מהו יצר הרע?

הרב אורי שרקי

מהו יצר הרע?

תשע"א

א. נטיות שפלות

ההגדרה האינטואיטיבית והשכיחה למושג "יצר הרע" היא: הדחף לעשות את הרע; מכלול הנטיות השפלות שהאדם מוצא בקרבו – נטיות אל החטא, ההרס, הקנאה, הכעס, התאוות וכיוצא באלו.

נתבונן מעט בהגדרה זו. קיימות דעות שונות בשאלת מקורן של הנטיות השפלות:

ז'אן-ז'אק רוסו, הפילוסוף בן המאה הי"ח, טען שהאדם הוא טוב מיסודו, ומה שהופך אותו לרע הוא החברה בה הוא שרוי. הוא אפילו טבע מונח לצורך טענה זו: הפרא האציל. לדעתו, האינדיאנים באמריקה או השבטים השחורים באפריקה הם אנשים טובים הרבה יותר מתושבי הערים האירופאיות, משום שיד התרבות לא נגעה בהם – ולכן החמדנות, התככנות, ההרס המכוון ושלל תכונות גרועות נוספות לא קיימות בקרבם. על יסוד טענה זו כתב רוסו ספר אופטימי בענייני חינוך אידיאלי, ומעניין לראות שהוא עצמו נכשל כישלון מוחלט בחינוך ילדיו, ומסרם לאימוץ בזה אחר זה. מכל מקום מבחינה תיאורטית יש בדבריו הנחה יפה, שהאדם בטבעו הוא טוב.

מנגד, יש שטוענים שהאדם הוא רע מיסודו, פרא אדם. כך גם נאמר באיוב (יא, יב): "...וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב, י"א, יב), או בלטינית: homo homini lupus [=אדם לאדם זאב]. לדעתם, אם יש תקווה לשנות ולתקן את האדם היא מצויה דווקא בערכים החברתיים. זיגמונד פרויד תיאר את תהליכי השינוי הנצרכים באופן קצת יותר מפורט: האדם נולד עם דחפים לא מרוסנים ולא מודעים לשפיכות דמים ולגילוי עריות, ועל ידי שהחברה בולמת את הנטיות השפלות הללו – באמצעות ענישה, הפחדה, אי-לגיטימציה וחוקי התנהגות נוקשים – היא מעניקה להם צורה תרבותית. כלומר, ערכי-המוסר לדעתו של פרויד אינם מצויים במעמקי נפש האדם, אלא נובעים מכפייה חברתית – ההפך הגמור מדעתו של רוסו.

דעה שלישית שרווחת בקרב פסיכולוגים בני זמננו היא שהאדם איננו טוב ואיננו רע מיסודו אלא דף חלק – ומה שייכתב עליו הוא מה שיהיה.

קיימת דעה רביעית בנושא זה – דעת חכמים – שטוענת שהאדם הוא גם טוב וגם רע מיסודו. במסכת ברכות מופיע מדרש ששואל: מדוע בפרשת בראשית ביצירת האדם נכתבה המילה 'וייצר' בשני יו"דים, ואילו ביצירת בעלי החיים היא כתובה ביו"ד אחת? משום שהדבר רומז לשתי יצירות שהיו באדם: יצר טוב ויצר רע. שני היצרים הם עצמיים לאדם, ואין אחד מהם שמגיע אליו מבחוץ: האדם לא יכול להתנער מהכוחות האפלים שהוא מוצא בנפשו ולטעון שהם גורם זר שמקנן בו, ומנגד גם לא ניתן לטעון כלפיו ששאיפותיו הטובות הן תוצאה חינוכית-תרבותית בלבד.

ההבנה הזאת – ששני היצרים הם עצמיים לאדם – מרגיעה. כאשר אדם מוסרי מתבונן בנפשו ומזהה בה כוחות אפלים – הוא נבהל, ואף עלול להגיע לייאוש ולפחד, אך חכמים אומרים לו: הירגע, כך ברא אותך הקב"ה, עם כוחות שונים שמתרוצצים בך, וכך אתה אמור להיות. אתה לא אמור להתנהג על פי אותם כוחות שפלים, אולם באופן טבעי הם חלק ממך.

