הרב אורי שרקי
כשרות
ניסן תשע"ה
האכילה היא מצורכי החיים. אף על פי שיש בה גם ערך אידיאלי, שהרי נצטוה כבר אדם הראשון "מכל עץ הגן אכול תאכל", עם כל זה יש בה מידה של פראיות ושל אלימות. אנחנו משתלטים על חיים של אחרים לשם קיומנו. התורה מנחה אותנו כיצד להקהות במידת מה את השפלות שבמעשה האכילה, על ידי הלכות כשרות בעלי החיים שבפרשתנו. הפרסה היא הכלי שבו החי מבעט ורומס. כשהיא סדוקה היא מורה על שבירה של האלימות. העלאת הגרה מורה על כך שיש להמתין זמן מסוים בטרם נבלע אל קרבנו את המזון. הסבלנות גוברת על הפראיות. סימני כשרות הדגים אף הם מורים על כך שחייבים להתגונן מפני החוץ, מה שמבוטא בשריון הקשקשים של הדג. יחד עם זאת אסור שמרוב התגוננות, יקפאו החיים על שמריהם. יש להוסיף את התנועה, על ידי הסנפירים.
כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אף על פי שלא כל יצור שיש לו סנפיר יש לו קשקשת. אם כן מה ראתה התורה לפרט שני סימני טהרה בדגים, הלא די בידיעה שיש לדג קשקשת כדי שנדע שהוא טהור? על כך עונה התלמוד שהדבר נעשה משום "יגדיל תורה ויאדיר". כוונת התלמוד היא שאין הסנפיר משמש בתור סימן זיהוי בלבד לדג הכשר, כי אז ניתן היה לוותר על כתיבתו בתורה, אלא באמת הוא מהווה חלק מהסיבה לכשרותו. אכן, הסנפיר משמש לתנועה, ללמד שכל מה שעומד במצב אחד תמיד, "קופא על שמריו", טמא הוא. אבל צריך גם קשקשת, הגנה מפני החוץ. ללמדך שתוך כדי ההתקדמות בחיים, יש גם להישמר מתכנים מזיקים ולדעת לסנן אותם.
ט"ו בסיון תשס"ב
סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
יש בתורה הלכות רבות הדנות מה מותר לאדם לאכול ומה אסור. הלכות מורכבות, עם פרטים רבים, אשר בדרך כלל מסבכות את חייו של היהודי. קשה לאכול כשר, שכן אין זה נכון לומר שמאכל לא כשר הוא לא טעים. כל המאכלים טעימים, ויתכן שאף המאכלים הלא כשרים טעימים יותר. למעשה היהודי צריך להסתובב עם אנציקלופדיה לכשרות בתוך הראש לפני שהוא פותח את הפה. יש לברר מה טעם הדבר, ומדוע התורה מקדישה כל כך הרבה מצוות ואיסורים למה שהאדם אוכל.
אחדות הפה והנפש
עניין הכשרות הוא קשה מאד. משפט נוצרי אומר: אדם צריך יותר להיזהר במה שהוא מוציא מפיו מאשר ממה שהוא מכניס לפיו. הנצרות אינה מכירה באחדות שבין עולם החומר לעולם הרוח. האדם מוציא מפיו דיבור, כלומר מחשבות ורעיונות, דברים המחוברים לעולם הרוח. ואילו לפיו מכניס האדם מאכלים, הבאים מן העולם החומרי. בנצרות יש חלוקה ברורה בין העולמות. העולם הרוחני הוא טוב, ואליו האדם צריך לשאוף. לעומתו עולם החומר הוא עולם נמוך ובזוי, ודינו לאבדון. ולכן ע"פ הנצרות החשיבות היא למה שהאדם מוציא מפיו, וכמעט אין חשיבות למה שמכניס.
