הרב אורי שרקי
עם ישראל - אור לגויים
סיכום ראיון, בפודקאסט "בזמן הזה" בערוץ "כאן", אב תשפ"ג
עוד לא עבר את עריכת הרב
הרב: עיתונאי מצרפת, מאוד מאוד מצליח, הגיע אליי ורצה להתגייר, ואמרתי לו שלא יעשה את זה. שכנעתי אותו, אמרתי לו: "אשתך לא מסכימה, אז למה שתעשה את זה?", אבל הוא אמר לי: "תראה, אני מסתובב פה בירושלים ואני רואה איזה אור עצום יש כאן. איך זה שהגויים לא רואים את זה?!", כך הגוי הזה שואל אותי. אמרתי לו: "מה אתה מדבר? יש הרי שנאה עצומה כלפינו!", רציתי לבחון את התגובה שלו. והוא אומר: "מה, שנאה? שנאה זה דבר חולף. כשתחלוף השנאה יתברר שיש כאן אור וכולם יראו את זה". עכשיו, אני חושב שאם יש אור מציאותי, עובדתי, אז באיזשהו מקום זה מחלחל, זה מפעפע, הרי מסרים עוברים גם אם אתה לא אומר אותם; אם הם אמיתיים, אם הם קיימים, הם פועלים. ובהחלט יש איזושהי טעות ישראלית מצויה שכדי להתקבל באהדה על ידי הקהילייה הבינלאומית, אנחנו צריכים להראות שאנחנו בדיוק כמוהם: יש לנו עיר תיירותית - ירושלים, יש לנו עיר עם חיי לילה סוערים - תל אביב, יש לנו חופים נפלאים, יש לנו נופים יפים מאוד, וגם אנחנו ליברלים כמוכם, וכדו׳; ואנחנו חושבים שעל ידי כך אנחנו נהפוך להיות רצויים, ואנחנו מתפלאים שאומרים: "לא, לא, אתם לא בסדר".
ליאת: שלום לכם. אנחנו שוב בהצפת, בפודקאסט המצולם שלנו "בזמן הזה", שבו אנחנו בוחנים אירועים אקטואליים שקוראים בזמן הזה ממש, אבל במשקפיים של המקורות, של התנ"ך, של מדרשי חז"ל, של ספר הזוהר. היום אנחנו רוצים לדבר על הביקורת הבינלאומית ההולכת וגוברת על מדינת ישראל, על השחיקה ביחסים עם ארצות הברית לנוכח מה שקורה כאן, ולשאול: "האם אנחנו עדיין באיזשהו אופן "אור לגויים"? האם היינו אי פעם "אור לגויים"?". האורח שלי עוסק בנושא הזה רבות, הרב אורי שרקי, רב קהילת בית יהודה, יושב ראש ארגון "ברית עולם". שלום, הרב שרקי.
הרב: שלום, שלום לך ולכל הצופים והמאזינים.
ליאת: כן, כן, צריך לזכור, תודה שאמרת לנו שיש לנו גם גרסה שאפשר להאזין לה. מאיפה מגיע הביטוי "אור לגויים"?
הרב: "אור לגויים" זה ביטוי עתיק מאוד ומופיע כבר בספר ישעיהו: ”וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם“. זה איזה מין ייעוד - שהעם שא-לוהים כרת איתו ברית הוא גם "אור לגויים", הוא ממלא איזשהו ייעוד אוניברסלי. האמת היא שהרעיונות האוניברסליים ביהדות לא התחילו בתקופה מאוחרת, אלא ממש בראשית היווצרותה של האומה; כבר לאברהם אבינו נאמר: ”וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה“.
ליאת: כשאני אומרת ”וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה“, זה אומר בעצם שאברהם שהוא אבי האומה היהודית, אבי האומה העברית, והוא יודע שהוא יהיה אבי האומה העברית. אבל בתוך הדבר הזה מה הוא אמור לעשות? להביא איזשהו סוג של ברכה לכל עמי העולם?
הרב: הוא בא לשרת. ”מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ“. כהנים הם משרתי האומה, אז גם יש "אומה כהנית" שממלאת איזושהי פונקציה של שירות עבור האנושות כולה. צריך להבין את הביטוי ”וְנִבְרְכוּ“. לא נאמר ”וְהִתְבָּרְכוּ“ אלא ”וְנִבְרְכוּ“, מלשון "הברכה", כלומר חיבור; כמו שמבריכים גפן, אז יש איזה משהו שבא לחבר בין האומות השונות. יש פיצול אדיר בתוך האנושות. הפיצול הזה יכול להיות לברכה אבל הוא גם מביא לידי מאבקים. ויש תפקיד לעם ישראל להביא ל"הברכה" הזאת, לחיבור הזה בין הזהויות השונות.
ליאת: איפה זה קורה היום במציאות בישראל של היום 2023? יש כל כך הרבה ביקורת עלינו ממדינות אירופה, שנמשכת כבר שנים, בגלל האחיזה שלנו ביהודה ושומרון. הידידה הגדולה שלנו ביותר, ארצות הברית, מותחת עלינו ביקורת קשה ביותר. זה לא נראה כאילו אנחנו מחברים בין האומות. זה נראה כאילו אנחנו מתרחקים מהאומות ומתרחקים גם מהתפקיד ההיסטורי שלנו.
הרב: זה ממש קורה היום. צריך להבין שהביקורת הבין-לאומית על מדינת ישראל היא הרי חריגה מכל ביקורת על כל מדינה אחרת - כנראה, משום שיש איזושהי ציפייה סמויה בתרבות הכלל אנושית, בתת-מודע הקולקטיבי של העולם, למסר שבא מציון. המסר הזה הוא גם ציפייה אבל גם מאיים באיזשהו מקום. אם אנחנו נסתכל קצת על מה שקרה לאורך התקופה הארוכה של הגלות, היהודים שידרו איזושהי ביקורת סמויה על אומות העולם, אמרו: "אתם מנהלים את העולם באלימות, לא במוסריות" וכדו׳. ואפשר לומר שלאומות העולם זה לא כל כך היה אכפת, מסיבה פשוטה: "אתם יושבים בגטו, אתם יכולים לדבר, אתם לא מנהלים את העולם, אין לכם מדינה. אם הייתם כמונו, אם הייתם מנהלים מדינה, הייתם רעים כמונו".
ליאת: "אם היה לכם צבא, הייתם צריכים לעשות דברים אכזריים עם הצבא. בינתיים אין לכם מדינה, אז אתם לא צריכים את כל זה".
