הרב אורי שרקי
הצמחונות
סיכום שיעור
עוד לא עבר את העריכה של הרב (סיכום שיעור על הנושא הערוך על ידי הרב מופיע בספר "קדושה וטבע")
האדם הוא יצור מיוחד בין בעלי החיים, הוא אוכל גם מן הצומח וגם מן החי וגם מן הדומם קצת. השאלה היא: "האם ראוי לו לאכול בעלי-חיים?! יסוד השאלה הזאת הוא מוסרי, שהרי בשביל לאכול בעל חיים צריך להמית אותו. ואם תאמר שלא יותר גרוע לאכול אותו חי. התורה אסרה לאכול "אבר מן החי" - בשר בעל חיים שעדיין חי, זוהי אחת משבע מצוות "בני נוח".
יש מן טענה שהאדם ביסודו - צמחוני, והתזונה מן החי היא דבר מאוחר יותר בהתפתחות האדם, צריך לבדוק את זה מבחינה היסטורית/ארכיאולוגית; מספרים על ראש ממשלת הודו לשעבר שבתו הייתה חולה והרופאים המליצו לה לאכול בשר. הוא לא הסכים, הוא אמר מנין לכם שחיי הפרה שווים פחות מחיי בתי?! האם יש היגיון בשאלה זו?
מצאנו בתלמוד ש"עם הארץ" - אסור לו לאכול בשר, וזה מכיוון ש"עם הארץ" לא כל כך ודאי שזה טוב שהוא חי .להרשות לו להמית תרנגולת רק כי הוא חפץ בשניצל?! על כל פנים ביום חול. רק בשבת זה משהו אחר. מצאנו באמת מספר גדולי ישראל שהיו צמחוניים, כגון הרב דוד הכהן זצ"ל, "הנזיר", שהיה צמחוני כל ימיו. וכדי להבין זאת, צריך לגשת לראשית ההיסטוריה.
כשנברא האדם, הקב"ה לא השאיר אותו לבדו במערכה, ומיד ניגש להסביר לו למה הוא נברא. ומה הוא אמר לו? "וַיְצַו ה' א-להים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ - הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל". כלומר, המטרה של בריאת האדם היא שהוא יאכל. הדבר הזה הוא תמוה מאד מכמה סיבות. הרי בעלי חיים, אוכלים מבלי שהקב"ה ציוה אותם לעשות את זה. אם כן, למה היה צורך לצוות על האדם לאכול. דבר נוסף, בניגוד לתפיסה העממית, יוצא שאם מטרת האדם בעולם היא לאכול, איננו אוכלים כדי לחיות, אלא אנחנו חיים כדי לאכול. גם הנביאים אומרים, "אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו. ואם לא תאבו חרב תאוכלו".
מה המטרה אם של המצוה לאכול? זה גם נשמע מגוכח לומר שהמטרה היא לאכול. זה מהסיבה שאנו מודעים לכך שהאכילה במידת מה היא השפלה. אני, שאני נזר הבריאה נבראתי בצלם אלה-ים אני משועבד לחתיכת לחם, שאין לה שום דעת ושום תבונה. זאת שערורייה! נאמר שזה צורך, הכרח. לפחות נעשה זאת בצנעה. ואילו בעולם האנושי יש טקסים של אכילה. כנראה יש הבנה שהאכילה איננה רק צורך, אלא יש בה משהו מהותי ששייך לתרבות האנושית. והתורה גילתה לנו שזו מטרת החיים, אבל מדוע?
הבה ניקח לצורך הענין מלפפון. הוא חלק מן העולם הצומח. למרות מעלתו הוא איננו אלא צמח בלבד, ויש דברים גדולים ממנו כמו בעלי חיים ואדם. אני עושה איתו חסד כשאני אוכל אותו, אני הופך אותו להיות חלק מהאדם. אשרי המלפפון שהפך לאדם. אבל איזה אדם? יש אדם שהייתי מעדיף שלא יאכל מלפפונים או שאולי לא יאכל כלום, כי הוא אדם רע, שעדיף אולי היה שימות. אוי לו למלפפון שנאכל ע"י רשע! יש מלפפונים שהפכו לדברי תורה. כלומר, האדם שאכל את המלפפון השתמש בכח שקיבל כדי לעשות טוב ולהרבות חכמה. אשרי המלפפון שהפך לדברי תורה. לכן התורה אמרה: "מכל עץ הגן אכול תאכל". כלומר, האדם בגן עדן נמצא במצב הדורש ממנו להפנים את כל העולם כולו. כנראה התורה מבינה שהאדם הראשון הוא האב-טיפוס של האדם בכלל. אז איך אנחנו מקיימים את הציווי של כל עץ הגן אכול תאכל? ה"זוהר" הסביר לנו ש"כל עץ הגן אכול תאכל" - זה שורש כל מצוות עשה, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, זה השורש של כל מצוות לא תעשה. האמת היא שחויה דומה לזה יש לנו כשאנחנו עדיין עובר. אני נמצא עם עצמי, עם חבל שמחיה אותי בתוך נוזל - שהוא מחוץ לי. השמים שלי הם דפנות הרחם. ויש מרחק ביני לבין גבולות העולם, עד הזמן בו אני גדל וממלא את כל העולם שלי, כמה דקות לפני הלידה. לאחר הפנמת העולם שלי, אכלתי את כל עולמי, ואז פולטים אותי לעולם אחר, הרבה יותר גדול, בדמות הקוסמוס כולו, ועכשיו התפקיד שלי הוא לאכול את כל הקוסמוס הזה. עד שאהיה גדול כמו כל העולם כולו, עד שאפלט מחדש לעולם הרבה יותר גדול - ל"עולם הבא".
