החוויה הדתית הראויה

הרב אורי שרקי

החוויה הדתית הראויה

תשע"א

א. חוויה דתית – הגישה הביקורתית

מקובל בעולם הרוח לדבר על "החויה הדתית". מה מסתתר מאחורי המונח הזה, מהי אותה 'חוויה דתית'? ההגדרה המקובלת היא שחוויה דתית היא התנסות רגשית של היחיד בקשר עם האלוה. הגדרה נוספת [ופרדוקסאלית במקצת] שנלווית להגדרה זו היא שרק 'נפש דתית' מסוגלת לחוות חוויות דתית. במילים אחרות: אנשים דתיים הם בעלי נפש שונה מאנשים נורמאלים, משום שהם חווים חוויות מיוחדות. הדברים מגיעים לידי כך שהומצאה הגדרה מדעית כמו-אבולוציונית להיווצרות האדם הדתי: כשם שהופיע בעבר הרחוק "האדם העומד" (הומו אֶרֶקטוּס) ולאחריו "האדם הנבון" (הומו סאפיינס), כך בשלב מסוים הופיעה התפתחות כלשהי בנפש האדם שיצרה את "החוויה הדתית" ואיתה את "האדם הדתי" (הומו רליגיוזוס).

המושג 'חוויה דתית' הוא בעייתי, בראש ובראשונה משום שהוא משמש עבור אנשים שאינם דתיים פתח מילוט מהתמודדות עם התוכן של הדת. אם הדת כולה היא חוויה שיש שחווים אותה ויש שאינם חווים, אין צורך אמיתי לתת דין וחשבון על הטענות העומדות בבסיסה – כגון מציאות ה', התגלותו לבני אדם ועוד. זהו מצב אישי שמחייב אך ורק את מי שחווה את החוויות הללו, ומי שלא חש בהן ממילא לא שייך כלל לעולמה של הדת.

נוסף על כך, כאשר השיח על הדת מתמצה בתיאור 'החוויה הדתית' המצוות הופכות לצרכים נפשיים, ולא ניתן להחיל אותן על מרחבים משמעותיים כגון חברה, משפט, תקשורת, ממשל ועוד. הדבר דומה להגדרת הצבא את תפקיד הרבנות הצבאית: 'האגף לסיפוק צרכי דת', כלומר: לאנשים מסוימים יש צורך, חיסרון, שיש לספק להם את הדרכים הנאותות למלא אותו, כפי שלחולי סוכרת יש לספק אינסולין. הגדרה זו נובעת מהגישה הליברלית הסוברת שדת היא צורך אישי בתוך המרחב הכללי של האזרחות, ולא עניין מהותי.

ב. חוויה דתית – הגישה הדתית

מנגד, קיימת גישה דתית שכיחה שרואה בחוויה הדתית סוג של התגלות, ומנסה לבסס עליה את הקשר של האדם עם האלוה. ביהדות קיימת התנגדות עקרונית לניסיון לבסס את הקשר עם האלוה על החוויה הדתית במובנה המקובל, ובכך היא מעמידה את עצמה בכיוון המנוגד לדתות אחרות. הסיבה לכך היא (כפי שעוד יורחב להלן) שבסיכומו של דבר, כל חוויה דתית היא בסך הכל ביטוי רגשי לעובדה שהאדם מבקש את הנתיב אל האלוה. ביטוי רגשי זה יכול להופיע במגוון צורות: בחוויה מוזיקלית, בהארה, בדמיון, בחרדה, ברוממות רוח ובעוד עשרות מצבי נפש שונים – אולם בסופו של דבר מדובר ביצירה אנושית, והאדם לא מסוגל לחרוג על ידה מהקיום האנושי ולהיפגש עם האלוה הטרנסצנדנטי אלא רק עם עצמו.

באופן דומה ניסה הפילוסוף הצרפתי בלז פסקל להגדיר את הנבואה: מצב בו האדם מדבר עם האלוה. אולם על פי היהדות הקשר לא נוצר על ידי בקשת האדם, אלא אך ורק על ידי הפנייה של האלוה אל האדם, ולכן, בניגוד לדעתו של פסקל, הגדרת הנבואה על פי היהדות היא: מצב בו האלוה מדבר אל האדם.