הרב: בדיוק. אז אחרי אלפי שנים סוף סוף העם היהודי חוזר לזירה הבינלאומית, לזירת המדינות, לזירת המשפחות של האדמה. ואז יש איזושהי חרדה, חרדה ערכית - שמא אם המדינה הזאת תצליח להיות מדינה פוליטית-מוסרית, הדבר הזה ישמש כקטרוג, כמין האשמה על כל התרבות המערבית לדורותיה.
ליאת: קטרוג מול מה? מה למשל בהיסטוריה שלהם, כמו שאתה מתאר אותם, יכול פתאום לאיים עליהם כשהם יראו שתהיה כאן מדינת ישראל משגשגת ומצליחה? זו שאלה גדולה אם אנחנו משגשגים ומצליחים היום, תכף נדבר איתה על זה, אבל אני רוצה לשאול אותך ברמה העקרונית.
הרב: תראי, אולי זה יפתיע חלק מהצופים, אבל אנחנו המדינה המוסרית ביותר בעולם, שהרי למעלה מ-75 שנה אנחנו נתונים במצב של מלחמה, במצב מתמיד של מלחמה, כשאנחנו מצליחים להישאר דמוקרטיה, ובעזרת השם, גם אנחנו נהפוך להיות דמוקרטיה אמיתית כשתעבור הרפורמה המשפטית; ויחד עם זה, אנחנו נותנים יחס הוגן ואולי אפילו יותר מזה, כלפי מיעוט עויין בקרבנו; לא מיעוט שקט, אלא מיעוט שבא באמת בתביעות נגד עצם קיומנו, ואף על פי כן אנחנו מתנהגים כלפיו בהוגנות. זה דבר שאני חושב שבתרבות המערבית אין דוגמה לא במשך כמעט אלפיים שנה.
ליאת: כן? מכיוון שמה שאתה אומר עכשיו לא מקובל. קודם כול, לא מקובל על חלקים בעם, צריך להזכיר. אני מבינה שאתה בעד הרפורמה המשפטית.
הרב: היה אפשר לנחש.
ליאת: אבל יש שסע גדול בעם מסביב העניין הזה. אבל גם כשאתה אומר: "אנחנו מתייחסים בכבוד למיעוט שנמצא כאן, שהוא מיעוט עויין", תן לי לנחש, אתה מדבר על הפלסטינים, בעיקר הפלסטינים שיושבים ביהודה ושומרון; העולם לא רואה את זה ככה. מבחינת העולם, המחסומים, הכיבוש לשיטתם, זה לא יחס מכבד; זה יחס עויין שמרחיק אותנו מהמושג הזה של "אור לגויים": "על איזה מוסר אתם מטיפים לנו כשאתם כבר 56 שנים כובשים ומטילים את חיתתכם ושולטים בעם אחר?", איזה אור לגויים יש פה?
הרב: אני חושב שהקהילייה הבין-לאומית יודעת שאנחנו לא כובשים. כלומר, אנחנו סך הכול עם התנ"ך שחזר לארץ התנ"ך והדבר הזה ידוע. והוא כך נמצא, אפשר לומר, בשיח הפנימי של התת-מודע הקולקטיבי של התרבות המערבית; יודעים את הדבר הזה...
ליאת: על מה אתה מסתמך כשאתה אומר שיודעים את זה? כי כשאני שומעת את הריקושטים מכל העולם, כשאני שומעת מאירופה, כשאני שומעת מארצות הברית קריאות, וגם מאירופה, להחרים מוצרים שנעשים ביהודה ושומרון, אני לא שומעת שם שום הבנה לזה שאנחנו אמורים להחזיק בשטחים האלה.
הרב: ברור, אבל אני אסביר לך משהו. כל פסיכולוגי יודע שאם אני שונא אותך, אז זה סימן שאני מסוגל גם לאהוב אותך. זאת אומרת, באיזשהו מקום העויינות המופגנת כלפי מדינת ישראל מסתירה איזושהי ציפייה נסתרת. ואם הייתה אדישות, זה היה משהו אחר לגמרי. אנחנו לא במצב של אדישות, אנחנו במצב שבו המציאות שלנו אומרת משהו בנרטיב התרבותי של העולם המערבי. עם ישראל איננו מזוהה בתור עוד עם בין העמים שיש לו בעיה טריטוריאלית של גבולות ושל שליטה על עם אחר ודברים כאלה, זה משהו הרבה יותר עמוק. וכך אני אמרתי פעם לקבוצה של דיפלומטים של ישראלים שיוצאים לחוץ לארץ, אני אומר: "מה שחשוב זה לא מה שאתם חושבים על אומות העולם, אלא זה מה שאומות העולם חושבים עליכם". ומה שאומות העולם חושבים עלינו באיזשהו מקום, זה שאנחנו כמן שערורייה מטאפיזית.
ליאת: רגע, רגע, תחזור רגע על המשפט, זה סלוגן נהדר; סלוגן מזעזע, אבל גם נהדר בו-זמנית: "העם היהודי הוא שערורייה מטאפיזית"? למה?
הרב: עבור כל התיאולוגיה הנוצרית, עצם קיומה של מדינת ישראל מהווה חידה תיאולוגית, הדבר הזה הוא בלתי אפשרי. אם אנחנו מתייחסים ליסודות הדוגמטיים של הנצרות, הקמת מדינת ישראל מהווה בהחלט שערורייה. זה מה שהאפיפיור אמר להרצל כשהרצל בא לבקש את עזרתו, הוא אמר: "מה שאתה מבקש ממני סותר את כל מה שאני מאמין בו!".
ליאת: אז רגע, נפתח רגע סוגריים ונעשה איתך שיעור קצר בנצרות. מה בנצרות בעצם סותר את קיומה של מדינת ישראל?
הרב: פשוט מאוד: הנחת היסוד של הנצרות, שמקורה כבר בברית החדשה, שמאחר והיהודים לא קיבלו את ישו, הם נידונים להשפלה מתמדת לאורך כל ההיסטוריה, והשפלתם היא תהיה הראיה לאמיתותה של הנצרות. כלומר, תקומת מדינת ישראל מהבחינה הזאת מהווה בהחלט סימן שאלה גדול, שהנוצרים פותרים את סימן השאלה הזה בכל מיני אופנים.
ליאת: כי צריך להזכיר שיש הרבה מדינות נוצריות שהצביעו באו"ם בעד הקמת מדינת ישראל. אז איך זה מסתדר עם התיאוריה הזו?
