הרב אורי שרקי
ארבע מלכויות
י' באלול תשס"ג
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
הביטוי "ארבע מלכויות" כולל את השקפת עולמם של רבותינו בדבר מהות ההיסטוריה. האם יש מפתח להיסטוריה האנושית. תשובתם של נביאי ישראל היא, שלא רק שיש משמעות להיסטוריה האנושית, אלא שהיא מהווה את המסגרת של ההתגלות האלוקית בעולם.
יש מי שכתב שלהיסטוריה אין משמעות או חשיבות על פי היהדות. על פי גישה זו, התנ"ך אינו יכול להיות ספר יהודי, שהרי כל כולו תיאור מהלך ההיסטוריה. הקב"ה בוחר בעם ישראל בתור אומה, ועל רקע זה ברור הקשר בין העם היהודי להיסטוריה האנושית. כל אומה הינה אישיות שפועלת בתוך ההיסטוריה, כאשר ההיסטוריה היא מערכת של יחסים בין האומות – פוליטיקה ומדיניות, מפגשים בין ישויות שונות.
לעם ישראל יש תרומה מיוחדת לאנושות בתור אומה, כפי שהקב"ה אומר לאברהם אבינו (בראשית יב, ב – ג):
"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה"
אופן הברכה שהקב"ה מברך את אברהם אבינו הוא מורכב. התוכנית של תיקון האנושות אנה קלה לביצוע, והיא נמשכת כארבעת אלפי שנים, ואולי אפילו יותר מכך. זו היא הסיבה שלעם ישראל יש סבלנות כלפי ההיסטוריה. מערכת היחסים של האומה הישראלית עם האנושות מבוססת על יסוד ספר דניאל כ: ישראל וארבע מלכויות.
מהות ארבע המלכויות
ישנם ארבעה סוגים של אימפריות, הנלמדים כולם מן הפסוק השני בתורה. מיקומו של פסוק זה אינו מקרי, כפי שניתן לראות מן הפסוקים שלפניו ואחריו (בראשית א, א – ג):
"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור"
בפסוק הראשון הכל מושלם. הקב"ה שהוא מושלם בורא את עולמו, וכיון שהבורא מושלם, מן הסתם גם בריאתו מושלמת. אך מיד אחר כך מופיע פסוק ב', ובו בלגאן אחד גדול – תוהו ובוהו. רק לאחר מכן מתחיל הסדר לשוב על כנו, לאט לאט. פסוקים אלו מהווים דוגמא להיסטוריה האנושית בכללותה. בהתחלה הכל בסדר, אחר כך בלגאן ובסוף שוב הכל יהיה בסדר.
על הפסוק האמצעי מבין השלושה אומרים חז"ל (בראשית רבה ב, ה):
"תוהו" – זו בבל.
"בוהו" – זו פרס.
"חשך" – זו מלכות יון שהחשיכו את עיניהם של ישראל בגזרותיהם, שהיתה אומרת להם כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק ונחלה באלוקי ישראל.
"תהום" – זו רומי, שאין לה חקר כתהום. אין גבול לשלטון של רומי במונחים טבעיים.
"רוח אלוקים מרחפת על פני המים" – זו רוחו של מלך המשיח.
בתוך ומתוך המציאות עולה האור המשיחי דרך התהפוכות ההיסטוריות. יש הפרש בין השפע האלוקי האינסופי שניתן לבריאה, לבין יכולת הקיבול של הנברא. לכל נברא ישנו גבול, יכולת מוגבלת של שפע שהוא מסוגל לקבל. המפגש של הנברא עם השפע האלוקי האינסופי של הבורא גורם לאי התאמה ולשבירה (מה שמכונה "שבירת הכלים"). אנו נולדים על רקע של קטסטרופה קוסמית עולמית, ותפקידנו הוא לתקן אותה. נציגות השבירה בעולם הן ארבע המלכויות.