לתיאוריה זו קשה להתמודד עם העובדה, שלמרות הכל האדם נברא עם פה אחד בלבד, המשמש גם לדיבור וגם לאכילה. יש כוונה להורות על שיתוף בין שתי פעולות אלה, ומתוך כך על אחדות בין עולם הרוח לעולם החומר. הגמרא מספרת כי רשב"י תמה לכאורה על הקב"ה מדוע ברא רק פה אחד לאדם, ולמה לא שתי פיות, אחד לדברים שבקדושה והשני לדברי חולין? רשב"י ודאי ידע את האמת, את מטרת בריאת פה אחד. אלא שתמיהתו באה לחדד את הנקודה, ולהדגיש את אחדות הבריאה. המאכלים והדיבורים שייכים לפה אחד.
בתורה נאמר (דברים כ, יט):
"כי האדם עץ השדה"
יש מן המפרשים שהסבירו פסוק זה בצורת שאלה, כלומר האם האדם הוא כעץ השדה. אך אחרים פירשו פסוק זה במובן המוחלט, כלומר האדם הוא עץ השדה. ניתן ליישב בין שני הפירושים. עצם השאלה מלמדת על כך שיש מקום לדמיון בין האדם לעץ השדה. שכן גם לאדם יש שורשים, אלו השיניים שלו, אשר כמו שורשי העץ, הם יונקים מהסביבה אוכל ומעבירים אותו פנימה לתוך גוף האדם וכך האדם מתפתח וגדל. כלומר האדם עשוי מן האוכל שהוא אוכל. לכן נדרשת זהירות מרובה לגבי מה שהאדם מכניס לפיו.
הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ראשון) אומר בעקבות אריסטו, כי נפש האדם היא אחת ויש לה פעולות רבות חלוקות. ישנה פונקציה אחת לאכילה ופונקציה אחרת למחשבה וכן הלאה. כל הפעולות האלו מיוחסות לנפש אחת. לא ניתן לומר שיש באדם נפש תזונתית ונפש הוגה, אלא אותה הנפש עושה כל הפעולות. למסקנה זו יש השלכה חמורה. כאשר אדם אוכל תפוח, אזי גם האישיות החושבת שלו אוכלת את התפוח. כלומר לאכילה יש השפעה של המחשבה. האדם הוא מה שהוא אוכל (אמור לי מה אתה אוכל, ואומר לך מי אתה). גם בחז"ל מאכלים מכונים צרכי אוכל נפש, לא צורכי אוכל גוף. כלומר שהאוכל הוא בעיקר לנפש ולאו דווקא לגוף (הבנה זו נפוצה בעיקר בחכמת המזרח), ולכן חשוב מאד מה האדם מכניס לפיו. וכן לכל אחד מתאים אוכל אחר. ליהודים אוכל משלהם, לגויים אוכל אחר, וכן לחיות יש אוכל משלהם.
זוהי אחדות הנפש, ויש גם אחדות בעולם. האכילה אינה רק פונקציה פיזית, זוהי מחשבה שטחית לנתק בין החומר לרוח, שהרי האדם הוא אחד ויש בו משני העולמות יחד. הרב קוק אומר באורות התשובה: שהתשובה הבסיסית הראשונית היא התשובה הגופנית, כלומר תהליך התשובה הרוחני מתחיל בתשובת הגוף (למעשה יוצא מכך, שהרופאים הם גדולי המחזירים בתשובה). אך הניסיון מעיד שהרפואה אינה יכולה לרפאות את כל המחלות, ולכו מוכרחים לחבר בין התשובה הגופנית לתשובות ברמה גבוהה יותר, לתשובות הרוחניות.
כאשר אדם חולה, אזי כל אישיותו חולה. המחלה הגופנית היא רק סימפטום של מחלת הנפש שלו. לכן אין דבר מובן יותר מהכשרות, כיון שהיא מגדירה למעשה את המגע בין נפש האדם לבין העולם הסובב אותו.
מטרת החיים - לאכול
מהי תכלית החיים לפי התורה? נאמר בספר בראשית (ב, טז):
"ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל"
כלומר מטרת החיים היא לאכול. מקובל לחשוב שהאוכל הוא אמצעי ולא מטרה, ואם היה אפשרי היינו אוכלים פחות, או לא אוכלים כלל. מי שחי על מנת לאכול נחשב לאדם גס. אך מהתורה מתקבל כי אנו לא אוכלים כדי לחיות, אלא חיים כדי לאכול!