הרב: יש מה שנקרא "חמלה", חמלה כלפי העם היהודי, וזו בהחלט חמלה נוצרית, אחרי השואה היה בהחלט מקום לוויתור שכזה. אבל עדיין יש איזה מן נרטיב סמוי, והוא שמדינת ישראל איננה רשאית להיות לגמרי עצמה, לגמרי שולטת על גורלה, אלא היא זקוקה לאישור של הקהילייה הבין-לאומית. זה בעצם איזה מן פתרון לתסבוכת הנוצרית שיש ביחס למדינת ישראל: "נכון, יש לכם עצמאות, נכון, אתם עכשיו עם מדינה משלכם, אבל אנחנו בכל זאת השולטים עליכם, ואנחנו נקבע האם ההתנהגות שלכם רצויה בעינינו או לא, ולפי זה אתם חייבים לנהוג". וזה בדיוק האופן שבו הקהילייה הבין-לאומית פועלת כלפינו היום. למרות שאירופה במידה רבה כבר איננה דתית, אבל התת-מודע הקולקטיבי נשאר נוצרי.
ליאת: זה מעניין מכיוון שאני זוכרת ראיונות שיש לנו למשל על ההצבעות במועצת הביטחון של האו"ם או בארגונים אחרים של האו"ם; תמיד כשאתה מסתכל על המדינות שיושבות שם, שזה מדינות שמפירות זכויות אדם בצורה הרבה יותר קשה מאשר בישראל, אבל איכשהו כשזה מגיע לישראל, יש ביקורת הרבה יותר קשה. ויש איזושהי תחושה של קיפוח ישראלי מתמיד. אני לא סבורה כמוך שאנחנו כל כך מוסריים וכל כך מכבדים את הזכויות של כולם. אבל, כשאתה מסתכל על זה, אין ספק שאתה רואה שיש אפליה בוטה לטובת ישראל בהחלטות האלה, ודברים שמדינות אחרות שפוגעות בזכויות אדם בצורה איומה, כמו בסוריה למשל ובמקומות נוספים, לא מקבלים את הגנאי או את הגינוי כמו שמקבלת מדינת ישראל. ואז אומרים הרבה מאוד יהודים: "למה עלינו יש תמיד את המשקפת המוסרית הזאת יותר מאשר של האחרים?"
הרב: אנחנו צריכים לדעת מי אנחנו בעייני האומות: אנחנו בעצם עם ישראל התנ"כי. זאת אומרת, צריך להבין מה זה מדינת ישראל ביחס לתרבות המערבית. זה, אפשר לומר, אירוע תנ"כי בלב המודרנה. זה דבר שהוא פרדוקסלי. בעצם עם התנ"ך, שחשבנו שהוא שייך להיסטוריה קדומה ומזמן הפך להיות יהדות של קהילות, פתאום העם הזה קם לתחייה.
ליאת: יהדות של קהילות בגולה, כשהתפזרנו.
הרב: כן, קהילות בגולה, כמו שיש קהילות של כל מיני דתות וכד'. פתאום מתברר שהאומה הזאת כאומה, כישות מדינית-פוליטית, ממשיכה להתקיים וממשיכה לפעול.
ליאת: וכשהיא באה לכאן להקים מדינה, היא באה כי היא מתבססת על התנ"ך. על ספר קדום.
הרב: בוודאי. יותר מזה, הייתי אומר שבעיני העמים זה מתבסס על התנ"ך, הרבה יותר מאשר בעיני היהודים עצמם. כלומר, באיזשהו מקום, גם אם אני לא מעוניין בהתייחסות אל התנ"ך, בהשתרשות בשיח התנ"כי, אבל אני כן כזה בעיני התרבות הכלל אנושית, והדבר הזה הוא משמעותי. אגב, גם בעיני העולם המוסלמי אנחנו מהווים חידה מהרבה בחינות, ועל זה באמת היה צריך אולי לדבר בפני עצמו. אבל הייתי אומר שהפרדוקסליות של הקיום הישראלי ביחס לתרבות האנושית, זה דבר מאוד מאוד ממשי, שאם אנחנו לא מודעים לו אז אנחנו לא מבינים הרבה במערכת יחסים בין-לאומית. עכשיו, ביחס לעויינות, אני רוצה בכל זאת לציין שעבור רבים מאוד בעולם, יש ציפייה למסר ייחודי של העם היהודי כלפי האנושות.
ליאת: כשמדינת ישראל קמה, והיא קמה בהצבעה של רוב קולות באומות המאוחדות, ועד 67 הייתה פחות ביקורת בינלאומי. מ-67, מרגע שאנחנו כבשנו שטחים נוספים, המהלך הזה הוא אחד המהלכים המשמעותיים...
הרב: זה לא כיבוש של שטחים נוספים. זה מעבר מרצועת חוף חסרת אופי לארץ התנ"ך. זאת אומרת, שבהתחלה הייתה התייחסות אל המדינה היהודית בתור מדינת מקלט: יש אירופאים מסכנים שנרדפו על ידי אירופאים אחרים, בואו ניתן להם חתיכת רצועת חוף חולית שאף אחד לא מעוניין בה, והם יוכלו שמה לחיות בשקט. אבל מאז מלחמת ששת הימים, ברגע שאתה מגיע ליהודה, לשומרון, לירושלים, להר הבית, המקומות שבהם ההיסטוריה התנ"כית התרחשה, אז פה אתה מגלה שיש פה זהות חדשה. הזהות הזאת קמה לתחייה.
ליאת: אבל למה זה כל כך מפריע לעולם? אי אפשר להכחיש את זה שמ-67, וזה הולך ומדרדר עכשיו, ואנחנו שומעים, אתה שומע יחד איתי את התגובות הקשות בעולם בכל פעם שיוצאים פורעים ותוקפים כפרים פלסטינים. וברור, ויש כאב מאוד גדול, והיו לנו הרבה מאוד נרצחים בפיגועי טרור, אין ספק, אבל עדיין אנחנו מקבלים את הביקורת הקשה הזאת כשפורעים מאיתנו קמים ופוגעים בכפרים הפלסטינים.
הרב: הסיבה היא פשוטה ביותר, והיא בגלל שאנחנו לא מעזים להיות עצמנו. כלומר, ברגע שאתה מגמגם ביחס לשייכות שלך אל הנרטיב שלך, הנרטיב העברי המקורי, ואתה לא מספח את יהודה ושומרון, למשל...
ליאת: אתה בעד סיפוח של יהודה ושומרון?
הרב: בוודאי. עכשיו, אני רוצה גם להסביר מדוע. כי אם אני לא שייך למקום הזה, אז אני גם לא שייך לתל אביב. כלומר, השאלה תמיד ששואלים, "מה ליהודי בארץ יהודה?", זה קצת מוזר, לא? אז יש לנו התמודדות עם נוכחות של אוכלוסייה נוספת עלינו, לא בגלל זה הקשר שלנו ההיסטורי עם הארץ הזאת הוא חסר משמעות, בוודאי שלא!
