
...שמכל מקום תכנית הטבע הלאומי, שהוא יסוד חיים לתורה וקיומה ואהבתה, חסרה מהם בהכרח...
כיוון שהגרים לא גדלו כיהודים, אז קיום התורה שלהם לא בא מצד תכונתם הלאומית.
...מכל מקום מי שמכיר עסק [אולי צריך לגרוס 'עומק'?] הצדק הזה, ונפשו יודעת צרת נפש מין האנושי, על ידי התפרדו לגויים שונאים זה לזה...
מדובר כאן על גוי שמבין עד כמה זה נורא שהאומות נפרדות זו מזו, ונלחמות זו בזו.
...ועם זה נפשו שואפת לאמת בלתי מעורבת בדמיוני שוא ברגשותיו המוסריים, לא נוכל לחשב לו עון בשכחו עמו ובית אביו ובא לחסות בצל כנפי ד׳ א-להי ישראל.
יש טענה אצל הרומאים, שהיהודים הם שונאי המין האנושי, כי לכל המצטרף לדתם הם אומרים שאביו ואימו אינם עוד אביו ואימו. ההלכה אכן אומרת שגר צדק כאילו נולד מחדש. הרב קוק אומר שאפשר להבין את הטענה, אך גם צריך לדעת לקראת מה הגרים הולכים כשהם מתגיירים.
אפשר ללמוד את זה מאברהם אבינו שהיה סוג של "הגר הראשון". כתוב בתורה: "וַיָּמׇת תֶּרַח בְּחָרָן" (בראשית י"א, ל"ב), ומייד לאחר מכן: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ" וגו'. בקריאה שטחית אפשר להבין זאת כך: תרח מת, וה' אמר לאברהם 'לך'. אומר רש"י: 'תעשה חשבון ותראה שזה לא נכון. אתה תראה, שכשאברהם יוצא מבית תרח, תרח עדין בן 145, יש לו עוד 60 שנה לחיות, ואברהם כבר עוזב אותו. הכתוב לא פירסם זאת כדי שלא יהיה הדבר מפורסם לכל שאברהם עזב את אביו בחייו'. מכאן אנחנו רואים, שיש בעיה בלעזוב את אביו ואימו. המוסר הטבעי מתנגד לרעיון זה. אם הדבר הראשון שהקורא ידע על אברהם, הוא שאברהם עזב את אביו, זה יעשה על הקורא רושם רע, והרושם הראשון תמיד נשאר. לכן, התורה קודם מראה איזה אדם גדול היה אברהם, איזה מעשים גדולים הוא עשה והיה מיועד לעשות, ואז אפשר לקבל בהבנה שהוא עזב את אביו. הכתוב בנוי בצורה שיש רושם אחד בקריאה הראשונה ורושם אחר בקריאה השנייה.
שהרי סוף כל סוף על ידי הוספת כח בעבודת ישראל, תשתכלל גם על ידו התכלית המאושרת הכללית, והוא גורם בסוף כל סוף טובה רבה לעמו שממנו יצא.
למשל, אחרי הגיור של רות המואבייה היא כבר אינה מואבייה. יחד עם זאת, כיוון שהיא באה ממואב, אז רטרואקטיבית הגיור שלה נחשב לזכות למואב. כמו כן, עם ישראל נוצר במצרים כעם, ועל כך מגיעה זכות מסוימת למצרים, שנאמר: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כ"ג, ח'). עם כל הדברים הנוראיים שהמצרים עשו לנו, הזהות הלאומית הישראלית נוצרה על רקע המצריות. גם היום, כל יהודי שחזר לארץ מהגלות סוחב אתו רושם של הגוי אצלו הוא היה בגלות.
ולא עוד אלא שהאומה שתזכה להישאר בתור עם במועד תיקון שלום האנושות, הלא תשאב ממקור ישראל יסודות מוסריים ואורחות דעת ויראת ד'.
יש הזנה גם מהצד השני. גרים, שיצאו מאומתם והצטרפו לעם ישראל, ישמשו בעתיד כ"צינור הזנה" מישראל לאומה ממנה הם הגיעו.
ואז על פי כוחות הנוספים מגרי הצדק שנספחו על בית יעקב, יוכלו יותר לרדת לסוף רגשי נפשותם של אותם העמים, ולדעת איך לעזרם בהרחבה המוסרית של דעת ויראת ד'.
לדוגמא, אם יבואו הפולנים ויגידו לעם ישראל: 'תלמדו אותנו מה הם אורחות ודעת ויראת ד''. אז ניקח גרים מפולין והם ילמדו את הפולנים ובכך יקדשו את פולין.
ומה אם כמה דורות אחרי שאבותיהם התגיירו צאצאי גרים כבר לא ידעו את מקור מוצאם? הרב קוק מסביר שזה לא משנה:
ואף על פי שאפשר שצאצאי הגרים לא ידעו בעצמם מקור מוצאם שיתבטלו בתוך בני ישראל ויתבוללו בהם, מכל מקום מחוק הירושה הוא, שהנטיות הנפשיות לא תמחקנה ויד הכשרון יעמוד להיות נחית לעומקא דדינא בהליכות הגויים שממנו חוצבו.