ג. מעמד הר סיני ומעשה העגל

מדוע לא יכול להיווצר קשר בין האלוה והאדם על יסוד בקשת האדם את האלוה? ראשית, משום שהאלוה הוא אינסופי והאדם הוא מוגבל. על מנת להיות בקשר עם מישהו דרושה יכולת מסוימת לתפוס אותו ולהתייצב מולו, וכאשר מדובר באינסופי יכולת זו איננה קיימת. לכן, הדרך היחידה להיווצרות קשר היא שהבורא – שביכולתו לעשות כל שברצונו – יפנה מיוזמתו אל האדם. "האמונה" היא אמנם נטייה אנושית רגילה, המוטבעת בנפש האדם, אך אמונה זו איננה אמונה בה', כלומר באלוה טרנסצנדנטי (נבדל), אלא אמונה בעבודה זרה, באלילים, משום שעבודה זרה היא יחס עמוק, דתי ורציני אל כוחות הטבע המצויים בתוך העולם ולא מחוצה לו. מושג "ההתגלות" איננו טבעי כלל וכלל, משום שלאדם הרגיל קשה לקבל את המחשבה שאלוהות טרנסצנדנטית המצויה מעבר למציאות מתעניינת בפרטי הפרטים של מעשיו.

סברה זו מוצאת את ביטוייה בכך שהחוויה המכוננת של היהדות היא מעמד הר סיני, כאשר ייחודו של מעמד זה הוא בפנייה הישירה של האלוה אל האדם, ובעמידתו של האדם כשומע פאסיבי.

שנית, משום שכאשר האדם מנסה ליצור קשר אל האלוה על ידי חוויות אישיות, הוא מתחבר אל החוויות עצמן ורואה בהן את האלוה – וזוהי עבודה זרה.

נתבונן במעשה העגל: לאחר מתן תורה משה רבינו עולה להר סיני ושוהה שם ארבעים יום רצופים. עד לשלב זה משה רבינו היה הגורם האחראי לקשר שבין העם והאלוה – מי שנבחר על ידי האלוה להביא אל העם את דברו – אך כאשר העם רואה שמשה מתעכב ואינו יורד מן ההר הוא מתחיל לחפש דרך אחרת שתחבר אותו לאלוה. מתוך החוויה הדתית שלו העם יוצר את העגל כתחליף למשה (עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים... כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ... לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ) וכאמצעי לקשר עם האלוה. אולם אם נשים לב, העם מכנה מיד את העגל – המבטא את החוויה הדתית דרכה הוא רוצה להתחבר לאלוה – בשמו של האלוה עצמו: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל". באופן פילוסופי ניתן לומר שרק אחרי ההכרה בסובייקטיביות של ההכרה ושל החוויה, ניתן לדבר על מגע עם הדבר כשלעצמו, עם הנעלם. מעין אמירתו של ניקולה מלבראנש (פילוסוף צרפתי, 1638-1715): "לא ניתן למצוא את אלוהים אלא אם איבדת אותו קודם לכן".

ד. ההתגלות כמקור לחוויה

יש אמנם מקום לחוויות דתיות, אולם לא בתור סיבת הקשר שבין האדם והאלוה אלא כתוצאה הכרחית. במילים אחרות: חוויה דתית אמיתית אפשרית רק לאחר התגלות שקודמת לה.

נתבונן שנית במעשה העגל. חטא העגל הופיע גם מתוך ציפייה ללוחות ולמשכן – כלומר לחפצים ולמקום שבהם ניתן יהיה לממש את החוויה הדתית. לכן לאחר מתן תורה ה' מזהיר את בני ישראל (שמות כ, יח-יט): "...אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף...", ומפרש שם רש"י בשם חז"ל: "בא להזהיר על הכרובים... שלא יהיו של כסף". מדובר בפירוש מזעזע – זוהי אזהרה על מלאכת המשכן, אולם בתוכה טמונה הקביעה שהכרובים הם 'אלוהי זהב' ולכן אסור לעשותם מכסף! כך גם מפרש רש"י את המשך הפסוק: "ואלוהי זהב לא תעשו לכם – לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות...", כלומר: האיסור לעשות 'אלוהי זהב' הוא 'לכם' – בבית הכנסת, אך לא במשכן. במקום אחר מלמדים חז"ל שכאשר עם ישראל שמע את הפסוק: "וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" הם הרהרו לעשות את העגל, שהרי סוף כל סוף הם הצטוו לעשות 'אלוהי זהב'.