ליאת: אני מנסה להבין רגע מה אתה אומר, ותכף נחזור אל המקורות. אתה אומר שסיפוח של יהודה ושומרון, סיפוח בוטח אתה מגדיר אותו, סיפוח בוטח מתוך ביטחון עצמי מלא, לא יקומם עלינו את כל אומות העולם, אלא להפך?
הרב: לטוות ארוך - לא.
ליאת: ארצות הברית של אמריקה לא תנתק איתנו את הקשר, תמנע מאיתנו את תקציב הביטחון וכו'? אירופה לא תנתק איתנו או תרחיק מאיתנו מסחר וכו', אם אנחנו נספח את יהודה ושומרון?
הרב: ייתכן, אבל אני רק אומר שאנחנו מדברים על חשיבה לטווח ארוך. מצב שבו אתה לא יודע מה אתה עושה כאן ומדוע אתה כאן - הדבר הזה מסכן את הקיום שלך במובן הרבה יותר רחב מאשר סנקציות אלה או אחרות בטווח של השנים הקרובות. כלומר, אנחנו צריכים לחשוב פה חשיבה רב-מערכתית - הייתי אומר, רב-תרבותית מקיפה - שמבינה מה אנחנו בעצם עושים כאן. היה אדם בשם רוסו, מאבות המהפכה הצרפתית, שאמר: "אני חושב שלעולם לא אבין את היהודים כל עוד לא תהיה להם מדינה משלהם, שבה יהיו בתי מדרש ובתי אוניברסיטאות, שבהם הם יוכלו להתבטא בלא פחד, ורק אז אנחנו נדע מה יש להם לומר לנו". ובמובן הזה, אפשר לומר שחזרנו לכאן, אז רוסו שואל אותנו: "נו, מה יש לכם לומר?", ואנחנו קצת מגמגמים בדבר הזה.
ליאת: אנחנו לא חייבים לגמגם. אנחנו מגמגמים מכיוון שיש חלק גדול בעם שלא מחזיק באותה תפיסה שאתה מחזיק בה, וחושב שמצבינו יהיה הרבה יותר טוב, ואני חוזרת שוב למונחים המקראיים של "אור לגויים", רק אם אנחנו נחזיר את יהודה ושומרון ולא נשלוט בעם אחר. ואז אנחנו נהיה באמת "אור לגויים", כי אז אנחנו נהיה פנינה של מוסר וצדק ומשפט. ומה שקורה ביהודה ושומרון משחית אותנו ומרחיק אותנו מהאור הזה, להיפך.
הרב: אני חושב שאני סובר כמו כל החלקים של העם ביחד. כלומר, הנרטיב השמאלני שכל כך חושש מהביקורת הבין-לאומית, ובהחלט חווה חוויה של קושי מוסרי גדול באחיזתנו בארץ בגלל הנוכחות של עם אחר, הביקורת הזאת היא צודקת במובן הזה שהיא חלק מן הזהות שלנו. כלומר, מכיוון שיש לנו מסרים אוניברסליים, אז אנחנו מרגישים שהם לא באים לידי ביטוי.
ליאת: כלומר, השאלות האלה הן שאלות מוסר, מוסריוּת, שהן חלק מהזהות שלנו, ואנחנו חייבים לשאול אותן?
הרב: לא רק זה. אם אנחנו שואלים את עצמנו מהי הזהות היהודית, היא מלכתחילה לא לאומית לבדה, היא בעלת השלכה אוניברסלית, מה שדיברנו לפני כן: ”וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה“. הדבר הזה מחלחל בתוך התודעה שלנו. אני לא חושב שהשמאלנות היא תוצר ייבוא, אני חושב שזה משהו שהוא עצמותי בנו. עצם הרעיון הזה שאנחנו רוצים להיטיב עם הכל ושאנחנו רואים את עצמנו ככלי וצינור להטבה הזאת, הדבר הזה הוא השורש של העמדות, שמבחינה פוליטית אני לא מסכים איתן, אבל בסופו של דבר הן מהוות חלק מהזהות שלנו. זאת אחת הסיבות, אגב, שאני הקמתי את הארגון שלי. בקריקטורה של ימין ושמאל (אני מודע לזה שיש הרבה יותר ניואנסים), איש הימין יאמר: "מה שחשוב לי זה העם היהודי", ואיש השמאל יאמר: "מה שחשוב זה אומות העולם". ומה האמת?
ליאת: לא, הוא לא יגיד רק "אומות העולם", הוא יגיד "מוסר", הוא יגיד "שוויון", והוא יגיד "אני רוצה להיות גם חלק מאומות העולם".
הרב: ...עד כדי נטייה, לא הייתי אומר שאצל כולם, של כילוי הזהות הלאומית, או הקהייתה לפחות, ולהיות "אזרח העולם" יותר מאשר בן לאומה שלי. בהחלט, הנרטיב הקוסמופוליטי הזה לפעמים מסוכן לזהות הלאומית שלנו. האמת היא, כמו שאמר רבי יהודה הלוי, ש-"ישראל באומות כלב באיברים". לב איננו בעל משמעות אם אין איברים להחיות אותם.
ליאת: אני רוצה רגע להתקדם איתך ולשאול אותך לגבי הר הבית, ואנחנו חוזרים עוד פעם לספר ישעיהו, כי הרבה מהנבואות האלה של "אור לגויים" מגיעות באמת מספר ישעיהו, שהיה נביא מאוד מאוד אוניברסלי. וממש בפתח הספר, בפרק ב׳ הוא אומר את המשפט הנהדר הזה, שהוא נשמע נהדר עד שאתה נוחת איתו אל המציאות: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה׳ אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה׳ מִירוּשָׁלָ͏ִם". מה הוא בעצם אומר? שבבוא היום, כל האומות כולן יעלו לכאן, להר הבית, ויאמינו בקדושת ישראל או בתורת ישראל?
הרב: כן, נעלה "אל הר ה'". לא שצריך להיות "בהר ה׳", אבל אפשר להעלות "אל"...
ליאת: "הר ה'" זה הר הבית?
הרב: כן, בוודאי. אבל זה מושג הרבה יותר רחב מזה. הרמב"ם גם מבין אותו כמטאפורה, כמין מרכז משיכה, איזו מין מגנטיות רוחנית.
ליאת: שאנחנו נהיה כאן, בירושלים?