יש אפילו ביטוי אצל חז"ל: "גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה" (סנהדרין צ"ד, א'), שמשמעותו: 'גר עד עשרה דורות, אל תבזה ארמי בפניו' ('ארמי' זה סתם כינוי כללי לגוי). זאת אומרת שההשפעה של מקורות של הגר נמשכת הרבה דורות.
"נחית לעומקא דדינא" - לרדת לעומק הדין. הגמרא אומרת שבמחלקות בין רב נחמן לחבריו בדיני ממונות הלכה כמותו בגלל ש "דיינא הוא". כלומר, כיוון שהוא דיין, הוא יורד לעומק הדין. במקרה הזה, צריך לבדוק מה מבוקשו של כל עם. הרי אי-אפשר להנחות עמים שונים - נגיד, יפנים ומקסיקנים - באותה צורה.
שאלה: האם ערב רב נחשבים לגרים?
תשובה: בוודאי. כשהקב"ה בא בטענות למשה לגבי הערב רב, אז משה עונה לו: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שמות ל"ב, י"ב) - כלומר, 'אנחנו צריכים אותם'.
אמנם איש מישראל כי ימיר כבודו, הוא שְׁאוֹל יחטא, ואין ערוך לגעל הנבלה הזאת,...
לרדת ממדרגה עליונה מבחינה מוסרית לטובת האנושות וללכת אל הקליפות - זה נורא.
...והרעות הרבות המוכרחות להיות כרוכות בעקבו. וכערך הנבלה נבין כי לא ינקה מיד א-לוהי המשפט לשלם לו כרעתו, כי הוא בוגד בעמו ונותן יד לשוסיו ודורשי רעתו, שרבו מאד בין גויי הארץ.
הרב קוק רומז כאן שהרבה משונאי ישראל הגדולים היו ממוצא יהודי. שני ההורים של קרל מארקס היו יהודים מומרים. לפילון אלכסנדרוני היה אחיין שהיה ראש גדוד פרשים שהשתתף במצור על ירושלים, בפיקודו של טיטוס. מתנועת ההתבוללות יוצאות רעות כאלה. כדי לבגוד באומתו, אדם צריך להתאמץ נגד השורש הטבעי שלו - שזה אומתו. לכן כאשר אדם הולך נגד אומתו, הוא צריך להיות ממש אגרסיבי במהלכו, במיוחד אם הבגידה היא גם בצד המוסרית - בירידה ממדרגה עליונה מבחינה מוסרית למדרגה נמוכה.
וכיון שהוא מוסיף כוח אחד הראוי לעבוד עבודת עמו, בעבודת העמים האחרים, גם מידו יוקח מקל חובלים להאדיב עמו וצור מחצבתו, והוא עוקר מעלת נפשו מהמעלה העליונה של תורת אמת העסוקה בשכלול כל האנושות כולה, ושעל כן היא כולה דברי א-לוהים חיים וקיימת לעד ולעולמי עולמים, אל בורות נשברים אשר רק לעתים רחוקות יש תקוה שישובו אל מקור האמת והצדק.
הרב קוק אומר שאם יקשו עליו שהוא הזכיר דברים חיוביים שיצאו מהנצרות והאסלאם, אז צריך לזכור שהם "בורות נשברים אשר רק לעתים רחוקות יש תקוה שישובו אל מקור האמת והצדק".
גם המוסריות הצרופה בתוך מפלשי עבי הדמיון שנמצא בדתות אחרות אם שהיא נותנת פרי למי שנולד באותן הדתות, מפני שמטבע נפשו הוא קרוב לאותם המושגים, אבל איש ישראל, שנולד בכישרון לחיות על פי מושגי מוסר וידיעת א-לוהות טהורים ומזוקקים מלאי אמת וטהרה, לא תדבק נפשו לעולם באותה המוסריות. ואפילו את ערך המוסר הפרטי לא ישיג באותה המידה שמשיגה בעל הדת ההיא מטבעו בתולדתו.
לאדם שנאמן למוסר הנוצרי, שגדל כנוצרי, יש סיכוי להתקרב לתורת ישראל, אמונת ישראל והטהרה הישראלית, אבל למי שעבר מהישראליות אל הנצרות אין סיכוי לספוג את היסוד המוסרי הזה שם.
על כן אין די באר כמה אֲמוּלָה לַבָּתוֹ וכמה רע ומר הוא עזבו את ד׳ א-לוהיו.
"אֲמוּלָה לַבָּתוֹ" - 'מבולבלת האש שלו'.
ומפני הסבה הזאת, ועוד כמה סבות עיקריות, הייתה עצת ד' א-לוהי ישראל, שיהיה אופן השרשת תורת ישראל בעולם באופן נשגב ונעלה לאין ערוך מכל דת, באותות ומופתים גדולים ועצומים, ובסידור מוטבע לאומי כביר כוח לב,...