המהר"ל מפרג מסביר ב"נר מצוה", שהמעמד של הבריאה הוא פרדוקסלי. מצד אחד, אי אפשר לבריאה להתנתק מאלוקים, שהרי הוא המחייה אותה. אך מצד שני, אם הבריאה היתה דבקה באלוקים היא היתה נבלעת באינסוף. לכן מוכרחים להעמיד שני קטבים הופכיים, כח אחד המחבר את האדם לאלוקים, ולעומתו כח שני המנתק את העולם מן האלוקים, ועל המתח הקיים בין שני כוחות אלה קיים העולם. האומה הישראלית מופקדת על הקישור של הבריאה לאלוקים, ואילו ארבע המלכויות מופקדות על ניתוקו של האדם מהאלוקים.
אחד לעומת ארבע
האומה הישראלית היא אלוקית, ומעצם היותה אלוקית היא בעלת נחיתות בעולם הטבעי. מצוות ברית מילה דורשת ויתור על טבעיות. האומה הישראלית מהווה את המסננת של האור האלוקי בעולם. דבקות מתמדת בקב"ה פוגעת בהצלחת בעולם הטבעי. זו הסיבה מדוע עם ישראל הוא אחד העמים הפחות מוצלחים מבחינה פוליטית. לעם ישראל יש מנגנון של הכשלה עצמית, שבכל פעם שעומדים בפני הצלחה פוליטית, הוא דואג להכשיל אותה. לכן, מסביר המהר"ל מפרג, עם ישראל תמיד נשאר קטן, כיון שאחרת העולם כבר לא היה טבעי. האוכלוסיה היהודית בעולם מהווה כפרומיל מכלל האנושות, רבונו של עולם שהעולם שברא יתפתח באופן טבעי.
הנבדלות, הרוחניות העליונה, מאופיינת על ידי המספר אחד – אחדות. לעומת זאת המספר ארבע מסמל את ניתוק הטבע מהמקור. ארבעה הוא מספר כיווני השטח (צפון, דרום, מזרח, מערב) של העולם. התבנית של ישראל וארבעת המלכויות הינה הכרח לבריאה. ארבע המלכויות מקיפות מכל הצדדים את הנקודה המרכזית – ישראל, והן משקפות ארבעה מוקדי התנגדות לאומה הישראלית.
בפרשת בראשית מתוארים הנהרות היוצאים מגן עדן (בראשית ב, י – יד):
"ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים. שם האחד פישון הוא הסובב את כל ארץ החווילה אשר שם הזהב. וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדולח ואבן השהם. ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש. ושם הנהר השלישי חידקל הוא ההולך קדמת אשור והנהר הרביעי הוא פרת"
עדן זהו העולם הבא. ה"גן" זהו מצב האדם לפני החטא הראשון. אבל לאחר שעוזבים את הגן הנהר האחד נפרד לארבעה נהרות שונים. הפירוד תמיד מאופיין על ידי המספר ארבע.
ארבעת הנהרות הם יסודות התרבויות החשובות באנושות: פישון – מצרים, גיחון – הודו, חידקל – אשור, פרת – בבל. החלוקה המקובלת של ארבע המלכויות היא: בבל, פרס, יון, רומי.
גוף, נפש, שכל
כל אחת מארבע המלכויות נלחמת נגד משהו אחר. באדם (וכן באומה) ישנם שלושה רבדים: גוף, נפש ושכל (שכל = נשמה). ישנן מלכויות הנלחמות כנגד הגוף, כגון המן וגרמניה הנאצית, שרוצים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים באופן פיזי. ישנן מלכויות הנלחמות נגד הנפש, כגון בבל שהגלתה אותנו מאדמתנו. שכן הנפש היא היכולת של האדם לנוע, והם לקחו זאת מאיתנו. וישנן מלכויות הנלחמות נגד השכל, כגון יון שלא ניסתה להרוג אותנו, אלא ניסתה ליוון את היהודים באמצעות מאבק אידיאולוגי – פילוסופי.
מלכות רומי היא הכל, וכוללת את כל שלוש המלכויות האחרות. למלכות רומי אין תוכן תרבותי עצמי, אלא יש מסגרת כללית. זהו המשפט הרומי, המאפשר לבטל את הערך של כל תוכן. זהו אחד היסודות המרכזיים בתרבות האמריקאית שמתמקדת רק במסגרת הכוללת ולא בפרטים. ניתן לראות זאת כאשר מבקרים בנמל תעופה. כל נמלי התעופה דומים אחד לשני. כך גם כל בני האדם על פני כדור הארץ דומים. כולם אמריקאים בנגלה או בנסתר (לדוגמא: ניתן להגדיר אדם כמי ששותה קוקה קולה. כאשר החלו הקשרים הראשונים בין ארצות הברית לסין, הדבר הראשון שהאמריקאים עשו היה לשלוח קוקה קולה לסין). כל בני האדם שווים ושייכים לאותה מסגרת.
