לקראת תיאטרון של גילוי

הרב אורי שרקי

לקראת תיאטרון של גילוי

פורסם בספר "מצרף - מחשבות על יצירה ישראלית-יהודית"

הרב א. שרקי: ברצוני להסביר מדוע התיאטרון היה יצירה יוונית ולא יהודית. כנראה, הצורך הבסיסי בתיאטרון קשור בכך שיש לאנשים צורך לחוות מציאות שאינה שלהם. מבחינה אטימולוגית המילה 'תיאטרון' והמילה 'תיאוריה' קשורות זו לזו- זאת אומרת, התיאטרון הוא מקום אליו אני הולך בכדי להיות אחר ממה שאני ובשל כך יש בו מן האשליה המכוונת. היהודי, שרוצה לצפות בשונה, להשתתף בדרמה הולך למעמד הר סיני. היתה שם הצגת תיאטרון קולקטיבית, בה הדמויות היו אמיתיות. השחקן לא שיחק את משה רבינו- הוא היה משה רבינו בעצמו. השחקן הראשי, האלהים, לא שיחק את תפקיד האלהים - הוא היה האלהים בעצמו. אפשר להבין, שתרבות כמו התרבות היהודית, שבנויה על חוויה טראומטית של התגלות כזאת, התגלות קולקטיבית, איננה רואה צורך לעשות הצגות. מי שמתוודע לחוויית הנבואה, איננו זקוק להעתקה כאילו חיצונית, של אותו המעמד.

ביוון לא הייתה התגלות נבואית ולא נבנתה התרבות היוונית על הנחה זו ולכן זקוקים היו למסגרת, שאפשרה חוויה של גילוי מתוך צפייה בבני אדם ה"משחקים" בתפקיד של דמות אחרת. התיאטרון הוא מקום שבו מצפים שהמשחק יביא גילוי והשאלה היסודית היא אופייה ומהותה של התגלות זו.

כאשר תיאטרון יהודי הופיע בקהילה היהודית, הוא התחיל מההצגות של פורים- ה"פורים שפיל". אבל מה משמעותו של חג הפורים בתודעה היהודית? מגילת אסתר המתארת את אירועי הפורים היא הספר היחיד בתנ"ך שמדבר על מצב שבו אין נבואה. כשאין גילוי פנים של אלהים יש הסתרת זהות של האדם. אם אין נבואה, יש מסכות.

נקודה נוספת המבחינה בין התיאטרון היווני לבין התרבות היהודית היא ההבחנה בין אור לקול, בין מראה עיניים לשמיעת האוזניים. כשיהודי רוצה לממש את אמונתו הוא אומר "שמע ישראל", ואף סוגר את העיניים. מאידך, התרבות היוונית תתבע מהיהודי 'תפסיק לשמוע את עצמך' ובמקום זה תדרוש צפיית הטבע ועיון שכלי בנתונים. בבסיסה של השאלה אודות תיאטרון יהודי חדש ישנה השאלה איפה תהיה השמיעה בראיה זו. המתח האקזיסטנציאלי בין חווייתנו את עצמנו כשומעים לבין מה שהתיאטרון והאמנות הקלאסית מציעים כדבר שהולכים לצפות בו, הינו מתח שאי-אפשר לפתור אותו בקלות.

הרמח"ל, שהיה מקובל גדול, כתב מחזות אך מעולם לא חשב להציג אותם על הבמה.

שקספיר כתב מחזה בכדי שיוצג, אך הרמח"ל כתב מחזה בכדי שיוצג רק מאתיים שנה אחר-כך- בהקשר של תנועת ההשכלה היהודית. אני חושב שגם הרמח"ל, המבחין בין יהודי ליווני, חי את המתח שתיארתי- המתח שבין הנראה לבין הנשמע.

