הרב אורי שרקי
העולם הבא
סיכום שיעור, תש"ס - עוד לא עבר את עריכת הרב
מדוע העולם הבא לא מוזכר בפירוש בתנ"ך?
האמונה בעולם הבא היא מהיסודות של האמונה היהודית, אולם פלא גדול. מדוע אין הוא מוזכר בכל התנ"ך כולו?!
תמיהה זו כה גדולה היא, עד אשר חוקרי המקרא השטחיים והריקים טענו כי בתקופת בית המקדש הראשון לא האמינו היהודים בעולם הבא, ורק מאוחר יותר מושג זו חדר לעולם היהודי מן החוץ, מתורתו של אפלטון. גם הצדוקים בתקופת הבית השני טענו שאמונת 'העולם הבא' לא נמצא בתנ"ך ואינה חלק מהאמונה היהודית.
ברור שלטענתם זו אין כל שחר, משום שלמרות שאין העולם הבא מוזכר בתנ"ך בפירוש, הוא רמוז בו בתור הנחה מובלעת המובנת מאליה. הנה כמה מקומות ידועים בתנ"ך עם רמז לעולם הבא:
- "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה" (בראשית ט"ו-ט"ו),
- שאול העלה את שמואל הנביא באוב (שמואל א' כ"ח),
- "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר" (ישעיהו כ"ו-י"ט),
- "ורבים מישני עפר יקיצו" (דניאל י"ב-ב'),
וכיוצא באלה.
אולם השאלה עודנה קשה: מדוע, במשך 1500 שנות המקרא, הנביאים לא טרחו לכתוב בתנ"ך את מושג 'העולם הבא' במפורש?
תשובות רבות ניתנו לשאלה זו. חלקן מופיעות בפרשנים על פרשת "בחוקותי" (ויקרא, כ"ו, ג'-י"ג):
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם. וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת".
העולם הבא איננו מוזכר פה כלל ועיקר.
נביא להלן חלק מהפירושים של הפסוקים הללו.
הרמב"ם בהלכות תשובה (ט'-א') כותב כי התורה מעולם לא דיברה על השכר, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אלא אך ורק על הסרת המניעות המונעות מאדם לעסוק בתורה ובחכמה ולהדבק בדעות הנצחיות הנכונות שדרך הדבקות הזאת אדם זוכה לעולם הבא.
רבי אברהם אבן עזרא כותב כי מאחר והתורה איננה כותבת דברים אותם האדם לא מסוגל להבין ומאחר ואין אדם המבין את מושג 'העולם הבא', משום כך מושג זה איננו מופיע בתורה, באשר אין בנמצא מילים בשפה האנושית המסוגלות לתאר מציאות נשגבה ונעלה זו. לא רק שהאדם איננו מסוגל לדבר על דבר אותו אין הוא מרגיש ומבין, אלא יתר על כן, כל דיבור בנושא זה רק יקטין ויצמצם אותו. (לכן הרמב"ם כתב כי ימות המשיח לא נדע איך יהיו עד שיהיו, ויש ערך לאי הידיעה, מפני שהידיעה מצמצמת את הדבר בהתאם לקטגוריות החשיבה של האדם, אולם מה שעתיד להיות הוא לעילא ולעילא הרבה יותר גדול ונשגב מהבנתנו הקטנה והמצומצמת הנוכחית של אדם. לכן אם אדם יצייר לעצמו את העתיד הנשגב לפי יכולת הקליטה המוגבלת שלו בהווה, לא יוכל לקלוט אותו באופן אמיתי כשהוא יגיע ).
המהר"ל (בהקדמתו הראשונה לספר "גבורות ה'") כותב כי מאחר והתורה ניתנה בנבואה, והנביא איננו מדבר אלא אך ורק על דבר אותו הוא מרגיש וחווה, ומכיוון שאין נביא, אפילו משה רבנו, אשר נפגש עם חיי העולם הבא, מושג זה איננו מופיע בתנ"ך. לעומת זאת החכמים כן עסקו בנושא זה, מפני שהחכמה עוסקת בהיקש, בדברים מופשטים הנתונים מעבר לחויה האנושית (כשם שפיזיקאים מדברים על זרם חשמלי למרות שמעולם לא ראו אותו בעיניהם).