כבר בשלב זה ניתן לראות הבדל תהומי בין השקפתם של חכמים להשקפה הנוצרית. ההשקפה הנוצרית רואה בנטיות השפלות קללה, תולדת החטא הקדמון, שבגללה האדם אינו יכול להיות רצוי לפני האלוהים. אולם חכמים טוענים שכך אלוהים ברא את האדם מלכתחילה, ולפיכך הוא – על כל נטיותיו – רצוי לפני האלוהים. טענה זו מסירה גם את רגשי האשם שמתלווים אל הנטיות השפלות: אם כך האדם נברא, הוא אינו צריך להרגיש אשם.

ב. אהבת העולם הזה

אך אם נבחן את אותן נטיות שפלות נוכל להיווכח שלרובן יש מכנה משותף. ננסה לדמיין אדם ללא תאוות אכילה, ללא תאוות ממון, ללא קנאה וללא כעס. אדם זה לא היה מזין את עצמו כראוי, לא דואג לפרנסתו, לא שואף להתקדם בחברה ולא מגלה בעצמו אישיות ייחודית. כוחות חייו היו מתדלדלים ונחלשים. במילים אחרות: שורשן של רוב הנטיות השליליות הוא דווקא חיובי – אהבת העולם הזה.

אהבת העולם הזה היא גורם חשוב בזהות האנושית. על ידי אהבת העולם הזה האדם מכה שורשים במציאות ואינו בורח ממנה. קיימת באדם נטייה רוחנית העלולה לגרום לו לזנוח את העיסוק בענייני העולם ואף למאוס בהם, ואהבת העולם הזה משמשת מעין "משקולת" המושכת את האדם ויוצרת אצלו מוטיבציה לעיסוק בענייני העולם. כך דרשו חכמים בקהלת רבה (ג, טז): "רבי בנימין בשם רבי לוי אמר: 'גם את העולם נתן בלבם' – אהבת עולם נתן בלבם"; ובמספר מקומות אנחנו מוצאים אותם מדגישים את חשיבותו של יצר הרע בהקשר זה. לדוגמה, במדרש בראשית רבה (ט, ז) נאמר:

"רבי נחמן בר שמואל בר נחמן בשם רב שמואל בר נחמן אמר: 'הנה טוב מאד' - זה יצר טוב, 'והנה טוב מאד' - זה יצר רע, וכי יצר הרע טוב מאד? אתמהא! אלא שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית, ולא נשא אשה, ולא הוליד, ולא נשא ונתן"

אדם החסר את יצר הרע, את אהבת העולם הזה, נמצא בסכנה – וזקוק באופן דחוף לפסיכולוג או לרופא. לכן, עצם העובדה שהאדם רוצה לאכול אין בה כל רע. זו נטייה נפשית, וטוב שהאדם חפץ לספק את הנטיות הנפשיות שלו.

עם זאת, אהבת העולם הזה עלולה להביא את האדם לידי חטא – הפרזה שחורגת מגבולות המוסר – וזוהי הסיבה לכך שהיא מכונה "יצר הרע". אדם בריא נולד וגדל עם אהבה גדולה לעולם הזה, ואם הוא ינווט את חייו על פיה הוא בסופו של דבר יצא מהאיזון ויעשה מעשים רעים. אולם האבחנה שבה פתחנו חשובה ביותר: הכוחות כשלעצמם הם חיוביים, המעשה הרע הוא רע.

ראשוני הנוצרים סטו גם בנושא זה מדרכם של חכמים, וראו בעובדה שהאדם נמשך אל העולם הזה אסון קיומי. פאולוס טען שיצר הרע הוא שד שנמצא בתוך האדם, 'קוץ בבשר', ומשום כך לא תיתכן אפשרות של גאולת האדם על ידי עצמו ועליו לחכות לפעולה שמימית שתגאל אותו מסיבוך זה. השקפת עולם זו היא פסימית בהכרח, ומולידה שנאה כלפי העולם הזה.

לעומת זאת, חכמים הדריכו את האדם לכרות ברית בין יצר הטוב ליצר הרע על מנת שהם יאזנו זה את זה. על הפסוק (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", דרשו חז"ל (ברכות נד, א): "בכל לבבך – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע". על האדם לעבוד את ה' בשני היצרים, משום שאם הוא יעבוד את ה' רק ביצר אחד הוא יצא מהאיזון.