הרב: גם בירושלים. זה לא מתחיל מן הארץ, זה מתחיל מן השמיים ומתגלה בארץ. אנחנו רואים שהאומות לאורך ההיסטוריה מבטאות את המשיכה הזאת. הרי יש לנו היום למעלה משני מיליארד נוצרים, ויש לנו כמעט מיליארד מוסלמים. זה כבר חלק עצום של האנושות, ששואבים את ההכרה שלהם מן התנ"ך שלנו. בכנסייה אומרים בכל יום ראשון בבוקר: "אנו ישראל עם קדושך". הרצון להיות ישראל אומר משהו על מה שאנחנו מייצגים. אל תשכחי שיש שני מיליארד בני אדם שמתפללים בכל יום ליהודי הרוג. בסופו של דבר, זה אומר משהו על מה שאנחנו מייצגים.
ליאת: אמרת בכוונה "הרוג" ולא "צלוב". היית זהיר מאוד כשאמרת "הרוג" ולא "צלוב".
הרב: בוודאי. כשאני פוגש נוצרים, הרבה פעמים שואלים אותי: "תגיד, מי הרג את ישו?", ואני אומר: "תשמע, את היהודים זה לא מעניין. אתכם זה מעניין, אותנו לא כל כך". אבל בסופו של דבר, זה אומר שאנחנו מבטאים עבורם איזשהו תוכן רוחני מאוד משמעותי. וזה הרבה יותר חזק ממה שאנחנו מודעים לו.
ליאת: אז בוא נחזור רגע להר הבית. כי זו שאלה גדולה, כי הפער בין מה שקורה היום בהר הבית, שאני מזכירה - נמצא בשליטת הוואקף, הוואקף מנהל את ההר הבית, לעומת מה שכתוב פה בישעיהו, ”וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה׳... כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה׳ מִירוּשָׁלָ͏ִם“, זאת הייתה החלטה פוליטית-לאומית-מדינית, שקיבלנו אחרי מלחמת ששת הימים.
הרב: על מה את מדברת?! הר הבית הוא בשליטה ישראלית לחלוטין.
ליאת: כן, אבל הוואקף מנהל את מה שקורה שם, על זה אני מדברת. נכון, הוא בשליטה ישראלית, אבל הוואקף מנהל את מה שקורה שם, וליהודי אסור להתפלל כרגע על הר הבית. איך זה מסתדר עם מה שכתוב בישעיהו?
הרב: ברור שזה לא מסתדר. היום אנחנו רואים שיש בהחלט אוזן קשבת וציפייה, חזונית כמעט, מצד אומות העולם, של מסרים מתוך עם ישראל.
ליאת: ציפייה למה? הם מצפים שיעלו לשם יהודים כל יום ויתפללו על הר הבית? זה לא נראה לי שזה מה שאומות העולם מצפות.
הרב: יש הרבה מבני אומות העולם שסבורים כך, ובעיקר בעולם הנוצרי; יש גם בשאר מקומות בעולם, גם בעולם המוסלמי.
ליאת: זה לא מבטא את המציאות של הביקורת הקשה על ישראל. פה עולה שר להר הבית והעולם מזדעק.
הרב: ברור. הניהול כעת של המאורעות ושל התקשורת וכד׳, הוא כזה שזה מה שמובלט. אם אני קצת מעמיק יותר, נגיד במישור היותר עמוק של השיח שיש אצל אומות העולם, אני כן יכול לזהות ציפייה מעם ישראל להיות עם התנ"ך. והדבר הזה בוודאי שיבוא לידי ביטוי, כאשר בבוא הזמן אנחנו נוכל לבנות את בית המקדש וכד'; אני מצפה לדרישה בין-לאומית לדבר הזה. זה לא סתם איזה מעשה שפתאום מדינת ישראל תעביר "חוק יסוד: בניין בית המקדש" - לא נראה לי הדבר הזה ריאלי. אבל אני יכול בהחלט לצפות לשינוי תודעתי, גם בעם ישראל וגם באומות, שיביא בסופו של דבר לדבר הזה.
ליאת: הרבה אנשים שומעים אותך עכשיו ואומרים: "מאיפה הוא מגייס כל כך הרבה אופטימיות?". אתה מדבר על זה שבסופו של דבר העולם כולו יכיר בבעלות שלנו על יהודה ושומרון, שהעולם כולו יכיר בבעלות שלנו על הר הבית ויצפה מאיתנו גם להפוך את הר הבית למקום שלנו שממנו תצא תורה אל כל העולם, והרבה ישראלים שומעים אותך עכשיו ואומרים: "הרב שרקי, אנחנו רק רואים שאנחנו הולכים לקראת התפוררות, לקראת מלחמת אחים. מאיפה אתה מביא את האופטימיות הזאת על רקע מה שקורה? מה, אתה לא רואה טלוויזיה? הבן שלך עובד בחדשות 12" - נזכיר, יאיר שרקי - "מביא לך את החדשות הביתה, באמת כתב מצוין, אתה לא רואה מה שקורה בקפלן? לא רואה מה שקורה בבלפור?".
הרב: לי יש מחלה שנקראת אופטימיות כרונית, ואני חושב שהיא מבוססת. פסיכולוגיה אומרת שמשברים זה או הזדמנות של שבירה או שזה הזדמנות של צמיחה. אנחנו בחברה שבהחלט חווה משברים מאוד חזקים, פילוגים קשים מאוד בעם, והרבה שנאה, אני מזהה את זה. ואני מניח שברגע שחברה מתפתחת רוצה לממש ערכים, אז ההתנגשות הערכית בין אלה שתופסים בערך מסוים ואלה שתופסים בערך אחר או הפוך, הדבר הזה מביא לידי חיכוך. אני חושב שזה היה ג'ון סטיוארט מיל שאמר שכאשר אתה נותן אגרוף למישהו, וכתוצאה מכך אתה נגעת בו, אז אתה קצת מושפע ממנו גם כן. בסופו של דבר, "מלחמה" היא גם "הלחמה", היא גם מפגישה בצורה מרירה וקשה בין דעות, וזה עצמו מקרב את הדעות. כל מגזר בחברה הישראלית ממלא איזשהו תפקיד. והתפקיד הזה הוא כמן דיאלקטיקה של תזה-אנטיתזה, שתביא בסופו של דבר לסינתזה הדיאלקטית, שתביא לאיחוד של הערכים.
ליאת: זה לא מה שהיינו אמורים לעשות בשיחות בבית הנשיא, מה שאתה עכשיו מתאר? זה לא בדיוק היה מקום שבו היה אמור להיות איזשהו איחוד של ערכים, וזה לא מצליח?