אפשר לומר, שלפי התפיסה היהודית הנראה הוא תוצאה של הנשמע, מה שהופנם בנפש, לעומת זאת בתפיסה היוונית הראייה היא המסגרת בה מתקיים מפגש האדם עם הסובב אותו, בה ניתן לאדם תיעוד אובייקטיבי של המציאות. המציאות כולה בנויה על דיבור -"בדבר השם שמיים נעשו"- ועל כן הנראה הוא לגיטימי, אם אני מבין מהי המשמעות הנשמעת מאחוריו, מאידך, ביוון המציאות נקבעה מתוך ההסתכלות- "השקפת עולם", השקפה מלשון להסתכל. אריסטו כותב- 'הראייה שהאדם נולד כדי להשכיל, משמעה שהוא נהנה מכל ידיעה חדשה, ובמיוחד מן הידיעות המסופקות לו על-ידי העיניים'.

כשיצירת אמנות מציגה משהו, במיוחד אמנות פלאסטית, היא באה כמראה. אבל אם היוצר נותן ביטוי לאיזו הקשבה פנימית שמתבטאת דרך המראה הזה, אזי היצירה הינה ההשלמה של משהו שקדם לרובד החזותי, משהו שקודם היה נשמע. הייתי אומר, ש"ציור יהודי" יוצא מהדיבור שקדם לו, הציור הינו בבואה של הקשבה שהתממשה בדיבור ורק אחר-כך בראייה. גם בתיאטרון ישנו אותו מתח. זאת היתה כוונתי כשציינתי שהרמח"ל כתב מחזות ולא הציג אותם, הוא חשש מן המלכודת שיש במעבר לנראה. הוא העדיף שיקראו את המחזות מאשר שיצפו בהם, למרות שייתכן שהרמח"ל ציפה לפתרון עתידי לבעיה, עובדה שהוא כתב מחזות ולא רק סיפורים.

קריאה: מה שהרמח"ל כתב זה מה שהקורא מבין מתוך הקול, אבל זה לא הקול עצמו.

הרב א. שרקי: מה שאת מכנה "הקול עצמו" לא קשור לשמיעה אלא זהו המפגש הבלתי מתווך עם האישיות של המדבר. זה לא כל-כך פשוט. את נוגעת, לפי הבנתי, בנקודה תהומית, בתשתית שאלת יחס היהדות לתיאטרון. נקודה, המבדילה בין התפיסה היוונית לתפיסה היהודית, אלוהים, למשל, או אדם- זה משהו, או מישהו? אני יכול לומר על פלוני- 'פלוני הוא בעל מכולת', עשיתי אותו למשהו. אבל גם חוץ מזה שהוא בעל מכולת, הוא גם מישהו. הוא איציק. זאת אומרת, שלפני הקול, כשמישהו מדבר, יש רק מישהו- אין עוד משהו.

קריאה: זה לא נכון בנוגע לאלהים.

הרב א. שרקי: אלהים הוא לא משהו, אלהים הוא מישהו. האלוה של הפילוסופיה איננו מסוגל להגיד את הביטוי הפשוט ביותר- "אני" ודווקא האלוה שנגלה אלינו אומר- "אנוכי", מה שיש לו לומר זה "אני מישהו". התרבות המודרנית מתייחסת לאלהים ככוח העליון- מה זה הכוח העליון? אני מכיר את כוח הגרביטציה, את כוח הרצון, את כוח הדבקות במשימה, הכוח הגרעיני. אבל אלהים הוא לא כוח, הוא המקור של הביטוי "אני" בו אנו משתמשים.