לאכול פירושו להכניס לתוך הגוף דבר הנמצא מחוץ לגוף. תפוח אדמה שייך לעולם הצומח. כאשר אדם אוכל את תפוח האדמה, הוא מעלה את תפוח האדמה והופך אותו לחלק מעולם החי, לאדם עצמו. ואם בזכות אכילה זו האדם מצליח ללמוד תורה, אזי הוא קידש את תפוח האדמה, והפך אותו מסתם תפוח אדמה לדברי תורה! כמובן שיש גם צד שני. יתכן ובמקום שתפוח האדמה יהפוך לאדם, האדם הופך לצ'יפס. במקום לרומם את המאכל, האדם משפיל את עצמו לרמתו של המאכל. קיימת כאן מערכת יחסים מורכבת. מטרת האדם היא לאכול את כל העולם ("מכל עץ הגן"), ועל ידי כך לרומם אותו. אך קיימת בעיה בתהליך זה, כיון שלא כל מה שאוכלים מתעלה על ידי פעולת האכילה, ובמצבים מסוימים הוא אף עלול לגרום למצב הפוך, להשפיל את האדם האוכל אותו. ולכן באות הלכות הכשרות, על מנת לברר לנו מהו סדר האכילה הנכון, מה מותר ומה אסור.
אכילת איסורים
העובדה שישנם דברים שאסור לאכול, זוהי צרה גדולה. כיון שנובע מכך שיש חלקים בעולם שהאדם אינו מסוגל לרומם ולקדש. כל המאכלים צריכים להיאכל, השאלה היא רק באיזה אופן יש לאוכלם, יש למצוא את הדרך הנכונה שתרומם אותם.
במסכת חולין (קט:) מופיע הסיפור על ילתא, אשתו של ר' נחמן (ר' נחמן היה מגדולי הדיינים בבבל, ואשתו היתה בתו של ראש הגולה), שאמרה לבעלה שכל מה שאסר הקב"ה בעולמו, התיר לנו. כלומר לכל דבר שאסור, יש דבר מותר שדומה לו. התורה אסרה לאכול דם, אך התירה לאכול כבד שיש לו טעם של דם. התורה אסרה נדה, אך התירה דם טוהר. חזיר – אסור, מוח של דג שיבוטא מותר (הגמרא אומרת שטעמו כטעם חזיר). אשת איש אסורה, אך גרושה מותרת בחיי בעלה, וכן עוד מספר דוגמאות. אמרה ילתא לר' נחמן שהיא רוצה לטעום טעם בשר בחלב. אמר ר' נחמן לטבחיו שיכינו לאשתו עטינים של פרה, שטעמם כטעם בשר בחלב.
יש להבין מדוע רצתה ילתא לטעום טעם בשר וחלב. אפשר לומר שהיא היתה סקרנית לדעת מהו טעם זה. אך אולי ניתן לומר שילתא היתה אידיאליסטית אמיתית, שסברה שלא יתכן שיש טעם כלשהו בעולם שלא ניתן להעלותו ולרוממו. אולי ניתן לומר שילתא הגיעה למדרגה גבוהה מאד, כך שיכלה לקדש אפילו בשר בחלב. כל טעם ניתן לאכול בתנאים מסוימים ובמדרגה מסוימת.
אך מה עם האיסור עצמו? האם מותר לאכול בשר חזיר? ההלכה אומרת שאם הבשר התייבש עד שאינו ראוי יותר לאכילת אדם, אזי מותר לאוכלו. התורה לא אסרה אלא את הטעם (ניתן לערבב בשר חזיר שאינו ראוי לאכילה יחד עם מוח של דג שיבוטא, וכך למעשה לאכול בשר חזיר!). כאשר יש צורך גדול, בעת פיקוח נפש, הותרו דברים אסורים. התורה לא התירה אותם דווקא בגלל חוסר ברירה, ניתן לומר שהקב"ה ארגן מצב בו אותו אדם דווקא צריך לרומם ולהעלות את האיסור.