הרמב"ן כותב כי התורה לא דיברה על העולם הבא מפני שמושג זה כה פשוט וטריוויאלי, הלא מובן מאליו שהנפש, לאחר יציאתה מהגוף, חוזרת אל אביה שבשמים. התורה מצאה לנכון לדבר אך ורק על הדברים המרשימים, הניסיים והפלאיים, כמו העובדה שהטבע מושפע מהתנהגות האדם, וירידת הגשמים תלויה במצבנו המוסרי.
הר"ן כותב כי התורה ניתנה לעם שיצא ממצרים, ומאחר והתרבות המצרית עסקה אך ורק בהכנה למוות, בהכנה למשפט שבו תעמוד הנשמה לאחר יציאתה מהגוף, ולא האמינה בחיי העולם הזה, משום כך חידשה התורה לא את מושג 'העולם הבא' אלא את המשמעות הרבה שהעניקה לחיי העולם הזה, מתוך "ובחרת בחיים".
המכנה המשותף לפרשנים הנ"ל הוא הנחת היסוד שתכלית האדם היא חיי העולם לאחר המוות.
לעומת החכמים הנ"ל, רבי יהודה הלוי כותב בספר הכוזרי (א', ק"ז-ק"ט) כי העולם הזה הוא החשוב באמת ולא העולם הבא. ביתר דיוק: העולם הבא באמת צריך להיות כאן, ולא אחרי המוות. ההתעניינות בחיים אחרי המוות קשורה לגלות ישראל וגלות השכינה - כשהשכינה זורחת בקרב האומה, התקווה של חיים אישיים לאחר המוות איננה מעניינת כל כך - אומנם עם ישראל מעולם לא כפר במציאות העולם הבא, אבל בתקופת התנ"ך זה לא היה תופס מקום כה חשוב ועיקרי בחיים. (זה מתאים גם לדברי רבי יוסף אלבו האומר שכל ההבטחות הכתובת בתורה הן הבטחות לכלל ישראל ולא לפרט, והבטחות לכלל ממלאות את הנפש יותר מהבטחות לפרט).
אכן פשט הפסוק "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-לוהים ואתם תהיו לי לעם" בפרשת "בחוקותי" הוא השראת השכינה בתוך עם ישראל בעולם הזה. אומנם חז"ל בספרא (בחוקותי, פרשה א') פירשו את הפסוק כך:
"'והתהלכתי בתוככם', משלו משל למה הדבר דומה - למלך שיצא לטייל עם אריסו בפרדס והיה אותו אריס מיטמר מלפניו, אמר לו המלך לאותו אריס: 'מה לך מיטמר מלפני? הריני כיוצא בך". והקב"ה אמר להם לצדיקים: 'מה לכם מזדעזעים מלפני?'. כך עתיד הקב"ה מטייל עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, וצדיקים רואים אותו ומזדעזעים מלפניו - 'הריני כיוצא בכם'. יכול לא יהיה מוראי עליכם? תלמוד לומר 'והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם'".
מכאן שחז"ל היטו את פשט הפסוק מן המשמעות הלאומית בעולם הזה למשמעות הפרטית בעולם הבא. הרב קוק מסביר את זה במאמר "למהלך האידיאות בישראל" (עמ' ק"י):
"הבית השני לא הוכן להשבת אותה האיתנות של האומה, במלא המובן".
