הרב אורי שרקי
נכרים במדינה יהודית: מצוי או רצוי?
בעריכת ר' אברהם כליפא
מאז התהוותו של עם ישראל בראשית ההיסטוריה שלו ועד היום, קיים דגם קבוע של נוכחות בני האומות בקרבו; בין אם מדובר בקהילות הגולה, בין אם מדובר בארצו שלו, ארץ ישראל. המעמד של "גר תושב", "התושבים הגרים עמכם", מהווה חלק אינטגרלי במערכת היחסים שבין ישראל לעמים, ואינם עניין של בדיעבד. במובן הזה, הנוכחות של נוכרים בקרבנו היא דבר רצוי, חלק מתוכניתה של ההשגחה העליונה. כל שאר השאלות הינן שאלות מעמדיות.
התורה מדריכה אותנו לאהוב את הגר, שהוא אמנם לפי ההלכה הגר צדק, אך כבר כתב בעל ספר החינוך שזה ראוי להתרחב גם על כל אדם שנמצא מחוץ למקומו ועובר ממקום למקום, שראוי לרחמים ולעזרה.
מכל מקום, נקודה אחת צריכה להישאר ברורה: הנכרי הוא באמת נוכרי. כלומר גורלו של עם ישראל נתון בידי עצמו. היום נבנית חברה שבה, דה-פקטו - מעבר לטענות הלאומיות והמשפטיות - חיים ביחד שתי אוכלוסיות, כשהאחת מכירה בעצמה כשולטת בארץ, דהיינו עם ישראל שיודע שזאת המדינה של היהודים, והשניה החיה בחסותו של עם ישראל, ולפעמים מתקשה לקבל את עובדת היותה של המדינה הזאת מדינתם של היהודים.
הסטטוס האישי, מצד האמת איננו כל כך בוער כפי שזה נראה במבט ראשון. אנחנו רואים שהאומנות של ההיסטוריה מסדרת את הדברים בצורה טובה: כיום הדמוגרפיה היהודית בזינוק אדיר לעומת הדמוגרפיה של עמים אחרים שיושבים בתוכנו, כך שבבוא הזמן לא יהיה כל קושי לספח את יהודה, את השומרון ואת עזה, ובאותו זמן להעניק אזרחות שווה לכל אשר בתוכנו, כמובן אם הוא מקבל את עובדת היות מדינת ישראל מדינתם של היהודים, כפי שכבר קבע חוק הלאום.
במובן הזה, חוק הלאום מהווה הצלה עבור הנוכרי שיושב בארץ, וזה מה שמקהה את חריפות הסיכסוך, שעדיין פוגע עמוקות, משני הצדדים.