הקשר בין ישראל למלכויות
יש החושבים כי הדרך הטובה ביותר להיאבק במלכויות היא לשלול אותן, להישאר מבודדים משאר העולם. אך ההשגחה ההיסטורית פועלת באופן אחר. ניתן לראות לכל אורך ההיסטוריה האנושית שבכל פעם שעם ישראל יצא לגלות, הקב"ה דאג לכך שעם ישראל יעמוד במרכז התרבותי של האנושות באותה התקופה. הקב"ה דאג לכך שעם ישראל לא יוכל להתנתק מהעולם. כאשר יעקב אבינו ירד למצרים, מצרים היתה המרכז התרבותי בעולם. אחר כך באה גלות בבל, יון ועד לרוסיה במאה הקודמת. לא משנה מי זה היה, עם ישראל היה שם. בכל פעם שתרבות מסוימת עומדת להיעלם מן העולם צריך לשמר את החלקים הטובים שבה שלא ירדו לטמיון. זהו התפקיד של עם ישראל בגלויות השונות. למעשה ניתן לומר כי עם ישראל הוא הזיכרון של האנושות. יש בתוכנו חותם של כל התרבויות העיקריות ששלטו בעולם. כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, הם יצאו ברכוש גדול, כפי שנאמר (שמות יב, לו):
"וינצלו את מצרים"
חז"ל דרשו על פסוק זה: עשאוהו כמצולה שאין בה דגים. כלומר שבני ישראל רוקנו את מצרים. כלומר שכל מה שנשאר מהאימפריה המצרית העתיקה זה העם היהודי. ואכן נשאר בנו משהו ממצרים, "זכר ליציאת מצרים". למשל: כזכר ליציאת מצרים אנו עונדים בכל יום תכשיט מצרי – התפילין, הקרויות בתורה טוטפות שהיא מילה מצרית.
מבבל נשארו לנו שמות המלאכים ושמות החודשים, הקרויים על שמות אלים בבליים. מאירופה נשארה לנו שיטת המשטר הדמוקרטי. האם זה טוב או רע? זה גם טוב וגם רע. מהדמוקרטיה כפי שהיא היום יישאר רק מה שעם ישראל ישאיר ממנה, ואלו הם רק החלקים הטובים שבה, והחלקים הרעים ישכחו.
כפי שהזכרנו, לעם ישראל יש תפקיד מיוחד הנלמד מהבטחת הקב"ה לאברהם: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". יש לדייק במשמעות המילה "ונברכו". אמנם השורש הוא ב.ר.כ, כמו המילה ברכה. אך אם כוונת הפסוק היתה שכל משפחות האדמה יתברכו מאברהם אבינו, היה צריך להיות כתוב "ונתברכו". אלא משמעות המילה "ונברכו" היא מלשון "הברכה", שהיא פעולה חקלאית שעיקר עניינה הוא חיבור. מבריכים גפן על מנת להוציא ממנה ייחור חדש שיוציא גפן חדשה. עם ישראל הוא כמו האדמה שבתוכה מבריכים את כל אומות העולם על מנת להפוך אותם לטובות יותר. ניתן לומר כי כל אומות העולם יונקות מעם ישראל.
עם ישראל משמר בתוך ההיסטוריה האנושית את השארית והזיכרונות של כל התרבויות הגדולות. "התרבויות יודעות שהן ברות תמותה". תפקידן של עם ישראל הוא להציל את הדברים הטובים שהיו בתרבויות הגדולות ולתת להן משמעות נצחית. בספר תהלים נאמר (קכט, ח):
"ולא אמרו העוברים ברכת ה' אליכם בירכנו אתכם בשם ה'"
וכבר דרשו חז"ל על פסוק זה (ירושלמי שביעית יא.):
"ולא אמרו העוברים" – אלו עובדי כוכבים שהן עוברין מן העולם ולא אמרו לישראל: "ברכת ה' עליכם". מה ישראל אומרים? "ברכנו אתכם בשם ה'". לא דייכם כל הברכות הבאות לעולם בשבילנו, ואין אתם אומרים לנו בואו וטלו לכם מן הברכות הללו. ולא עוד אלא שאתם מגלגלין עלינו פיסים וזימיות גולגליות וארנוניות.