בזמן הבית הראשון השכינה שרתה בישראל דרך המלכות, דרך השלטון הפוליטי. אבל בזמן הבית השני החזרה של עם ישראל לארצו היתה מדולדלת ולא חזרה הישות המדינית, ולכן יהודי לא היה יכול לקוות ולצפות להשראת השכינה במדינה - כלומר, כאשר עם ישראל גלה מארצו, אין השראת שכינה בתוך האומה הישראלית, וממילא העולם הזה כבר איננו קיים. במצב כזה הנפש לא יכולה לקוות להשלמת חייה בעולם הזה. הרב קוק מסביר שבעקבות היעלמות חיי הכלל המלאים, לא רק שנעלמה התקווה לקבל שכר בעולם הזה אלא גם גם הרוח הכללית של התורה הוחלפה במצוות פרטיות ופרטי ההלכה (על מנת לתקן את הפרט, מה שהיה חסר בבית ראשון והכרחי לתיקון החטאים שבגללם הוא נחרב). הרב קוק כותב בהמשך:
"כל אותה הפרטיות, המעשית - של שמירת תורה ומצות ודקדוקיהן הפרטיים, והעיונית - של הדעות והאמונות על-דבר "צרור חיי-הנצח" האישיים הפרטיים ו"קבלת הפרס" של היחידים, אשר מקודם נתגלתה ונתקימה בחיים מתוך הופעת האידיאה הא-להית, בתור נשמת האומה הכללית וכלולה היתה באוצרה העליון ולא היתה נכרת ובולטת כלל בפני אורה הכללי הגדול של זו - האידיאה הא-להית הישראלית - כנר לפני אבוקה וכשרגא בטיהרא, - היא החלה עתה, בסלוקו של האור הכללי הגדול בימי הבית השני, להקבע ולהתבלט באפיה הפרטי המיוחד. אז באה תחת האידיאה הא-להית בעצם רוממותה, ועל ידי גניזתה של זו, - תולדתה האידיאה הדתית, במלא צביונה והרחבתה".
במקום האידיאה הא-לוהית שהאיר בישראל נוצרה יצירה חדשה, הדת היהודית - העולם מלא בהלכות פרטיות והבטחת חיי העולם הבא למי ששומר עליהן.
"זהו החינוך הגדול והארוך, של הרחבת התכסיס הדתי והשפעתו, בהמון דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, חדשים גם ישנים, - בצרוף דאגת חיי-הנצח האישית הפרטית, המסיעתה".
זה לא אומר שהאמונה בעולם הבא היא נמוכה - היא אמונה עמוקה ביותר, מפני שהיא מראה כי ישנם רבדים נוספים מעבר לחיי העולם הזה.
"אבל חשכת הלילה היא שגרמה להרחיב את חוג הרעיון של האדם, בהעיפו עין השמימה על מרחבי אין קץ ועולמיהם".
בלילה לא רואים את השמש - אבל בזכות זה רואים את הכוכבים הרחוקים.
"הלמודים הגדולים והעמוקים המתפרצים למעלה מהחושים והגבלותיהם ונושאים דעם למרחקים, על אותן הגדולות של חיי העולם הבא ותחית המתים וחיי הנצח בכלל, בכל חליפותיהם ושנויי צביוניהם, אלה אשר היו מקודם קנינם של יחידי סגולה, נעשו עתה לקנין כללי לאומה, על ידם שאפה רוח. הם המשיכו לה את האורה הא-להית במובן רחב ונאדר, החובק בזרוע עזו עולמי עד ונותן מחיה לרעיונות המתנשאים, אשר הככר של ההגבלות החושיות צר להם".
כאשר עם ישראל גלה מארצו, אין השראת שכינה בתוך האומה הישראלית, וממילא העולם הזה כבר איננו קיים. כפי שמובא משמו של רבי נחמן מברסלב (לקוטי מוהר"ן, תנינא, סימן קי"ט):
"ענה ואמר רבנו, זכרונו לברכה: הנה הכל אומרים, שיש עולם הזה ועולם הבא. והנה עולם הבא אנו מאמינים שיש עולם הבא, אפשר יש גם עולם הזה גם כן באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא הגיהנם, כי כולם מלאים יסורים גדולים תמיד. ואמר: שאין נמצא שום עולם הזה כלל".