יוצא לפיכך, שהאכילה היא דבר אידיאלי, זהו חסד שאנו עושים עם העולם. כל כך חשובה למעשה, שהקב"ה לא חיכה שהאדם יעלה להכרתו המוסרית שהוא מחויב לאכול לאכול, אלא עשה אותו רעב, כדי שיוכרח לעסוק בתיקון. וזה מה שהופך את האכילה להשפלה מסוימת. כשאני אוכל, כי אני רעב אני חיית טרף באיזשהו מקום, יש לי תאוה. באופן אמיתי זה היה צריך להיות אידיאלי. אני נתון במתח בין הצורך לבין הערך. יש לי משימה להפוך את הצורך לערך. יש אכילה לא אידיאלית ויש אכילה אידיאלית שהיא למשל - אכילת הקורבנות, של אנשים שלמים במקום שלם. זה הישוב של המתח המוסרי שהאדם נתון בו. ולכן, הלכה היא שלפני שאדם אוכל קורבן, הוא צריך קודם כל להיות שבע. אסור לאכול קורבן כשאתה רעב. כי אתה הופך את הקורבן מאידיאל למילוי תאוה. זאת גם המעלה של הסעודה השלישית בשבת.
וזה מסביר משהו מעניין, כאשר מוציאים את הגזר מן האדמה הוא לא צועק, אך התרנגולת צועקת. כי הגזר יש לו ידיעה ודאית שלפחות יעלה ממדרגת צומח למדרגת בעל חיים, אבל התרנגולת לא יודעת, כי אם האדם שאוכל אותה הוא נעלה, היא צועקת משמחה, ואם הוא לא, אז היא צועקת - בשר זה רצח. ברור שגם הפריה והרביה - זוהי אכילה. יוסף, אדוניו המצרי נתן לו את הכל, חוץ מהלחם אשר הוא אוכל. ואח"כ בשיחה עם אשת פוטיפר אומר לה יוסף - שבעלה נתן לו הכל חוץ ממנה.
כשהאדם היה בגן עדן, העץ היה מכלול כל האכילה, אבל כשהאדם יוצא מגן עדן, הוא מנוע מלאכול את החי, שנאמר "כל ירק עשב לאכלה" וכו' אבל לא מצאנו שהותר לו אכילת בעלי חיים. מדוע? אם נאמץ עמדת צמחונות אידיאליסטית נאמר שהאדם הקדמון היה נעלה ולכן הסתפק רק בצומח. אבל לפי השיטה שאמרנו כאן, האדם הקדמון היה חסר משהו. הוא לא אכל בשר. אנחנו רואים שאחרי המבול הקב"ה אומר לנח שמכאן והלאה אפשר לאכול את החי. והשאלה היא איך להבין את השינוי הזה? לפי הרב קוק, ההיתר לאכול בשר, הוא היתר להיות אכזרי קצת. מכיון שהאדם נפל, הותר לו לנקז את אכזריותו כלפי בעלי החיים, שאחרת האכזריות היתה נשארת בנפשו ומופנית כלפי האדם. או יותר מזה, שהחמלה שבנפשו היתה ניתנת לבעלי החיים במקום לאדם. הרי עלינו לזכור שגדולי הצוררים בגרמניה הנאצית, ימח שמם, היו צמחוניים, מסיבות אידיאליות. אם כן ניצוצות הרחמים שהיו בנפשם הופנו לבעלי החיים במקום לאדם. לכן אומר הרב קוק לא להקדים את המאוחר, ולהיות צמחוני רק אחרי שתתעלה. זה ההסבר המצוי ברב קוק, בחוברת שליקט הרב הנזיר זצ"ל שליקט מדברי הרב קוק.
הרמב"ן בפירושו לתורה נותן פירוש אחר. בעלי החיים חייבים את חייהם לאדם, מכיוון שהאדם הציל אותם. ולכן הם משלמים מס. זה קצת אכזרי, שהרי לא הייתה ברירה לבעלי החיים - אלא להגיע לתיבה. יש כאן משהו נוסף: ההצלה של בעלי החיים ע"י נוח, גילתה שיש כאן משהו סמוי והוא שיש הדדיות בין בעלי ההחיים לאדם. זו דרך לומר שיש אחדות אורגנית ואחווה בין האדם לבעלי החיים, שבאה לידי ביטוי באכילתו. כאן אנחנו נכנסים לנושא של "הירוקים".