מדברי הגמרא בירושלמי משמע, שמה שיכול להציל את אומות העולם הוא שיאמרו לעם ישראל שלום.
פיתוח העולם
כידוע, העם היהודי מונה את שנותיו מהאביב (ניסן), ואילו החודש הראשון של אומות העולם הוא בסתיו (תשרי). הסתיו מסמל את הפסיביות ואילו האביב מסמל את ההתחדשות וההתפתחות. אומות העולם רואות את ההיסטוריה כאויב. ככל שהזמן חולף כך קרב קיצן של אומות העולם. לעומתן, אצל עם ישראל הזמן שעובר מקדם אותו ומחדש אותו.
עם ישראל הוא עם נדיב מאוד, ולכן הוא מחבר את לוח השנה שלו עם לוח השנה של אומות העולם. מוסיפים עוד חודש על מנת לשמור על תיאום בין לוחות השנה. חודש העיבור בא לחבר בין השנה הירחית לשנה השמשית.
במסכת עבודה זרה נאמר (עבודה זרה ב.):
דרש רבי חנינא בר פפא ואיתימא רבי שמלאי: לעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביה... נכנסה לפניו מלכות רומי תחילה... אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: ריבונו של עולם הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם. תיקנתם שווקים להושיב בהן זונות, ומרחצאות לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא, שנאמר (חגי ב, ח): "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות".
מלכות רומי טוענת כי היא פיתחה את העולם והפכה אותו למתורבת, והכל לטובת עם ישראל שיוכלו ללמוד תורה. יש כאן כוונה נכונה של רומי. התורה של הקב"ה צריכה להינתן בעולם מפותח על מנת שתהיה לבעלת משמעות גדולה יותר. לכן עם ישראל היה צריך להפוך את העולם לגדול. הקב"ה משיב לטענות רומי שכל מה שעשיתם לא עשיתם אלא לטובתכם האישית. הכוונה אולי היתה טהורה, אך התוצאות היו אגואיסטיות, וודאי שלא לטובת עם ישראל.
על פי דברי הגמרא עולה כי אין שום סיכוי להפסקת העוינות בין אומות העולם לישראל, ואכן כך הוא הדבר. ניתן להשתמש במושג "הכרחי אך זמני". כל זמן שההיסטוריה צריכה להיות באופן זה, יש הכרח בניגודיות בין עם ישראל לאומות העולם. אך בהחלט קיים מצב בו העוינות תיפסק. הזמן הוא מסגרת נדרשת על מנת שהאדם יוכל להצדיק את קיומו. ישנו מצב בו הנברא קנה את זכות קיומו, ואז כבר אין צורך בניגודיות.
מלכויות נוספות
מדוע מלכות ישמעאל אינה נכללת בין ארבע המלכויות, או מדוע היא אינה מופיעה כמלכות החמישית? ניתן לומר שני תירוצים, שניהם על פי המהר"ל:
- בנצח ישראל מסביר המהר"ל כי בין ארבע המלכויות נמנו רק המלכויות שקילו את מלכותן מישראל. בבל קיבלה את מלכותה בגלל שהשתלטה על ממלכת ישראל. פרס כבשה את בבל וקיבלה ממנה את המלכות, אחר כך יון כבשה את פרס, ובסוף רומי כבשה את יון, והמשיח שואב את כוחו ממלכות רומי. ישמעאל נמצא מחוץ למהלך הזה. ישמעאל הוא מלכות גדולה מאוד, אך הכוח של מלכות זו בא מתפילתו של אברהם אבינו ולא מעם ישראל. מעולם לא מצאנו דיאלוג יהודי – מוסלמי, כיון שאלו הן שתי מלכויות מקבילות. אך כן מצאנו דיאלוג יהודי - נוצרי, שכן אלו מלכות אחת תפסה את מקומה של קודמתה.