המשמעות האמיתית של שאלה זו -מה קדם ליצירה- משהו או מישהו היא כך: אם מה שבא לידי ביטוי זה 'משהו', אז אני חי בעולם סתמי; אבל אם מה שבא לידי ביטוי זה 'מישהו', אני חי בעולם מוסרי. כשאני אומר שהקול הוא תשתית המשמעות, אני מתכוון לומר, שהמקור של כל קול הוא "אני" מסוים והמקור של השמיעה היהודית הוא ה"אני" של כל העולם. צפיתי בהצגה, "היהודי בחושך", של שמואל וילוז'ני. השחקן (שבעצם איננו שחקן אמיתי שהרי הוא משחק את עצמו) במקום לגלם סיפור של מישהו אחר, גילם את הסיפור של עצמו, אם כן, זו לא חוויה של צפייה ואפילו לא רק קול שנשמע, זה גילוי של איזה "אני". זה כבר לא תיאטרון- זו התגלות. במובן הזה ייתכן שסוג כזה של תיאטרון הוא זה שצריך להתפתח אצלנו- תיאטרון כהתגלות הינו אולי תיאטרון יהודי. התיאטרון היהודי בא לבטא את עצמנו, להיות תיאטרון שייהפך לחשיפת האני כגילוי האלוהי.

ברצוני להדגיש, שיש ביהדות שימוש בתיאטרון, אף ששימוש זה לא נקרא תיאטרון, וזאת בכדי לכונן אותו כעוד "אני" בעולם, לתת לו את קולו הסגולי. התיאטרון היהודי מחזיר את האדם לחוויות של זיכרון- אם זה זיכרון של מעשה בראשית, ואם זה זיכרון של יציאת מצרים וכדומה. ליל הסדר הוא סוג מרתק של תיאטרון- אנחנו משתדלים להנפיש בצורה מאוד חזקה, שכל אדם ואדם יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ב'כאילו' הזה יש אקט תיאטרלי, אנחנו צריכים להיות שחקנים, כי הרי במצרים לא היינו, וגם בהר סיני לא היינו, אבל אנחנו צריכים לראות את עצמנו כאילו היינו שם, כחוויה אמיתית.

קריאה: שתי התרבויות, יוון וישראל, מנסות לענות על אותן השאלות של מה טוב ומה נכון ומה אמת. איך אתה מסביר את העובדה, שתרבות יוון מנסה לעסוק בשאלה מהו היפה, שאלה מאוד מרכזית בה, ובישראל שאלת היופי היא לא מרכזית באותה מידה?

הרב א. שרקי: האמת היא, שביוון השאלה היא לא מה יפה, אלא מה אסטטי. מדוע היוונים היו צריכים להמציא מונח חדש- 'אסטטיקה', ולא הסתפקו במונח 'יופי'? היוונים רצו לפתח מדע יופי, מדע שיקבע קריטריונים ליופי ולזה הם קראו אסטטיקה. הם רצו ליטול מן היופי את החיים. מה שחי באמת, הוא תמיד יפה, אבל אם אני צריך להתחיל לתת הגדרות ליפה, סימן שאני כבר מנותק מן החיים. זה כמו שאומר- מה זה אדם? אדם הוא יצור זקוף, בעל שתי רגליים, הוגה, בונה טייפים, ואוכל המבורגר. בזה כבר לא דיברתי על האדם, דיברתי על איזה מושג מופשט. כך גם כשהיווני מדבר על היופי, הוא מדבר על מושג מופשט. לכן באולימפיה היתה שיטה שלמה מהן הפרופורציות הנכונות של גוף האדם וכדומה. בניגוד לכך, בישראל- ככל שדבר בעל יותר עוצמת חיים, כך הוא מוכרח להיות יפה יותר. לכן בית המקדש, נקרא בתלמוד- 'נויו של עולם'. אם יש חיים, בסופו של דבר יש גם יופי.

הרב ד. ברקוביץ': ציפורה לוריא תארה בהרצאתה את העבודה של מספר אמנים ישראלים, השוברים את מה שפעם היה קיטוב- חלוקה נחרצת בין הרובד המילולי לרובד החזותי, בעבודתם קיטוב זה הולך ונעלם. במילים אחרות, כשיצאנו מהגלות לארץ ישראל נשאנו בתוכנו את ההבדל הנוקב והעקרוני בין הרובד של אמנות חזותית, כביכול היוונית, לבין הרובד של המילה, שהתמקד בעיקר בבית המדרש. מסתבר, שבשנים האחרונות ישנם מספר אמנים המתנסים בבדיקת הפרדה זו היות שבחוויה הישראלית הולך ומתגבר החיבור בין הראייה והשמיעה.