לימדונו רבותינו שהקליפה קודמת לפרי, כלומר שכל תפיסת עולם מגיעה בהתחלה בצורתה המקולקלת, ולכן הרעיון של החזרה אל הטבע הוא למעשה ביטוי של השאיפה האידיאלית לחזור למצב ההרמוני של האדם בגן עדן. רבי יוסף איבן כספי זצ"ל, שהיה חי בצרפת, כותב בפירושו לתורה שיש מצוות בתורה כלפי בעלי חיים, צמחים ודומם, כל זאת כדי שהאדם לא יתגאה וידע שהוא נתון בחיות הכללית של כל הבריאה, ויחד עם זאת עליו לזכור שהאדם עליון מן הבהמה, העליונה מן הצומח ומן הדומם. כלומר, זו סינתזה של שתי ההשקפות.
מה עם הקורבנות? בספר ויקרא פרק י"ז פסוק ג' כתוב: "איש איש מבית ישראל אשר ישחת שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחת מחוץ למחנה, ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קורבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו". כיוון שהוא שחט כבש לא בשביל הקורבן זהו רצח ("דם יחשב לו"). אז מה שאוכלים היום הוא כי בית המקדש רחוק. אז מדוע זה מותר בתור קורבן?! התשובה היא פשוטה - להקריב קורבן זה עשיית טובה לבהמה. יש סיפור עם אליהו הנביא, שעשה בהר הכרמל שני מזבחות: שהקריב פר, במקביל לנביאי הבעל שהקריבו גם פר. אש ירדה מן השמים ואכלה את קורבנו של אליהו אך לא את של קורבן עובדי הבעל, וכל העם השתחווה ואמר: "ה' הוא הא-להים!" מסופר שם שעובדי הבעל שחטו את הפר שאליהו הביא להם. למה הם לא הביאו פר משלהם?! המדרש מספר על הנקודה הזאת, שאמרו נביאי הבעל לאליהו, שהפר לא רוצה ללכת. אליהו בא אל הפר ושאל אותו מה קרה? ענה לו הפר: "אליהו, זה לא הוגן. אני והפר גדלנו באותה הרפת באותו הכפר, הוא הולך להיות קורבן לה' ואני קורבן לעבודה זרה?!" ענה לו אליהו, כשם שהתקדש שם שמים על ידי אחיך, כך מתקדש שם שמים על ידך ומזה הוא הסכים ללכת. אפשר ללמוד מזה שהפר שהוקרב לה' לא התלונן. זה אומר שזה עילוי להקריב קורבן.
מדוע לא מקריבים קורבנות אדם? יצחק אבינו דווקא רצה. מה יש לפרה לתת? את החיות הביולוגית שלה. אבל האדם הוא לא רק חיות ביולוגית, אם שוחטים את יצחק, הוא רק בעל חיים. אבל הוא גם כוונה ורצון, וזה מה שבאמת הוקרב בסוף. כלומר, הכוונה באמת נקרבת ובמקום הגוף מביאים גוף אחר.
כשהתורה אומרת שאפשר לאכול בשר, למה היא מתכוונת? אפשר להבין שהיא מוותרת, כמו שכתוב: "כִּי-יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר--בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר". "כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ--וְאָכַלְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ, בְּכֹל, אַוַּת נַפְשֶׁךָ".
כלומר, זהו מצב שהמקדש מתרחב עד שכל ארץ ישראל נקראת מקדש, ואפשר לאכול בשר גם לא כקרבן. אבל זה אומר שאחרי החורבן, אולי כבר לא כדאי לאכול בשר. ובאמת הגמרא מספרת על מי שהפסיקו לאכול בשר אחרי החורבן. שאל אותם ר' יהושוע ומה עם הפירות? הרי יש ביכורים? אמרו אז לא נאכל. אז מה נעשה? נשאיר את זה לתשעה באב.
בנו של הרב הנזיר סיפר שכשביקר את הרבי מלובוביץ' הוא נשאל: "כבודו צמחוני, אבל מה עם העלאת ניצוצות?" אמר לו: "כבודו בודאי יש לו את הספר 'שדה חמד' של ר' חזקיה מדיני. ושם היה מסופר שבזמן האר"י ז"ל היה צדיק אחד שלא אכל בשר, וכל תלמידי האר"י באו אליו בטענות שהוא לא מעלה ניצוצות. והאר"י אמר שיש לו הנהגה מיוחדת וזו דרך העבודה שלו. אמר לו הרבי מלובביץ': "ניצחוני בניי" - כלומר, שיש אנשים שזו המדרגה המיוחדת שלהם.