בדורנו, עם חזרת מושג הכלל וקדושת הכלל שחזרה למקומה, שוב תופס מושג 'העולם הבא' מקום שולי (במחקר גוטמן על אמונותיהם של הציבור היהודי בישראל עלה כי מעטים הם המאמינים בגן עדן, ומעטים עוד יותר מאמינים במציאות הגיהנום).
לסיכום: העולם הבא לא מוזכר בפירוש בתנ"ך כי בזמן שעם ישראל חי חיים שלמים בארצו העיקר הוא חיי העולם הזה - עד אשר אמרו חז"ל (ויקרא רבה, כ"ה-ג') שעל מנת להידבק בה' צריך לעסוק בנטיעה בארץ ישראל.
*
מהו העולם הבא?
הרמב"ם כותב הלכות תשובה (ח'-ב'):
"העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גויות, אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן. כך אמרו חכמים הראשונים: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה, וזה שאמרו צדיקים יושבין דרך חידה אמרו, כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה, וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן - כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם, ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש, כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה. ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה? שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל".
כלומר 'העולם הבא' זהו מצב שבו הנפש נפרדת מן הגוף ויודעת את ה'.
הראב"ד מקשה על הרמב"ם: אם, לטענת הרמב"ם, הגוף הינו מיותר, מדוע יש צורך בתחיית המתים?! וכי לאחר שזכתה הנשמה בעולם הבא משיבה הקב"ה ל'כלא החיים'?! וכך כותב הראב"ד:
"אמר אברהם: דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד. וחיי ראשי לא היה דעת חז"ל על זה, שהרי אמרו (כתובות קי"א, ב'): 'עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן', ק"ו מחטה, וכן היו מצוין לבניהם (שבת קי"ד, א'): 'אל תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים שמא אזכה'. וכן אמרו (סנהדרין צ"ב) שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדין בגוייתם, וכן אמרו (שם צ"א, ב'): 'במומם עומדין ומתרפאין', וכל אלה מוכיחים כי בגוייתם הן עומדים חיים. אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל".
יש שהאשימו את הרמב"ם כי איננו מאמין בתחיית המתים, אף על פי שרמב"ם כתב את האמונה בתחיית המתים כעיקר הי"ג בעיקרי האמונה. כתגובה להאשמות הללו רמב"ם כתב את "אגרת תחיית המתים", שם האריך לבאר אמונה זו, ושהיא כוללת גם את הגוף, ושהצדיקים יקומו לתחיה בתחיית המתים, יחיו חיים ארוכים וטובים ואז ימותו על מנת לזכות לחיי העולם הבא - אבל גם באיגרת הזאת הרמב"ם לא הסביר למה, לשיטתו, יש צורך בתחיית המתים. (גם הרמב"ן מקשה על הרמב"ם בספר "תורת האדם", שער הגמול, עמ' ש"ט).
הרמב"ם ממשיך בהלכות תשובה (ח'-ד'):
"וכמה שמות נקראו לה", - הכוונה לעולם הבא, - "דרך משל: הר ה', ומקום קדשו, ודרך הקדש, וחצרות ה', ונועם ה', ואהל ה', והיכל ה', ובית ה', ושער ה'. וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה, וקורין לה בכל מקום העולם הבא".
הרמב"ם רומז לסעודת הצדיקים המוזכרת במסכת פסחים (קי"ט, ב'):
"עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק: טול וברך! אומר להן: איני מברך, שיצא ממני עשו. אומר לו ליעקב: טול וברך! אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי. אומר לו למשה: טול וברך, אומר להם: איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע, טול וברך! אומר להן: איני מברך, שלא זכיתי לבן ... אומר לו לדוד: טול וברך: אומר להן: אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'".
הרמב"ם אומר שהסעודה הזאת היא משל. הראב"ד שוב מקשה על הרמב"ם:
"אמר אברהם: ואם זו היא הסעודה - אין כאן כוס של ברכה, וטובה היתה לו השתיקה".