סיבות נוספות לכשרות
ישנן עוד סיבות, גלויות ופשוטות לחלק מדיני הכשרות. גם אצל הגויים, עד דורו של נוח, היה אסור לאכול בשר, ולמעשה כל האנושות היתה צמחונית. היה צורך בשינוי משמעותי בסדרי העולם, על מנת שניתן יהיה לאכול בשר. שכן יש באכילת בשר קושי מוסרי גדול. נטילת חיים של אחר בשביל חיי אינה דבר מובן מאליו. האדם צריך להיות במעלה גבוהה יותר מהבהמה, כדי שעל ידי האכילה תתעלה הבהמה לדרגתו של האדם האוכל אותה. אך לעיתים דרגתו של האדם נמוכה מזו של הבהמה (אולי רק צדיקים יאכלו בשר? הגמרא אומרת שלעם הארץ אסור לאכול בשר!).
אכילת בשר – זהו רצח בהמה שהתורה התירה לנו. שתיית חלב – זהו גזל הבהמה שהתורה התירה. אבל יש הבדל בין רצח לגזל, רצח חמור יותר, ולכן יש איסור לאכול בשר וחלב יחד. אין לערבב מדרגות רוחניות שונות יחד.
שאלה: אולי נאמר שאסור כלל לאכול בשר, כיון שלבהמות אין כלל בחירה והן תמיד עושות את רצון ה', ואילו האדם לעיתים חוטא?
תשובה: היא שכיון שלאדם יש בחירה, אזי הוא במדרגה גבוהה יותר מהבהמה בכך שהוא מתגבר על יצרו ומקיים את רצון ה'. סיבה נוספת מופיע בפירוש בפרשת שמיני (ויקרא כ, כו):
"והייתם לי קדושים, כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי"
כלומר חלק מדיני הכשרות, באו על מנת להבדיל בין עם ישראל לגויים. שיהודי לא יבוא לאכול אצל גוי. זוהי אינה הבדלה גזענית, אלא ייעוד שונה. הגמרא אומרת (סנהדרין קג:) שגדולה לגימה שמרחקת קרובים ומקרבת רחוקים, כלומר שתייה יחד עלולה לגרום בסופו של תהליך להתבוללות בגויים. זוהי הסיבה שחכמים אסרו שתיית סתם יינם (יין נסך אסור מהתורה, סתם יינם – מדרבנן).
הגמרא אומרת (כתובות קיא.) שהקב"ה השביע את ישראל שלא יגלו את הסוד לאומות העולם. מסביר רש"י מהו סוד זה? זהו סוד טעמי תורה. אסור לגלות לגויים את טעמי המצוות האמיתיים, אלא צריך לשקר. שכן טעמי המצוות הם מעשים מיוחדים לאומה הישראלית המבדילים אותה משאר אומות העולם. במידה וזה היה מתגלה לגויים, אזי הגלות היתה בלתי אפשרית (כיון שבגלל השוני, היו אומרים ליהודים שהם לא שייכים ומגרשים אותם חזרה לארץ ישראל), וכיון שהקב"ה גזר שתהיה גלות, לכן היה צורך להסתיר את טעמי המצוות.
ריבוי הכשרויות
מטרה משנית, הנובעת מהמטרה הראשית להבדיל בין ישראל לגויים, היא לחבר בין היהודים. שכן כל היהודים אוכלים אותו אוכל. הגמרא אומרת (גיטין ב:) שעד אחד נאמן באיסורין. רש"י מסביר שלומדים זאת מהתורה, שהאמינה התורה כל אחד ואחד מישראל על תרומות ומעשרות ועל שמיטה. ההוכחה לכך היא, שבמשך אלפי שנים אבלו יהודים איש אצל רעהו. לא יתכן מצב בו הכשרות, שנועדה לחבר ולאחד, תגרום להפרדה בין היהודים. זוהי המגמה הכללית של הכשרות. כמובן שאין להתיר את מה שאסור (וכן יש גם דמאי), אך במקרים של ספק יש להקל אם הדבר יגרום למחלוקת בין יהודים (לדוגמא: מותר לבן לאכול אצל הוריו בכלים לא טבולים). לכן גם אסור לאדם לומר שהוא אוכל רק בשר חלק, כיון שיש אחרים שאינם מקפידים על כך, וכאשר אדם אומר שהוא אוכל רק בשר חלק, זה מראה מעין זלזול באלו שאינם מקפידים (כמובן שאין זה מתיר לאכול בשר חלק למי שמקפיד על כך, אלא שלא צריך לפרסם הקפדה זו שגורמת למחלוקת).