הדברים שנאמרו על ידי ציפורה לוריא מתקשרים לשיחה אחרת שהתנהלה כאן בין הציירים טוביה כ"ץ ומיכאל קובנר. מי ששמע אותם בוודאי זוכר שמיכאל קובנר אמר משפט נחרץ: 'כשאני הולך לצייר, אני מצייר ריאליסטי, דבר שכאילו נעלם מן העולם האמנותי, וזאת כיוון שזה חלק מהביטוי של חזרתי לארץ-ישראל. אני חזרתי למקום. אני לא חי עכשיו רק במילים, ואני לא חי רק בשמיעה'. והוא הוסיף: 'מי שאין לו עיניים שמחוברות ללב, לא יכול להיות צייר; כשאתה רואה את יופיו של פרי הצבר בקיץ, אתה בעצם נוגע באלוהות'. מי שיודע לראות זאת בפשטות, מי שיש לו עיניים, מי שלא רק חי ב'שמע', מי שחי בראייה, הוא גם רואה את הקולות, אבל היכן הוא רואה את הקולות? בפרי של הצבר.

ברצוני להרחיב את הדברים העקרוניים האלו ואת משמעות הקשר בין דברי לוריא לבין דברי קובנר. בסוף דבריו של קובנר שאלתי את עצמי- מה בקשר לבית המקדש? עולם המקדש חיבר בין הראייה והשמיעה כצינורות מפגש עם אלהים. במקדש היתה שירת הלוויים, והסנהדרין שהורתה אורחות חיים ישבה בלשכת הגזית- זה ה'שמע' של בית המקדש. אבל בית המקדש היה בעיקרו חוויה של המפגש עם אלוהים, כחוויית העיניים- מצוות העלייה לרגל הוגדרה כ'ראיית פנים'. יתר על כן, היתה גם הפעלת כל החושים, לא רק העיניים, גם הריחות וגם האכילה. אני רוצה להתרכז בעיניים. למשל היחס בין הזהב והנחושת בעיצוב כלי המקדש ביטא דרגות שונות של עוצמות אש, כאשר הזהב היה ביטוי האש של הר סיני. באופן כללי, כל העוצמות החזותיות של המקדש הביאו לכך שחווית העיניים היתה מפגש עם אלוהים, כאשר הכוונה היתה שהעולם הוא מקום האלהים. פירושו של דבר, אתה יכול כביכול לראות את אלהים אם אתה יודע להסתכל נכון על העולם.

זה נשמע לנו היום כמו עבודה זרה. השאלה היא של הכלים, כלי ההשגה שיש באדם, המסייעים לו לעבור דרך הנגלה אל הנסתר, דרך המוחשי אל המופשט. התנ"ך הוא לא רק עולם של 'שמע', התנ"ך מתאר עולם בו נדרש מהאדם גם לראות. איך אפשר לכתוב את שיר השירים כמפגש עם אלוהים ללא הליכה בארץ הזאת, מבלי להריח את הריחות ומבלי לראות את היופי של הארץ ולראות בה את החיבור לאלוהים.