לכאורה, פשט דברי הראב"ד הוא שאם, לטענת הרמב"ם, אין בעולם הבא גוף ואין סעודה ממשית וגופנית, כיצד ישנה שם כוס גשמית?!
אפשר לתרץ את קושיית הראב"ד ולומר כי כשם שהסעודה אינה אלא משל, כך הכוס אינה אלא משל. וכי הראב"ד לא הבין שגם הכוס הינה משל?! אלא לדעת הראב"ד ודאי גם הכוס היא משל, ורצונו לומר שכשם שהכוס הינה כלי קיבול ליין שבתוכה, כך הגוף הוא כלי הקיבול לנשמה שבתוכו (כלומר, ה'כוס' שבעולם הבא אינה אלא משל לגוף). לפיכך, לשיטת הראב"ד, בעולם הבא ישנו רושם מן הגוף.
רמח"ל כותב בספרו "דעת תבונות", וגם בספרו "דרך ה' ", כי הגוף בעולם הזה אינו הגוף האמיתי - הוא מחשיך הוא את זוהרה ואת אורה של הנשמה. בעולם הזה הגוף רק מפריע לנשמה, אולם בעולם הבא הגוף לא יהא עוד קליפה המאפילה על אור הנשמה, כי אם כלי שבו הנשמה תשתקף (כשם שקרנו פניו של משה - כלומר, גופו שיקף את זוהר הנשמה). כאשר הנשמה תחזור להאיר בגוף עם תחיית המתים, היא תזכך את הגוף, דבר זה יגרום לנשמה להתגדל ולהתעצם, ממילא היא תזכך עוד יותר את הגוף, ושוב תהליך זה יגדיל ויעצים את הנשמה, והיא תזכך יותר ויותר את הגוף - וכך יימשך עד אינסוף, תתקיים אינטרקציה אינסופית בין הגוף לבין הנשמה (לעומת דעת הרמב"ם, בה מצב היחסים בן גוף לנשמה בעולם הבא הוא סטטי). לאחר זמן רב שבו יימשך תהליך זה בעולם הבא, הגוף לא ייראה לנו כאותו הגוף אותו אנו מכירים בעולם הזה, אלא הגוף ייראה לנו כנשמה. במילים אחרות, בעולם הבא אין גוף כאותו הגוף שאנו מכירים בעולם הזה, אלא ישנו גוף מזוכך ומואר על ידי הנשמה.
באופן כללי, המושגים שלנו על העולם הבא הם כמושגי העובר על החיים שלאחר הלידה [1].
דברי הרמח"ל הללו גנוזים בהשגתו של הראב"ד על דברי רמב"ם בהלכות תשובה (ח'-ב'). הראב"ד כותב:
"אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל".
כלומר, בחיי העולם הבא הנצחיים ייוותר רושם מן הגוף החומרי.
מהו הגוף בעיני היהדות?
לעומת הנצרות, הרואה בגוף דבר שטני ורע, ביהדות, להבדיל אלף אלפי הבדלות, יש שתי שיטות:
ישנה השיטה המחשיבה את הגוף לחול, ועל מנת שלא יפריע לנפש צריך האדם ליתן לו את אשר הוא צריך. כך היא שיטת הרמב"ם.
וישנה שיטה המחשיבה את הגוף לקודש. כך היא שיטת הרמב"ן, הראב"ד וכל חכמי הקבלה. (אמנם, קשה מאוד לגלות את הקדושה בגוף ולכן יש צורך, בתחילת הדרך, לפרוש ולהסתגף).
מיהו הצודק בין שתי השיטות הנ"ל?
מחד גיסא מצינו בדברי חז"ל מאמרים המצדדים בתנועה המתמדת של הנשמה בעולם הבא, כגון:
"צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (ברכות ס"ד, א').
הפירוש הוא: מכיוון שאין להם מנוחה בעולם הזה, בזכות זה אין להם מנוחה גם בעולם הבא. הצדיקים האלה נמצאים בעליה מתמדת (בדומה לשיטת הרמח"ל).