המהר"ל מפראג (מקובל והוגה דעות בולט בעם היהודי, 1520-1612) מבאר שקיימים במציאות דברים שאין להם ערך מצד עצמם, אלא מצד מה שהם משמשים הכנה לדבר אחר. כך גם היצר הרע – אין לו תכלית מצד עצמו, אלא מצד מה שהוא מאפשר ומקדם את החיים בעולם הזה. ללא יצר הרע האדם היה במצב תמידי של דבקות בה', ולא היה מסוגל להתבסס בעולם הזה ולהכות בו שורשים.

ג. המתח בין העולמות

במקום אחר בכתביו מחדש המהר"ל הגדרה נוספת למושג "יצר הרע". המהר"ל פותח את דבריו בשאלה כואבת: מדוע הנבראים כולם פועלים בהתאם למעלתם, ואילו דווקא עם ישראל – שניחן במעלות ייחודיות – נופל פעם אחר פעם לשפלות וליצר הרע?

לאחר הצגה ארוכה של השאלה מצדדים שונים, מביא המהר"ל את דברי התלמוד במסכת סוכה (נב, א) שקובע שככל שמתקדמים יותר במעלות הקדושה, מתגבר יצר הרע יותר על מנת להכשיל את ההתקדמות.

אולם מהו אותו יצר הרע, ומהי אותה התגברות? על פי המהר"ל, יצר הרע אינו ישות עצמאית – שֵד שחור עם כנפיים מרוטות, קרניים וקלשון – אלא הוא המתח שנוצר כתוצאה מקיומם של שני העולמות: העולם הטבעי והעולם הנבדל. לשם הבהרת הטענה נתבונן בניסוי הפיסיקלי הבא: כאשר פורשים מפה על שולחן גדול ומנסים להרים אותה מנקודת המרכז על ידי צביטה, היא נדבקת אל השולחן עקב הלחץ האטמוספרי. אם נתרגם את הניסוי לביטוי ציורי נאמר שהטבע שונא חריגות. קיימת בעולם הטבעי נטייה לאחידות ולהחלה שוויונית של הכללים, וברגע שגורם מסוים מנסה לחרוג מהנורמה – מופעלת עליו מערכת לחצים על מנת להשיב אותו אליה.

כך גם בנוגע לאדם ולקדושה – האדם נברא בצלם אלוהים, וצלם אלוהים הוא נטע זר בתוך עולם הטבע. לכן כאשר האדם מנסה לבטא את עובדת היותו בצלם אלוהים – הטבע מושך אותו אליו ומשפיל אותו. ככל שעולים יותר במעלות הקדושה – אדם, עם ישראל, תלמידי חכמים – נוצר מתח גדול יותר, שעלול להביא לנפילות חמורות.

זו משמעותו המדויקת של המושג "סיטרא אחרא". הפירוש המילולי של "סיטרא אחרא" הוא הצד האחר; אולם הצד האחר של מה? כאן מתברר שמדובר בצד האחר של הקדושה. "סיטרא אחרא" איננה ישות אחרת, אלא דווקא הצד השני של המטבע, של יצר הטוב. ברגע שנולד באדם רצון להתקדם ולחרוג מהמציאות הטבעית בה הוא שרוי – נולד בו גם רצון חזק להיצמד לאותה מציאות טבעית. זהו מקורו העמוק של היצר הרע.

ברגע שמקבלים את ההגדרה של המהר"ל – שיצר הרע הוא המתח בין העולם הטבעי והעולם הנבדל – מתקבלת מיד גם הגדרה נוספת: היות שבעולם הטבעי שולטת חוקיות נוקשה ואילו בעולם הנבדל קיימים רצונות חופשיים (שהם בבחינת המשך לחירותו של הקב"ה ) – היצר הרע הוא המתח שקיים בין העבדות ובין החירות. במילים אחרות: הנטייה אל החטא היא בקשת העבדות בנפש האדם. כאשר אדם נכנע ליצר הרע הוא מבקש עבדות.

זו הגדרה מפתיעה, משום שברוב המקרים הנימוקים שמעלה יצר הרע נסמכים על החירות ("עשה מה שאתה חפץ") – ודווקא הנימוקים שכנגדו נסמכים על תבניות וכללים ("עשה כך ואל תעשה כך"). אולם מצד האמת, הכניעה אל היצר הרע נוצרת כאשר האדם מבקש להוכיח לעצמו שאין הוא מסוגל לעמוד בפני פיתויי העולם הזה, שאין הוא בן חורין, ולכן זו גם איננה אשמתו. ברגע שהאדם מסיר מעליו את האחריות הוא מוסר אותה למישהו אחר, ובעצם מאשר את הגדרתו כעבד.