ריבוי הכשרויות זו מחלוקת גדולה בעם ישראל, ועד דורנו זה לא מצאנו ריבוי כשרויות בקהילות ישראל. ריה"ל כותב בספר הכוזרי (ג, מט) לגבי הקראים:
"...יתפסו להתחכמות מתוך בורותם, וישנו את התורה ויתפסו למינות"
כוונתו היא שכיון שהקראים לומדים את הלכותיהם רק מפסוקי התורה, לכן נוצר אצלם מצב בו כל אחד מבין את הפסוק אחרת ופוסק דין לעצמו. ולכן הם נתפסים למינות, מלשון מינים שונים (סוגים שונים). חשוב להדגיש כי חומרה אינה צדיקות, ואין זה נכון לומר שמי שמחמיר על עצמו, אזי הוא יותר צדיק.
עבודת ה' אינה רק באוכל. מי שחושב כך הוא קטן אופקים, אין זו כל התורה כולה.
מאכלות אסורות
חיות אסורות: ישנן מספר סוגי בהמות וחיות שאסור לאכול:
- בהמות טמאות, שאין בהן את סימני הכשרות.
- בהמה טרפה, בעלת פגם באברים הפנימיים, שיגרום למותה של הבהמה תוך פחות משנה.
- נבלה, בהמה שלא מתה ע"י שחיטה כשרה.
שלוש סוגים אלו אסור לאכול, כיון שבשלושת מקרים אלו כרוך יסוד של סבל. בחיות הטמאות יש יסוד של אכזריות בחייהן לעומת התמימות שבחיות הכשרות. הטרפה עתידה למות בקרוב בגלל מחלתה. והנבלה אסורה משום הסבל שהיה במותה. איסורים אלו נובעים מאיסור של שפיכות דמים.
חלקים אסורים בבהמה: ישנם מספר איברים בבהמה שנשחטה כהלכה שאסור לאוכלם: חלב, דם ומתנות כהונה (זרוע, לחיים וקיבה). החלב והדם נאסרו משום שהם קרבים ע"ג המזבח. ואילו מתנות הכהונה נאסרו לאכילה על ידי ישראל משום שהם מייצגים את החלקים השולטים בעולם. הזרוע לוקחת, הלחיים טוחנות והקיבה מעכלת. על מנת שהאדם לא יהיה מושפע מכך ("כוחי ועוצם ידי"), נותנים איברים אלו לקב"ה או לנציגו (הכהן). כלומר איסורים אלו באו להרחיק את האדם מעבודה זרה (בעצמו או באחרים).
איסורי הצומח: כל המאכלות האסורים מן הצומח הם סוג מסוים של ערבוב. ערבוב של שני מינים שאינם שייכים זה עם זה (כלאים), ערבוב של קודש עם חול (מעשרות). איסורים אלו הם ענף של גילוי עריות, ובאו להרחיק את האדם מכך.
גיד הנשה: גיד הנשה הינו ביטוי לחולשה הלאומית שלנו, שכן שם נפגע יעקב. המהר"ל מסביר כי הירך היא החלק הנסתר בגוף האדם, ואילו מעלת ישראל היא החלק הגלוי – בפנים. שכן באדם יש שתי בחינות הצלם והלבוש. באומה הישראלית בא לידי ביטוי צלם אלוקים שבאדם, המתגלה בפנים (ראה שיעור "עשו הוא אדום"). ואילו החלק הנסתר שבגוף, הוא חלש יותר. וכיון שלא רוצים לחזק נקודה זו, יש איסור לאכול את גיד הנשה.
נשך אוכל: איסור ריבית חל גם על אוכל (אסור לאדם לתת שני ק"ג תפוחי אדמה היום ולקבל שני ק"ג תפוחי אדמה לאחר שבוע, כי יתכן ומחיר תפוחי האדמה עלה בינתיים, ועובר על איסור ריבית), איסור זה נובע משום איסור גזל. למעשה כל מאכל גזול אסור לאכול.