הרב אומר כאן שהאמונה הישראלית והקדושה הישראלית נוצרו באופן שונה מכל שאר הדתות שבעולם. הן נוצרו על ידי ניסים ומעמד הר סיני - כלומר, יד הא-לוהים הייתה מעורבת הרבה יותר ביצירתן מאשר אצל שאר הדתות - כי אצלנו זה יותר עקרוני להשתייך לדת מאשר אצל שאר העמים.
...למען יהיה אור האמת עומד לעולם, ויתרון הכלליות שיש בתורת ישראל מצד חוק האמת הגלוי שבה, יהיה בולט נוסף על הלאומיות כדי שתבוא לתכונתה ותעודתה בקץ הימים, כמו שאמר הכתוב "ואולם חי אני וימלא כבוד ד׳ את כל הארץ". וכשתשכיל בדבר תמצא שעיקר יסוד גדולת הניסים וגילוי שכינה...
כמו יציאת מצרים ומתן תורה.
...היה דרוש רק להגיע את תורתנו הקדושה אל רוממות תכליתה בשביל האנושות שתהיה ראויה לכבוד ההסכמה הכללית. אבל מצדנו אנחנו מצד חובתינו המוסרית על פי תביעת היושר והצדק, די לנו בחובתינו הלאומית. כיון שאנו מוצאים עמינו מאוגד על ידי תורתנו הקדושה והיא בית חייהם, גם בלא נשיאת דעה למרחוק חובתינו גדולה להשתוות כולנו בכל הליכות החיים שבעיקרי תורתנו וסעיפיה כדי לרומם את הגוי כולו, להגדיל כוחו ולהאדירו.
על כן לבד מה שאמתתינו גלויה לכל בעלי עינים, לבד מה שהאמת ההסתורית חזקה מכל מקסם כזב של כל מתפקר ומסתפק באמתת תורתנו הקדושה וקבלתה, חוץ מכל זה אין אנו יראים מכל רוח סועה וסער של המוני דעות כוזביות. כי כלום יוכלו להכחיש מציאות לאומיותינו גם בהיותנו בארצות אויבינו, ואם יבאו להכחיש גם את זאת, כבר הכין א-להי ישראל רפואה למכה, ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, שנאת העמים ורדיפתם תזכיר השוכחים שהננו עם לבדד, גוי איתן בכל תנאיו.
הרב אומר כאן שהזהות הלאומית הישראלית נושאת בתוכה את המאורעות ההיסטוריים שבנו אותה: יציאת מצרים ומעמד הר סיני. כל עוד אותה זהות קיימת, היא נושאת בתוכה את העדות על אותם המאורעות.
הרב קוק אומר שאם מישהו יגיד שהזהות היהודית קיימת כל עוד היהודים מעוניינים בה, ואולי היהודים ייזמו בעתיד התבוללות כללית - אז הקב"ה לא ייתן לזה לקרות. כל פעם שיהודים רוצים להתבולל, נמצא גוי שמזכיר להם שהם יהודים. גם רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שהיה מבוגר מהרב קוק ומיודד אתו, אומר אותו דבר בפירושו "משך חכמה" על התורה, בפרשת בחוקותיי: אם יהודי "יחשוב, כי ברלין היא ירושלים,... אז יבוא רוח סועה וסער...".
ומאחר שיסוד אגודתינו תלויה לעין כל ביחוד בגלותינו באגודת תורתנו הקדושה על כן מיד תבוא חובת היושר למלא אחרי כל החובות של התורה בפועל. וכיון שיתרגל בתורה וקיומה ובכל דרכי החיים המיוחדים שלנו, אז מיד יפקח עיניו וירגיש את האמת הבולטת, ויהיה לבבו נוטה לעבודת ד׳ מאהבה באמונה שלמה ואהבת אמת, ואין צריך לומר בעת ישוב ד׳ שבות עמו, שאז תהיה האמת מצד עצמה המגן היותר גדול עד שאפילו הסיוע של הלאומיות לא יהיה צריך.
בגלות קיום המצוות היה קשור קשר חזק לשייכות הלאומית לעם ישראל. הרב קוק אומר כאן שכאשר אנחנו נשוב לארץ ישראל, גם הלאומיות הישראלית וגם החובה לקיים את המצוות יהיו כל כך ברורות, עד שלא נצטרך את הסיוע של הנאמנות הלאומית בשביל לקיים את המצוות. כלומר, נהיה נאמנים לתורה לא בתור נאמנות לאומית, אלא בגלל שזו אמת.
הרב קוק כתב את הדברים הללו לפני שהוא עלה לארץ. יכול להיות שאחרי עלייתו ארצה הוא היה כותב את זה בצורה אחרת.
לסיכום הפרק - הרב רצה לומר שלוש מילים: 'אל תבגוד בעמך'.