הרב: תראי, הנשיא הוא בהחלט אדם מאוד נעלה, מורם מעם, שהבין מהו התפקיד שלו. מה שכאן לא עובד זה שזה מדובר במערכת פוליטית. מערכת פוליטית היא הרבה יותר צינית, הרבה יותר מקייאוולית הייתי אומר, ולכן אין פלא שהשיחות בבית הנשיא לא מצליחות. אני גם יכולתי לשים לב בתקופה האחרונה, בחודשים האחרונים, מאז הבחירות, שהעויינות מכסה גם על הרציונליות. זאת אומרת, אין היום אפשרות של שיח רציונלי בין קבוצות בעם, אין הקשבה. ואני חושב קצת על דברי הנביא ישעיהו, שאומר: ”הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע“.
ליאת: הוא מדבר על העם העברי, על העם היהודי.
הרב: של אז. כלומר, יש מצבים שבהם אין אפשרות של שיח. הייתי אומר שכמעט אפשר לייחס את זה להשגחה העליונה, כי הרי איך להבין שאנשים לא מסוגלים להקשיב; הרי תמיד היו מחלוקות בתוך עמנו, ותמיד היו מוכנים להקשיב אחד לשני. והיום אין הקשבה. אם אין הקשבה, זה סימן שמה שעומד על הפרק הוא מאוד מאוד משמעותי, הפחדים מאוד מאוד גדולים. ולכן, אני הייתי אומר שאני צריך לפתח סבלנות. בהתחלה, ניסיתי להיות בקבוצות, שנפגשים בין אנשים מהמגזר הזה, המגזר הזה, ואני רואה שמשום מה קורית איזושהי תופעה שדורשת מאיתנו סבלנות. האוזניים תיפתחנה בסוף, אבל בינתיים הן לא פתוחות.
ליאת: כלומר, אתה אומר, לא תהיה מלחמת אחים קטסטרופלית וחס וחלילה חורבן? כי יש הרבה אנשים שחוששים מזה.
הרב: אני אגיד לך למה לא יהיה - לא יהיה בגלל שיש הרבה מאוד אנשים שחוששים מזה. זאת אומרת, יש לנו בכל זאת ניסיון היסטורי מצטבר, אנחנו יודעים מה מלחמת אחים יכולה לעשות. ולכן, גם אם יש בתוך העם איזו קבוצה כלשהי שתהיה מעוניינת אולי אפילו במלחמת אחים או בשפיכות דמים חס וחלילה, אני חושב שיש איזו מן בריאות קולקטיבית שתמנע את הדבר הזה. בסופו של דבר האמירה שכולנו אחים, למרות שיש כאלה שיגידו "אני לא אח שלך". האמירה "אני לא האח שלך" גם היא נאמרת בן אחים. אז כך שמהבחינה הזאת אני לא מודאג.
ליאת: אבל איפה אתה רואה פה היום את ה"אור לגויים"? תגיד לי מה בישראל היום הוא "אור לגויים"? איפה אנחנו מוסריים? אתה יודע, כשישעיהו מדבר על העם המתוקן הזה, הוא מדבר על איסור עבודה זרה כמובן, והוא מדבר על כך שאדם צריך להבין שהוא לא מרכז העולם והוא לא בורא הכול, אבל הוא משתמש שוב ושוב במונחים של "משפט וצדקה" - "תעשו משפט ותעשו צדקה". אנחנו מקבלים כאן מערכת משפט שלאט לאט הולכת ומדרדרת והאמון של הציבור בה הולך ומדרדר. ואם אנחנו מדברים על צדקה, אז אם אני מעבירה את זה למונחים של ימינו, עמותות פה מתמודדות, מתמוטטות, ואנשים יורדים אל מתחת לקו העוני, ותקציב המדינה פחות ופחות מועבר לשכבות רבות באוכלוסייה שטוענות שהן זקוקות לו. איפה אנחנו "אור לגויים" היום? וגם מה הם רואים, הם רואים את ההפגנות בקפלן, הם רואים את ההתפרעויות מול הכפרים הפלסטינים, הם רואים חיילי צה"ל לצערנו שלעיתים מתלווים אל הפורעים. איפה אנחנו "אור לגויים"?
הרב: כשאנחנו אומרים שהמצב גרוע, זה לא שהוא באמת גרוע, אלא שזה אכפת לנו. אנחנו אחת החברות היחידות בעולם שכל כך מזדעזעות משאלות ערכיות. אז אולי זה אומר שאנחנו מוסריים? אולי זה אומר שאכפת לנו? עכשיו, כמובן, אני קצת מתפלא לשמוע שאת כל כך נגד המפגינים בקפלן...
ליאת: אני לא אמרתי שאני נגד, אני אמרתי לך "תראה מה קורה שם".
הרב: כן, ברור. השתמשתי כמובן באופן מניפולטיבי...
ליאת: זה יכול להיות על המפגינים וזה יכול להיות על היחס של המשטרה למפגינים. אני מדברת על מה שקורה בארץ בגדול.
הרב: כן, מה שקורה בארץ הוא דבר מאוד מעניין, שכל העולם כולו פונה אליו. כנראה שהעולם כולו שואל את עצמו מה קורה כאן. לא שהוא שואל את עצמו מה קורה כאן כי הוא עומד בנורמות מוסריות עילאיות ואנחנו ממש לא בסדר - זה ממש לא כך. אני חושב שהניתוח של המציאות הוא אחר לגמרי. אבל זה מעניין אותם, כי הם באיזשהו מקום מצפים מאיתנו למסר.
ליאת: אני רוצה רגע להתקדם ולשאול אותך על עוד נושא מאוד מרתק שאתה עוסק בו, וזה הנושא של שבע מצוות בני נח, שזה גם קשור לישראל ולעמים. קודם כול, תסביר לנו, מה זה שבע מצוות בני נח?
הרב: שבע מצוות בני נח זה מושג הלכתי. כלומר, יש במסורת היהודית לדורותיה, במיוחד בתלמוד, מה שנקרא מצוות של יהודים - יש מצוות של כהנים, של גברים, של נשים, של עניים, של עשירים; ויש גם מצוות של אומות העולם, שזה מה שנקרא שבע מצוות בני נח. שבע מצוות בני נח זה, הייתי אומר, התשתית המנימלית, כלומר, זה כמעט זהה למוסר הכלל אנושי.
ליאת: אבל מאיפה במקורות בכלל מגיע הבסיס הזה שלישראל יש איזושהי שליטה על מצוות בני נח? איך אנחנו יודעים שניתנו מצוות לבני נח?
