הרב אורי שרקי
עבודת ה' ארץ ישראלית - חיבור בין קודש לחול
סיכום, מתוך שיעורים בישיבת תורת החיים בגוש קטיף, תבוב"א - עוד לא עבר את העריכה של הרב
עבודת ה' ארצישראלית היא חיבור הקומה הארצית עם המדרגות הרוחניות היותר גבוהות שלנו.
איך פועלת א"י על מידות הנפש של האדם?
באגרות ראי"ה יש התייחסות לכך במכתבו של הרב לר' יצחק אייזיק הלוי,מחבר הספר "דורות ראשונים". הרב אומר שבא"י יש שפע רוח הקודש והוא מתפרץ לחול. הכל נובע מלמעלה למטה. מה שאין כן בחו"ל: שם כל פרט יהודי מעלה איזה ניצוץ והארה קטנים מעלה.
נראה שלא"י יש סגולה נפלאה לעבודת השם והיא הצרוף של החול לקודש. מקובל לחשוב אצל בני תורה (וזו טעות גדולה)שכשעם ישראל חלש אז הוא פונה לעינייני חול, וכשעם ישראל חזק אז הוא כולו קודש . אולם בדיוק קורה להיפך:
כך אומר הרב ב"אורות" עמ' סז' , פסקה טו':
"כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים בסידור מלא, בקדושה, ביחוד ובברכה, במקדש ובממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול,לעינוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית (חודרת) ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עוז החיים הטבעיים (כמו - התעמלות וספורט), כל אלו טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב והתחום ארוך הוא: י"ב מיל כמחנה ישראל כולו (זהו שיעור תחומין מדאורייתא), הכופל באמת את כל העולם באיכותו, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". (כלומר, אין גבולות הכל נכנס בתוך כלכלת הקודש). משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע (חייבים להצטמצם). כל עז חילוני (של חול), עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקודש ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרוס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה (זהו המצב בגלות. ברגע שאתה יותר מדי מתפשט - אתה בסכנה. זה ידוע שבזמן הגלות,בכל פעם שהיהודים פנו אל התרבות הכללית או עוז החיים, או לשירה, הם בסופו של דבר התבוללו).
מכאן באו העוצב והסיגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים, פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה (אנשים חושבים שלהיות יהודי זה לפחד או להיות קודר. זה טיפוסי למצב הגלות).
עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גויים יירש,וערים נשמות יושיבו". והתחום של אלפיים אמה הקצר (זהו התחום מדרבנן) הולך הוא ומתרחב (כלומר, זוהי פעולה הדרגתית. בצורה הדרגתית יותר ויותר תחומים של חול שהיו מחוץ לקודש, הולכים ונכנסים לתוך התחום שלה). כמידת ישועתן של ישראל, שהולכת ואורה קמעא קמעא". (כמו שהגאולה היא הדרגתית,כך גם השבת החול לתוך הקודש היא הדרגתית).
הערה: "שמחת החיים" לא דבר פשוט היא. אבותינו שחפצו בשמחת החיים ניסו להתחבר לקדושה שבטבע ומתוך כך הגיעו לעבודה זרה. צריך קודם כל להתעלות מעל הטבע, לנצח אותו, ואחר כך אפשר לחשוף את הקודש שבחול. מסופר על אליעזר בן – יהודה שהחליט לארגן מחולות במושבה עקרון לכבוד חידוש "שמחת החיים". משהו כתב על כך בעיתון דתי:
"אם חפץ לו מר בן –יהודה בשמחת החיים - ילך לו פריזה..."
נקודות נוספות:
1.כשראו תלמידי רבי נתן את אדמת א"י הם התפלאו שהאדמה רגילה.
2.הגמרא אומרת: "שני מקלות עשיתי לי, אחד קראתי נעם ואחד קראתי חובלים". חובלים – הם תלמידי חכמים שבבבל, נעם - תלמידי חכמים בארץ ישראל.
3. הרב שרקי דן בשאלה מיהם ה"קשים" מבין השניים (החובלים) - מדגים על ענין הורדת הגשם. ר' יונה מא"י , כשהיה צריך להתפלל על הגשם, היה נכנס לביתו ומבקש סל כדי ללכת לקנות תבואה. עשה עצמו הולך לשוק אך באמת הלך לבקעה, התפלל במקום צנוע כדי שלא יראו אותו. התכסה בשק והתפלל . הגשם ירד. לא היה שום ספק שהגשם ירד בארץ ישראל. לעומתו, ר' הונא ור' חיסדא מבבל התאספו לפני העמוד בבית הכנסת, התפללו בפומבי, ירד הגשם ולכולם היה ברור שהגשם יורד בזכותם. כלומר, תלמידי חכמים בא"י ענווים המה, אפילו נשותיהם אינן יודעות שבזכותם ירד הגשם. אפילו בגדיהם של ת"ח בבבל היו "מצויינין". פרושו של דבר, בולטים. היתה להם תלבושת כזו שכולם זיהו אותם, הם לא נראו כאחד העם . לעומת זאת ת"ח בא"י התהלכו בתלבושת פשוטה. כאן אתה במקומך ולכן אין צורך לעשות רושם.
4. צריך שתהיה התפייסות בין האדם לבין הטבע. מסופר על הרב הנזיר שכאשר טייל בואדי קלט עם חבריו, הרב רענן והרב משה גורביץ' רשם לעצמו רשמים מן הטיול: "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם". הוא כתב והם הולכים... בא"י האדם מתפייס יפה עם הטבע.
5. טו' בשבט הוא יום כזה שכל חכמי ישראל ,אפילו בגלות, הרגישו ערך של התפייסות עם הטבע. זוהי תקופה של ראשית הופעת חיי האביב מתוך חשכת החורף. בחורף יש ניתוק מהטבע, בטו' בשבט יש ראשית כמו שבחצות הלילה יש ראשית הארה של היום הבא. ביום זהנ מצליחים לקדש את אכילת הפירות. עוד חודש מקדשים את היין בטו' באדר. חודש לאחר מכן - מקדשים את אכילת הבשר בטו' בניסן.