- הסבר אחר בדברי המהר"ל הוא שמלכות ישמעאל היא חלק ממלכות פרס, שהתגלגלה עד ימינו (ייתכן ולהתעצמות הגרעינית של אירן – פרס יש קשר לכך).
מה לגבי הודו וסין? הרי אלו הם שתיים מהתרבויות הגדולות בעולם, המכילות מאגר תרבותי אנושי רציני שמאות מיליוני אנשים חיים לפיו? יש להבין כי התפלגות האנושות לארבע המלכויות שייכת אך ורק לחלק המערבי של העולם, מבבל מערבה. בבבל התרחשה המרידה בבורא בימי דור הפלגה. המזרח עדיין נמצא בשלב של חטא דור אנוש, שכחת הבורא ולא מרידה בבורא. העונש על המרידה הוא גלות, ואילו העונש על השכחה מתוקן בשיבת ציון.
בימינו התחלנו את התהליך הזה. אנו עדים להתרוקנות התרבות המערבית. כאשר אדם מחפש תוכן רוחני שיספק אותו הוא פונה לתורות המזרח ולא לתורות המערב. אנו נמצאים למעשה בראשיתו של המאבק בין המערב למזרח. לעיתים קרובות, כאשר מחפשי הדרכים בהודו פוגשים גורו, הגורו הוא יהודי. הקליפה קודמת לפרי בכל דבר. הדבר מפורש בנביא (ישיעיהו נט, יט - כ):
"ויראו ממערב את שם ה' וממזרח שמש את כבודו כי יבוא כנהר צר רוח ה' נוססה בו. ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה'"
בעולם המערבי ידעו את שם ה', ולא ימרדו בו, ואילו במזרח יראו את כבוד ה', כלומר יתקנו את חטא שכחת הבורא על ידי הכבוד שיתנו לו. רק אצל עם ישראל ניתן למצוא את השילוב בין שני הדברים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", גם השם וגם הכבוד. לאחר שגם במזרח וגם במערב יתקנו את חטאי השכחה והמרידה בה', אז יתקיים "ובא לציון גואל", גאולה כוללת, איחוד והרמוניה של כל התרבות האנושית. זהו תפקידו של עם ישראל.
הרווח של הגלויות
בכל בגלויות שעברו עלינו עמדנו מול תחרות על הזהות שלנו, הזהות היהודית. כל תרבות טענה שהיא עם ישראל האמיתי. במצרים גזר פרעה להרוג את כל הזכרים אך להחיות את הבנות. תוכניתו של פרעה היתה שהמצרים יתחתנו עם הנשים היהודיות ויולידו את מצרים של הדור הבא: יהודים על פי ההלכה, אך מצרים על פי הזהות. בספר דרך האמונה של רבי אברהם מדאדו נכתב כי יש השכל העליון, הנבואה שמתמודדת עם התכונות המנסות להתחזות לה, כמו: החוש, הדמיון והחוש התבוני. ההתמודדות במצרים היתה התמודדות של נבואה מול חוש. בתחילת ההתמודדות משה רבנו מתנהג כמכשף ורק ממכת כינים ניתן לראות את ההבדל בינו ובין החרטומים המצריים. המאבק מול בבל היה מאבק בין הנבואה הישראלית לדמיון הבבלי. החוש התבוני, הוא למעשה פילוסופיה הטוענת שהיא התבונה בטהרתה, אך למעשה היא לא יותר מחוש מפותח. כמובן שהיא יותר מתוחכמת ולכן לוקח יותר זמן להתמודד איתה. ברגע שאומות העולם יבינו שמקורה של הפילוסופיה גם הוא מהחוש, נתחיל להתנתק מאירופה. בסוף המאה השמונה עשרה התחיל משבר הפילוסופיה. אין תבונה טהורה, ישנם רק מהלכים שכליים שתחילתם בחוש, ואז מתחילה שיבת ציון.
להיסטוריה הישראלית יש הרפתקה מאוד ארוכה שמטרתה היא לתת משמעות להיסטוריה האנושית כולה.