הרב: אפשר פשוט לקרוא את זה בתורה. למשל, איסור שפיכות דמים נאמר במפורש מיד אחרי המבול, ”שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם“.
ליאת: וזה נאמר לנח רגע אחרי המבול. כולל איסור אכילת בשר, נכון?
הרב: לא, דווקא ההיתר של אכילת בשר, אבל איסור בשר של "אבר מן החי", זאת אומרת, של בהמה שנמצאת בחיים; אכזריות כלפי בעלי חיים גם היא נאסרה.
ליאת: איזה עוד איסורים הוטלו על נח?
הרב: איסור עבודת אלילים, או איסור הגידוף, או איסור גילוי עריות, וגם איסור הגזל.
ליאת: ואלה בעצם שבע המצוות?
הרב: שש אמרתי. והשביעית - הרכבת מערכת בתי משפט.
ליאת: אז שש מצוות בני נח ניתנו לנוח אחרי המבול, ועוד מצווה אחת נוספה בשלב מאוחר יותר. אבל למה לנו כיהודים בכלל יש איזשהו תפקיד בהפצת שבע מצוות בני נח בקרב אומות העולם? למה זה תפקיד שלנו בכלל?
הרב: זה ברית אוניברסלית שקדמה לבחירת עם ישראל. היא קדמה להופעתו של עם ישראל בכלל.
ליאת: כי נזכיר שנח מופיע הרבה לפני הופעת העם היהודי.
הרב: כן, בוודאי. אלא שיש ביטוי, הייתי אומר כמעט הומוריסטי, של התלמוד: הברית הזאת נחרטה עם האנושות, אבל היא נשכחה, אז היה צריך שמישהו יזכיר. זה כמו מי שאומר, "רגע, יש ספר תקנות, בואו נסתכל לרגע מה התקנה".
ליאת: אנחנו צריכים להזכיר לאנושות את שבע מצוות בני נח, שבעצם הן סוג של ברית שא-לוהים כרת עם נח, נזכיר שהיה קשת בענן וכל ההבטחות הגדולות, מכיוון שהא-לוהים הזה הוא הא-לוהים שלנו, "א-לוהי ישראל"?
הרב: לא, בגלל שהוא "א-לוהי העולם".
ליאת: אבל אם הוא "א-לוהי העולם", אז שהנוצרים יטפלו במצוות בני נח? אני שואלת את זה בכוונה בצורה גסה כזו.
הרב: בוודאי, רק שהנוצרים החליטו שהמצוות בטלות. זה הוויכוח בין השליחים בהתחלה, האם להמשיך לקבל את המצוות של היהדות או שמה הן בטלות כיוון שישו הגיע. ההחלטה הייתה שהן בטלות כמצוות, הן ממשיכות להתקיים כמוסר. זאת אומרת, מה שפאולוס אמר, "הכול מותר, אך לא הכול ראוי". ואז יוצא מזה שהמוסר האוניברסלי, שהוא נשמר אצל האומות, הפסיק להיות מצווה, כלומר, הוא לא קובע את מערכת היחסים בין האדם לבין א-לוהים. מה שקובע את הקשר עם א-לוהים לפי הנצרות זה האמונה ולא ההתנהגות. וכאשר אנחנו מדברים על שבע מצוות בני נח, אנחנו הופכים את איסור הרציחה, למשל, או איסור הגזל, למשהו שאם אני מקיים אותו כראוי, קושר אותי למי שברא את העולם.
ליאת: שזה מה שקורה ביהדות בעצם, המשמעות של קיום מצוות כמה שקושר אותך לא-לוהים.
הרב: אלא שעבור האומות אנחנו כמן ארובה, ארובה בגג של העולם. זאת אומרת, אנחנו אחראים על ניקוי הארובה הזאת שקושרת בין העולם לבין הא-לוהים. יש "העולם" ויש "מי שברא את העולם". העולם מסתיר את נוכחותו של הא-לוה. הטבע מהווה כמין מסך, מסך הכרתי, מסך טבעי, שמונע את הקשר ביני לבין מי שברא את העולם. וזה טוב, כי זה יוצר איזושהי בועה אוטונומית שבתוכה האדם יכול להתפתח; התרבות האנושית יכולה להתקדם דווקא בגלל שא-לוהים מסתיר את עצמו. יחד עם זה, מערכת יחסים דיאלוגית בין א-לוהים לבין האדם גם היא נדרשת. ולכן יש מי שאחראי על הדבר הזה, והוא העם היהודי. העם היהודי אחראי להיות המוסר את דבר הא-לוהים בעולם. לכן הוא גם עם קטן, אי אפשר שרמקול כל הזמן יפעל בכל מלוא העוצמה שלו. אבל תזכרי מה שאמר הפילוסוף הנוצרי בלז פסקל, הוא אמר, "אם אי פעם נגלה האלוה אל בני האדם, אל היהודים יש לפנות כדי לקבל את המסורת על כך". כלומר, הדבר הזה הוא משמעותי עבורם, אנחנו מייצגים עבור העולם את אותו מרחב נשימה שקושר אותנו עם האין-סוף, אם תרצי.
ליאת: יש קהילות חרדיות למשל שלא מכירות בקיומה של מדינת ישראל; שמדינת ישראל תקום רק כשיגיע המשיח ואנחנו לא במצב של משיח. אתה אומר שב-48 כשהוקמה מדינת ישראל, בתש"ח כשהוקמה מדינת ישראל, אז הגיע המשיח?
הרב: נגיד כך - הגיעה הגאולה. צריך להבין מה המשמעות של המושג "גאולה" במקורות של היהדות. המושג של "גאולה", ואפשר להבין את זה בצורה ברורה ביותר מכל הטקסטים שמדברים על כך, זה תמיד מצב של "עצמאות מדינית". הרעיון של גאולה במובן של "גאולה רוחנית" זה מה שאומץ על ידי הנצרות. הנצרות התכחשה למימד הפוליטי; ישו אמר: "תנו לקיסר את אשר לקיסר, לאלוהים את אשר לאלוהים". כלומר, 'מה ששייך לקיסר, המרחב הפוליטי, איננו מעניין את אלוהים'.
ליאת: הוא בעצם עשה הפרדת דת ומדינה?
הרב: בדיוק, הנצרות היא ביסודה הפרדה של הדת מהמדינה. כלומר, הנושא הדתי הוא נוגע ליחיד, לגורל של הנשמה שלו מול הא-לוהים, הצלתו מגיהינום, ואילו המדינה תתנהל על ידי מי שמומחה לדבר הזה, והם לא תמיד טובים...