עם חזרתו של היהודי לארץ, הראייה משתלבת כתופעה כללית באמנות המודרנית- באמנות החזותית המערבית. במשך מאה השנים האחרונות, הלכו ושברו את הצורה, שברו את המימד החזותי. הלוא מהי האמנות החזותית של המאה העשרים, אם לא שבירה של החפץ, שבירה של האובייקט? אתה לוקח אובייקט הנראה כמו עציץ ואתה פתאום לא רואה עציץ באופן אובייקטיבי, אלא את משחק האור או את משחק זוויות ההסתכלות שהן בעצם חלק מהדמיון שלך. זה מן משחק בלתי רגיל- אור, חפץ, עיניים של אדם, דמיון של אדם, ונפש. בעקבות זאת נשברה צורת החפץ ולא נשאר הרבה ריאליזם. משמעות השינוי המהפכני הזה בתולדות האמנות היא, שהעיניים עברו תיקון בעולם המערבי. מהו אמן מודרני אם האמן החזותי לא מצייר, אלא רק מעמיד בחללים מיצגים? ברצוני להציע הצעה יהודית לתופעה זו - האמן היום הוא כותב מדרשים. קולאז' זה מדרש, ומיצג זה מדרש, והמשחק בין המימד החזותי למידע המילולי זה גם מדרש. התקופה היא באמת תקופה יהודית והאמן הפך להיות מין דרשן, מין יהודי כזה. במילים אחרות שעה שהאמן היהודי חזר לחוויית העיניים, התרבות היוונית שרבבה לתוכה את יסוד השמיעה, על-כן אני רוצה לומר, שלמרות שאני מסכים עם כל נקודות הפתיחה של הרב שרקי, כשאני מגיע לסוף דבריו אני לא איתו. הוא חוזר תמיד לקיטוב- עיניים או אוזניים, שמיעה או ראייה. הלוא הרב שרקי נאמן לתורת הרב קוק ולתורת רבו הדגול- הרב ליאון אשכנזי (מניטו). ואם כן, הוא חייב להתמודד עם שאלת היסוד בדבריו - שאלת חזרתו של עם ישראל לארץ הזאת, היינו, איך נפגשים שוב עם אלוהים דרך ראיית העולם ולא רק דרך שמיעת דבריו.

המשנה במסכת ברכות פותחת בבירור מצוות "שמע ישראל" והפרק האחרון הוא פרק "מי שראה". בכך רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, קבע שאחרי חורבן בית שני אין כבר הרבה מה לראות בעולם החרב, יש רק לשמוע את דבר אלוהים היות שאין בית מקדש, אבל אם אנחנו בדורות אלו הולכים בכיוון ההפוך לקראת חידוש הראייה, שיתבטא גם בבניין בית המקדש, אזי יתכן שהאמנות חייבת להיות סוג של גילוי כמו שהתיאטרון של וילוז'ני, כפי שצוין כאן, הוא סוג של גילוי. מה ההבדל בין גילוי אישי ללא קתרזיס גואל לבין התגלות האני כתשתית קולו של עולם? זוהי השאלה. יתכן שהתשובה היא חיבור בין השמיעה ובין הראיה. אמנות בעלת שיעור קומה היא בגילוי אמיתי של נפש האדם, והנפש שמתגלית נותנת שיעור קומה לעולם.

הרב א. שרקי: ברצוני לספר סיפור על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. פעם אחת בא אליו יהודי ואמר לו- 'יש לי בעיה קשה'. 'מה הבעיה?', 'נבחרתי להיות החזן ביום הכיפורים' הוא אומר, 'כשאני חזן ואני מתפלל, אני עומד בפני מלך גדול ונורא, ואני שם לב שאני כולי קטן, מלא חטאים ופשעים'. 'נו', שואל הרב, 'אז מה?', 'אז אני מפחד', עונה היהודי. אמר לו רבי לב יצחק- 'תפחד ותתפלל'. כלומר, חשוב לי להדגיש שמי שרוצה ליצור, כדאי לו גם לפחד.

הרב ד. ברקוביץ: אבל גם תתפלל, אל תעצור בשלב הפחד- תפחד אבל תיצור.

