הרב אורי שרקי
לא ללוות בריבית
מתוך עלון לנשים על משנת הרמב"ם, שבט תשע"ו
לכאורה היינו אמורים לראות בהלוואה בריבית מעשה ראוי ואף משובח. הרי המלווה, מלבד מה שהוא גומל חסד עם הלווה, הוא גם גורם לעצמו נזק זמני בכך שמעותיו מושבתות לכל אורכה של תקופת ההלוואה בלי שיוכל לעשות בהן כל שימוש. ההיגיון המוסרי אומר שמגיע לו על כך פיצוי כלשהו בדמות ריבית על הסכום שהלווה. כמו כן ניתן לומר שהלווה עצמו מקיים את חובתו המוסרית בכך שהוא נותן ריבית ומביע בכך את הכרת הטובה כלפי המלווה. דרישת התורה שלא להלוות בריבית נראית במבט ראשון מופלגת.
אבל יש להבן את האיסור כהרחבה של חובת האחווה כלפי בן אומתו של אדם. בין בני אותה הקהילה יש לנהוג במידה מופלגת של חסד, עד כדי כך שמי שאינו נוהג כך הוא הנחשב לפושע. ההחמרה של התורה כלפי המלווה והלווה, ואף כלפי מי שרק היה שותף למעשה, כגון הערב או הסופר, המאוימים שלא יקומו לתחיית המתים, באה כמשקל נגד לפיתוי הגדול שיש להתיר את הדבר מתוך כל מיני הצדקות של כדאיות כלכלית שבה כולם מרוויחים, וכדומה. הדרישה לגמילות חסדים הינה מוחלטת, ללא התחמקויות.
לא כן הדבר כלפי מי שאינו בן אומתנו, או אף כלפי בן אומתנו שהפר את האחווה ואינו נוהג כ"אחיך", דהיינו המומר. כאן חוזר החוק הטבעי, על מרכיביו המוסריים, אל מקומו הראשון. אם באת לידי מצב של הלוואה לנוכרי, חובתך לפי דעת הרמב"ם, ורשות בידך לפי דעות אחרות, לדרוש פיצוי בדמות ריבית כלשהי, גדולה או קטנה. ניתן לומר שבכך ממלא עם ישראל את תפקידו ללמד ערכי מוסר לאומות, כשהראשון שבהם הוא ההדדיות. יש להשיב לחסד שעשה המלווה על ידי מעשה מקביל מצד הלווה.
תביעה זאת עשויה להיות נתפסת שלא כראוי על ידי האומות, ואכן במהלך ההיסטוריה סבל עמנו נאצות ואף רדיפות בשל העיסוק בהלוואה בריבית. לכן כדי שלא לעורר את איבתם של הגויים, נמנעו לפעמים היהודים מלהלוות בריבית לנוכרים, ולפעמים אף נפסק כן על ידי חכמי ישראל, בפרט בארצות שבהן נמנעו אף הגויים עצמם מלהלוות בריבית. אך האמת המוסרית הנצחית נשארת במקומה, שאין פסול מהותי בדרישה הכלכלית לפיצוי על הלוואה.
עם כל זאת, דבר המובן מאליו הוא שאין בכך כדי להצדיק מניפולציה של השתלטות על חסרי כל, כפי שנהגו בעלי הון כלפי אוכלוסיות דלות אמצעים על ידי הצעות של ריבית קטנה עבור סכומים קטנים שברור היה שלא תהיה בידי הלווים יכולת להשיבם, עד שלבסוף ישתעבדו שיעבוד גמור למלווים. על זה כבר נאמר "דרך ארץ קדמה לתורה", "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".