ליאת: הרבה אנשים כאן בישראל היו חותמים עכשיו על החוזה הזה שאתה מדבר עליו, היו מאוד רוצים הפרדת דת ומדינה.
הרב: אין שום ספק, החילונות הקיצונית הדורשת ההפרדה של דת מהמדינה זה הביטוי החילוני של האינטואיציה הנוצרית, זה בדיוק אותו הדבר. כלומר, העם היהודי מעולם לא חשב שהוא רק דת ושהוא רק לאום. גם בתעודת הזהות שלנו, לפחות ברישומים של משרד הפנים, כתוב "דת - יהודי, לאום - יהודי", כאילו שהחברה הישראלית החליטה לא להחליט. הדבר הזה הוא מאוד משמעותי, לא הבינו שהמושג האחד מגרש את השני, ש"יהודי מגרש יהודי". ובאיזשהו מקום הפרדוקסליות הזאת נשמרת בחברה הישראלית, וכנראה, היא איננה קרובה להיפתר.
ליאת: אז איך נביא את המשיח?
הרב: נביא את המשיח על ידי שאנחנו נהיה קודם כול חברה יותר טובה. בסך הכל, אם את מדברת על "מלך המשיח", מדובר על דבר מאוד פשוט, מדובר על שושלת מלוכה מבית דוד. והיא בוודאי איננה חייבת להיות מלוכנית מבחינת המשטר. כלומר, המשטר הדמוקרטי הוא מצוין מבחינתה של היהדות, גם אם יש, כמו באנגליה, איזו שושלת מלוכה, הייתי אומר כמעט כמין קישוט, אז אין שום מניעה גם שכך יהיה שלטונו, אם יהיה בכלל שלטון של "מלך המשיח".
ליאת: אנחנו מתקרבים לסיום. תאר לי את מדינת ישראל האידיאלית הזו, שבה היא "אור לגויים". תאר לי את השטח שלה, תאר לי מה קורה בה בשבת, תאר לי מה קורה בה בכשרות, תאר לי מה קורה בה מבחינת דיני נישואים וגירושים, ככה בגדול.
הרב: מדינת ישראל תהיה מה שהעם היהודי ירצה שהיא תהיה, בסופו של דבר.
ליאת: אבל העם היהודי חלוק ושסוע ולא מצליח להגיע להסכמות.
הרב: כן, אבל בשביל זה הוא חי במסגרת של המדינה הדמוקרטית, והמדינה הדמוקרטית היא דבר נפלא. המדינה הדמוקרטית מאפשרת לכל אחד להביא לידי ביטוי את העמדה שלו. יש עמדה לא דמוקרטית שאומרת, "אם אתה לא חושב כמוני, אני שובר את החוזה ביני לבינך". ואני משוכנע שדווקא השותפות במדינה משותפת לכולנו, זה מה שיביא בסוף להקשבה. אני לא חושב שיש ערך לזה שכולם יהיו בעלי דעה אחת, אבל אני כן חושב שיש ערך להרמוניה בין חלקי החברה, ואני בטוח שאנחנו הולכים לקראת זה.
ליאת: אני אשאל אותך ממש לפני סיום. יש לך תפיסות מאוד מאוד מיסטיות, תפיסות מאוד מאוד רוחניות להרבה דברים שקרו, ואני ברשותך לקראת סיום חוזרת לאירוע קשה נורא, טרגי נורא, שפקד את המשפחה שלך: הבן שלך, אחד מהבנים שלך, שלום יוחאי שרקי, בעצם נרצח בפיגוע דריסה לפני שמונה שנים. והוא נרצח בפיגוע דריסה בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בחור נפלא, שמח, מלא חיים. אתה הצלחת למצוא לעצמך בתוך העצב, בתוך הכאב הגדול הזה, איזשהו הסבר, איזושהי תובנה לאסונות כאלה שקורים, לא רק לך, לכל כך הרבה הורים כאן בישראל?
הרב: מה שאני יכול לומר זה שהאירוע הפרטי, המשפחתי שלי, אצלי תמיד משתלב דווקא מכוח "לוח השנה", הוא משתלב בהיסטוריה של עם ישראל. הרי הבן שלי נרצח ביום השואה, והשבעה הסתיימה ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. מהשבעה הלכתי להר הרצל לטקס, ובאותו לילה גם אחר כך היה הלל של יום העצמאות בכותל המערבי, בתפילה של אלפי אנשים שאני מארגן כל שנה. זאת אומרת, מבחינתי, אני באמת חווה את מה שההיסטוריה הישראלית חווה. עכשיו, כמובן יש עניין של כאבים אישיים וכד׳, אבל בסופו של דבר, אני חווה תקופה ייחודית בהיסטוריה שלנו, שבה עם ישראל חוזר הביתה, מלא במחלות, והוא בא להבריא. כך זה משתלב, ואני חושב שכך גם שלום היה רוצה שאני אסתכל על הדברים.
ליאת: ספר לנו במילה אחת עליו וגם איך הוא מצא את מותו.
הרב: תראי, הוא היה אדם כזה שכל מי שפגש אותו אמר לי אחר כך: "אתה יודע, הייתי החבר הכי טוב שלו". זאת אומרת, שהוא, כשהיה מדבר עם אדם, השתדל שמתוך השיחה הזאת יצא משהו טוב לשומע. הוא התמקד באדם שלפניו, והוא היה שואל את עצמו: "מה אני יכול לעשות כדי שהשיחה הזאת תועיל לו". לכן, הוא היה תמיד אומר בסיום כל השיחות שלו: "היו שלום" - 'כי אני כבר שלום, אתם היו שלום'. אחר כך קם ארגון של צדקה מאוד משמעותי בשם "היו שלום", של אנשים שהקימו את הארגון הזה לזכרו, שמשקם משפחות וכד׳. אפשר לומר שמה שהוא הותיר בעולם זה זה החיוך שלו. החיוך כמו של החתול ב"עליזה בארץ הפלאות", שבסוף כשהחתול נעלם נשאר החיוך - זה בעצם הרושם שהוא הותיר בעולמנו. אני חושב שהרבה אנשים הרגישו את הנוכחות הזאת. הוא נרצח, כמו שאת יודעת, בפיגוע דריסה, כשהוא היה עם ידידתו, שייתכן מאוד שהוא היה גם מתחתן איתה אם לא היה האסון האישי הזה. ואת ההרגשה של גורל שנקטע אסור להפוך לטרגדיה. זה נקטע, אז אנחנו צריכים להמשיך במקומו.
ליאת: אני מאוד מודה לך הרב אורי שרקי, תודה רבה.
הרב: תודה רבה גם לך. שלום.