הרב א. שרקי: אני חושב שרק אם אני מפחד, אני יכול להתפלל, זאת אומרת, אם אנחנו באמת רוצים להגיע לביטול החומה הבצורה בין האור לבין הקול, בין החזותי לבין הנשמע, נוכל לעשות זאת רק אם נדע להינצל מן המלכודות של הקטגוריות האלה. שמיעה יתרה אכן שייכת לגלות- אנחנו הגענו מעולם של שמיעה כדי לשוב ולראות- נראה עין בעין בשוב השם את ציון.

מאידך, אני מאמין, שדווקא אם נדע לפחד מן המלכודת של החזות, אז מה שנבטא אחר-כך יהיה באמת הקול הפנימי. למשל המקדש הינו 'נויו של עולם', כי קדמה השמיעה לראייה- 'וישמע את הקול מדבר אליו מבין הכרובים'. אין לנו אדם שראה יותר מיחזקאל הנביא- 'נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים', אבל מה יחזקאל אומר על חזונו? 'היה היה דבר השם אל יחזקאל בן בוזי' ולא נאמר 'מראה השם'.

אני מבקש מן האמנות לבטא את הפחד הזה. יש פחד שבא לצמצם את היצירה ואני לא מתכוון לפחד כזה. אני מצפה מהיצירה שתבטא את היהדות, והיהדות היא יצירה פחדנית, זאת אומרת, אני מגן אולי על זכותה של היהדות להיות ישות מטאפיזית מלאת פחד- זה מה שהיא. אני מצפה לראות את הפסל שיצליח ליצור את הפסל המבטא את הפחדנות. כך גם בתיאטרון, בציור וכדומה. אם נצליח לעשות את זה היטב- אשמח; אני חושב שישנם יוצרים המסוגלים לזה.

בהקשר זה ברצוני להדגיש פרדוקס מסוים הטמון ביסוד הדיבור. הידיעה על חוסר האפשרות לדבר יוצרת את כלי הדיבור. כלומר, כשאנחנו מוותרים על הניסיון להגדיר דברים, בדומה למגמה של הפילוסופיה המערבית, כשאנחנו כבר מתייאשים מלהגדיר, אז ההגדרות מתחילות להתמלא בחיים, כך גם ביצירה בכלל ובציור בפרט. האמנות הרצינית היא של שבירת הצורה, של הניסיון לצייר את הבלתי מצוייר. כך, הציור יהיה פחות של קיבוע חזותי ויתקרב יותר להיות דיבור חי. אני מאחל לאמנות המודרנית שתהיה דיבור חי.

ר. מנוביץ': אתה לא מייצג בשבילי רק את הרב אורי שרקי, אלא עוד כמה וכמה יהודים תלמידי חכמים מהסוג שלך, שמזה כמה שנים אני מקיימת איתם דיאלוג ומדברים על זה, שצריך להתחבר וצריך את הכוח ללמד, ויש מצד שני את הפחד. אני רוצה להדגיש, שאנחנו כבר נמצאים אחרי הפחד. אני עומדת בראש מגמה ללימודי תיאטרון גבוהים, ואנחנו כבר יוצרים ונתקלים בבעיות. אתם גיליתם וילוז'ני אחד שעשה הצגה, שהתעסק בנושא היהודי בלי שום בעיות, ופתאום הוא פתח לכם את השמיים, כי ראיתם מה כוחו של תיאטרון. אבל זה לא תיאטרון שאפשר תמיד לעשות אותו. תיאטרון הוא מורכבות הרבה יותר קשה. תיאטרון הוא לא דיבורים על לאחד את השמיעה עם הויזואליות. תיאטרון הוא התמודדות עם עיצוב של כל רפליקה ורפליקה, עם עיצוב של כל קטע וקטע- איך אתה מעביר לויזואליות ערכים, רעיונות, כאשר החומר שלך הוא לא צבע, ולא שיש, אלא גוף האדם. אם אנחנו רוצים לעשות תיאטרון של החיים, יש גברים, יש נשים ויש בימה, וזה כאן ועכשיו אדם חי, או אישה על הבימה, עם תאורה, עם כל הדברים שיש מסביב.