אם חוויה דתית של 'אלוהי זהב' היא דבר חיובי – מה היה חטאם של בני ישראל? מבארת התורה בפרשת כי תשא, לאחר חטא העגל: "וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב" (שמות לב, לא). במקום לעשות 'אלוהי זהב' מתוך דבר ה' ולשם שמים, הם עשו אותם 'להם' – מתוך הציור הדמיוני שלהם ולמען עצמם. אם רק היו ממתינים להתגלות ולציווי שבה, החוויה הדתית הייתה נעשית בצורה מדויקת ולשם שמים. במילים אחרות: ההתגלות היא זו שמזמינה את החוויה הדתית, ולכן רק היא מסוגלת לכוון באופן מדויק את הרגש כלפי מה שהתגלה.

כתוצאה מכך קיים גם פער בין תמונת העגל לתמונת הכרובים. בתהלים (קו, יט-כ) מבואר: "יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה: וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב", כלומר: בני ישראל המירו את "כבודם" – את תמונת פני האדם שלהם, שאמורה הייתה לבוא לידי ביטוי בכרובים – ב"תבנית שור", שבאה לידי ביטוי בעגל.

באופן עמוק יותר ניתן לומר שהחוויה הדתית הטמונה בתמונת פני השור משועבדת יותר אל הטבע, שכן השור הוא אחד הכוחות הגדולים בעולם החי. הכתוב בוחר להזכיר את גנות המעשה דווקא מתוך פעולת האכילה של השור – "בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב" – שכן באופן אכילתו – הורדת הראש אל המאכל – מנציח השור את השעבוד לטבע. מנגד, החוויה המדויקת יותר של הכרובים קשורה אל הפנים האנושיות ואל היתרון האנושי על הטבע; וכבודו של האדם הוא בהרמת המאכל אליו.

ה. התפילה כעמידה לפני ה'

נתבונן בתפילה ובחוויות הדתיות הנלוות אליה. אחד הקשיים הגדולים שניצבים בימינו בפני אדם שחפץ להתפלל טמון בהוראה של חז"ל (ברכות כח, ב): "דע לפני מי אתה עומד". כיצד מסוגל האדם לדעת לפני מי הוא מתפלל, אם הוא מעולם לא פגש את ריבונו של עולם? ואמנם בתקופת המקרא כאשר אנו מוצאים מישהו מתפלל – מדובר בדרך כלל בנביא, משום שהנביאים הם אלו היודעים לפני מי הם עומדים. יתר על כן – המקום הראשון שבו מוזכרת התפילה במקרא הוא גם המקום הראשון שבו מוזכר הכינוי 'נביא', והם נתלים זה בזה: הקב"ה מצווה את אבימלך להשיב את שרה לאברהם (בראשית כ, ז): "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה...", כלומר: הואיל ואברהם הוא נביא, תפילתו תהיה מקובלת.

התפילה היא, אם כן, מצב שבו האדם עומד לפני ה' ומשוחח איתו; התפילה היא המשך הנבואה וחלק ממנה.

מכאן נשאלת השאלה – כיצד בכל זאת אנחנו מתפללים? התלמוד במסכת מגילה (יח, א) מציין שיחד עם אנשי כנסת הגדולה שחיברו את נוסח התפילה ישבו אחרוני הנביאים (ועל פי אחת הגרסאות: שמונים ושלושה נביאים), ככל הנראה משום שעם הידיעה שתופעת הנבואה עומדת להסתלק מן העולם היה חשש שגם תופעת התפילה תסתלק, שכן צינורות הנבואה וצינורות התפילה קשורים זה בזה. היה צורך לחבר נוסח של תפילה שיכיל את כוונותיהם המרובות ואת דרכי התפילה שהנביאים היו רגילים בהם.

ההדרכה ההלכתית לכוון בתפילה נסמכת על התנהגותם של חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה (שולחן ערוך, אורח חיים צח, א). מקורה של הדרכה זו הוא המשנה במסכת ברכות (פרק ה משנה א): "חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם", ממנה עולה שההתבודדות הייתה מתרחשת לפני התפילה, על מנת שבתפילה הם יוכלו לכוון כראוי. ההגעה "קרוב למעלת הנבואה", אם כן, נדרשת כהכנה לתפילה, משום שהפנייה לה' חייבת להתחיל בהופעת ה' על האדם – בדרך של נבואה או רוח הקודש. ללא הופעת ה' על האדם קודם התפילה תפילתו אינה מקורית, משום שהוא אינו עומד לפני ה'.