מאידך גיסא מצינו בדברי חז"ל מאמרים המצדדים בנייחותה של הנשמה בעולם הבא, כגון:
"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (קהלת רבה, ד'-א').
'קורת רוח' פירושה חוסר תנועה (בדומה לשיטת הרמב"ם).
אפשר לומר שיש שני סוגי צדיקים: הצדיקים האוהבים את מנוחת הנפש - והם יזכו בעולם הבא נייח, וצדיקים האוהבים את הדינמיקה המתמדת - והם יזכו בעולם הבא נע. במילים אחרות, ישנה התאמה בין הציור הנפשי של האדם בנוגע לעולם הבא לבין מציאות העולם הבא בנוגע לכל אדם ואדם. (באותה מידה הקב"ה עושה חסד עם אדם אשר איננו מאמין בעולם הבא - כי באמת לא יזכה לעולם הבא, כפי שאומרת המשנה בסנהדרין. אחרת, אילו אדם כזה, שכל חייו באמת ובתמים לא האמין במציאות העולם הבא, לפתע פתאום יגיע למקום זה - הלא בשבילו יהא זה גיהנום נורא ואיום...). זה מתאים לדברי רבי חיים מוולוז'ין בביאורו של מסכת אבות:
"'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' [לעולם הבא, ולא בעולם הבא] - כלומר, יש להם חלק בעשייתו העולם הבא כפי הכנתם הנפשית לכך".
*
"חלק לעולם הבא", "בן העולם בא"
מצינו בחז"ל ביטויים מביטויים שונים בנוגע ל'עולם הבא'. נתעכב על שניים מהם: הביטוי "יש לו חלק לעולם הבא" והביטוי "בן העולם הבא".
ביאור הדברים: כאשר 'בן תל אביב' נוסע לירושלים - הרי הוא 'מרגיש בבית' בתל אביב, אולם הוא נמצא בירושלים מפני שיש לו בה חלק.
'בן העולם הבא' פירושו שהשייכות הטבעית שלו היא לעולם הבא, ואילו בעולם הזה הוא נמצא 'בטיול', הוא לא ממש שייך לעולם הזה.
במסכת תענית (כ"ב, א') כתוב:
"רבי ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט, הוה שכיח אליהו גביה, אמר ליה: איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי? ... אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי. אמר ליה: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגבייהו. אמר להו: מאי עובדייכו? - אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי. אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו - טרחינן ועבדינן להו שלמא".
אותו האמורא לא היה 'בן העולם הבא' (ודאי 'יש לו חלק לעולם הבא', אולם הוא איננו 'בן העולם הבא'), אבל שני הבדחנים כן היו. כלומר, מי שיש לו חוש הומור שייך לעולם הבא, מפני שבעולם הזה אי אפשר לצחוק, וכל הצוחק בעולם הזה הוא או רשע או שהוא לא שייך לפה.
במסכת ברכות (ד', ב') כתוב:
"אמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? - זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית".
אדם כזה רואה גאולה גם באתחלתא דגאולה, הוא מבחין כבר בתחילת התהליך שזו הגאולה - מפני שהוא שייך בעצם לעתיד, וכאשר מגיע העתיד הוא כבר מבחין בו. לפי זה העולם הבא הוא גם העולם ההולך ובא לפנינו.