כאשר אנחנו באים אליכם, אל עולם התורה, ואנחנו אומרים לכם- רבותיי, זה עוד מדרש שאנחנו מושיטים לכם על כף היד, בואו קחו את הכלי הזה, זה עוד סוג של בית מדרש שאנחנו פותחים אותו ומאפשרים לכם להשתמש בו. זו שפת הדור הזה ואי אפשר כבר להסתפק בדלת אמות של בית המדרש. אנחנו חייבים להיפתח לעוד סוג של שפה, שהיא השפה המדוברת בדור הזה. אתם באיזשהו מקום תמיד תעדיפו את השיעור בישיבה מאשר לבוא להיות ביחד בחזרה. מפני שזו לא חכמה לנאום נאומים ולדבר על פילוסופיה ולהגיד איך צריך לחבר את הדברים. את זה צריך לעשות בשטח.

צריך להתמודד עם הקונפליקט הנוראי. מצד אחד אני רוצה להיות אמן ורוצה להראות דברים בצורה המושלמת ביותר מבחינה ייחודית, ומצד שני אני יודעת שיש גבולות מסוימים, שיש מסגרות. הגבולות האלה הם לא גבולות חיצוניים, הם גבולות שבתוכי, אבל זוהי הדרמה האמיתית של איך מעצבים את הדברים האלה. ואתם תגידו- אנחנו לא יכולים לבוא ולהיות בחזרה איתכם, כי בחזרה יוצרים את התמונה ויוצרים את העיצוב, אבל האמת היא אחרת- בסופו של דבר דווקא מזה תצמח הבשורה, מאותם קטעים קשים, ומשלוש מילים או משלוש שתיקות או מאיך שאתה מעצב באופן ויזואלי דברים שהם אולי אסורים להמחשה, שאולי יש להם בעיה של צניעות או בעיה אחרת.

עולם התורה חייב להתחבר לעולמנו וחייב לומר- 'מותרת'. נגמרה התקופה של 'אסורה לבוא בקהל השם'. מותרת, ומותר לעבוד איתנו, וחייבים לעבוד איתנו, וחייבים לעשות את הדברים ביחד, האמנים ואנשי התיאטרון. הלוואי שיהיה לנו, בעזרת השם בקרוב, תלמיד חכם או תלמידה חכמה, אנשים שהם בני תורה, שיהיו גם אמנים בסדר גודל רציני. עדיין אין לנו את זה, על כן כרגע אנחנו מנסים לחבר את המקצועיות, שבאה מהעולם החיצוני עם עולם התורה ואנחנו מחכים לכם, לעזרתכם.

הרב א. שרקי: יש הבדל בין שאלת רב בהלכה- האם מה שעשיתי בתיאטרון הוא מותר או אסור מבחינת ההלכה- לבין השאלה- האם הרב מבין באמנות. זו שאלה אחרת לגמרי. יש לי ספק אם רב עשוי להבין באמנות.

ר. מנוביץ': אני לא מבקשת ממך פסק הלכה. אני מבקשת, עוד לפני שאני מגיעה לעניין של פסק הלכה, לעשות ביחד את חיפוש הדרך. מי שעוסק בתיאטרון הם דווקא אנשים, שלא באים בכלל מעולם של יהדות, והיצירה צריכה להיות יצירה משותפת, כאשר צד אחד נותן את המקצועיות, והצד השני נותן את הצד התורני, וביחד מחפשים ובונים איזשהו דבר ביחד. זו לא רק שאלה של פסק הלכה, אף שישנן שאלות כאלה, לפני פסק ההלכה ישנן שאלות של ערכים, של רגישויות, של שיקול דעת מורכב ומגוון.

(רבקה מנוביץ' - מנהלת המחלקה לתיאטרון במכללת אמונה, יושבת ראש המחלקה לתיאטרון בחמ"ד, משרד החינוך.)