[1] הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי כותב בספרו "גשר החיים" (ח"ג, עמ' ה):
"אילו היה האדם בעת היותו עובר מקופל במעי אמו, כשראשו בין ברכיו, פיו סתום ואוכל דרך טבורו מן המוכן לו, אילו היה אז בירחי הקדם שלו במדרגת 'ההתפתחות' של בני אדם עלי אדמות - אין כל ספק שהיה רואה אז את כל העולם ומלואו רק את חלל הבטן, ותקופתו ההיא שהיתה לו אז משוכה וארוכה מאד היתה בעיניו תקופת כל החיים 'הארוכים' של האדם. עולם יותר רחב מן חלל הבטן לא היה יכול לתאר. וכששני אחים תאומים בהיותם עוברים בבטן היו חוקרים ושואלים זה לזה 'מה יהא עמהם אחרי צאתם מרחם' בשום אופן לא היו מקבלים מושג כל שהוא מכל העומד להתרחש אתם ומכל אשר תראנה עיניהם ותשמענה אזניהם פה על האדמה. וכשנתאר בנפשנו ששני האחים התאומים אחד מהם מאמין במסורה לעתידות החיים של אחר היציאה מהבטן והשני ה'משכיל' שאיננו מאמין אלא רק במה ששכלו משיג ואין לפניו אלא 'העולם הזה' שאותו מרגיש - היו מתווכחים ומתנגחים בהשקפתם העתידי לא פחות מכל אותה ההתנגשות בחיי אדם עלי אדמות בין האלימנט המאמין שאין חדלון לאדם (גם וביחוד לעתידו) לבין האלימנט הכופר והדומה שאין לאדם אלא עולמו העכשוי. וכאשר יגיד האח המאמין את אשר קבל בקבלה שבצאתם מרחם יוולדו לחיים חדשים יותר מרווחים, ויספר את אשר מקובלו לו במסורה: שיאכלו אחרי כן דרך פה, ויראו למרחוק דרך עינים, וישמעו דרך אזנים, רגליהם רגל ישרה, ובקומה זקופה ילכו מרחקים על כדור ארץ גדול, בו ימים ונהרות וכו', מצמיח ומגדל, וממעל לו רקיע וצבא השמים כו' וכו' - הלא האחר השני, שאיננו מאמין אלא במה שהוא משיג, כמה ילעג 'לתם' המספר דברים שאין להם שחר, ויאמר לו: רק פתי יאמין להמון דברים ושטויות והבלים כאלה שאין השכל מבינם. ובכל מה שיוסיף 'המאמין' לספר מכל התכונה הרבתי שיראו בעולם הזה - כך יוסיף אחיו 'המשכיל', להתל בו ולשחק ממנו.
ומה לפי דעתך אתה, אח מתמשכל - שואל לו המאמין - יהיה אתנו לכשנצא מהבטן?
הדבר פשוט ומובן מעצמו: לכשיפתח חלל עולמנו נתנתק מכאן, מקום בו אתה אוכל ושותה מן המוכן, הרי תפול אל התהום שממנו לא תשוב עוד והיית כלא היה - משיב לו המשכיל בפשטות.
עודם מדברים, ותקבע אדמת הבטן. ה'תם' התחיל להתחלק. נשמט ונפל החוצה. האח הנשאר בבטן מזדעזע ל'אסון' שקרה לאחיו, ומתיפח עליו מרה: הוי אחי, איכה? איך נפלת שדדת. תומתך וכסלתך 'שזוהי חבלי לידה' - היתה בעוכרך לבלי להתאמץ ולהאחז שלא תשמט תהומה. בעוד שהאחד מילל לאבדן אחיו - הגיע לאזניו קול הבכי של הנופל בגיחו מרחם, והתחלחל לקול ילל אחיו. ויאמר: 'אוי' זה היה גנוחו האחרון בצאת נפשו... ובה בעת שבהאי גיסא בבטן ילל ואנחה על מות האח - מאידך גיסא, בבית הילוד, הילולא וחינגא: ההורים הקרובים שמחים וצוהלים: מזל טוב מזל טוב, ילד יולד, בן ניתן לנו.
וכשם שהמציאות מראה שחיי ימי העבור הם אמנם רק מעבר לחיים יותר רחבים ומרהיבים - כך, וביותר, גם החיים הזמניים על האדמה אינם גם הם אלא מעבר לחיים יותר רחבים ומזהירים, שאין מושג למו בחיי האדם הכלוא במסגרת גוייה פעוטה בהשגה מצומצמת".